"זִכרו את הלוחמים, זִכרו את הדר וערכיו"

"הדר, חיכינו לך 11 שנים, זה המון זמן. המון", ספדה לאה גולדין בעיניים נוצצות מדמעות לבנה סגן הדר גולדין הי"ד, שנפל ונחטף ברפיח במהלך מבצע 'צוק איתן'. "אין לי באמת הסבר איך עשינו את זה, חוץ מכך שבכל רגע שכמעט שקענו, היה מישהו קופץ ושואל: מה הדר היה אומר?! אז אנחנו פה בגלל כל מה שהשארת לנו, כל הוראות ההפעלה שלך, ומי שאתה".

4,120 יום ציפתה לאה גולדין לרגע המצמרר הזה שבו ייטמן בנה ברגבי אדמת הארץ שכל כך אהב. 11 שנים ושלושה חודשים נאבקה בכל כוחה לזכות להגיע לרגע הזה. והשבוע (שלישי) סוף סוף זה קרה וסגן הדר גולדין, קצין סיירת גבעתי, הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. אלפים רבים השתתפו במסע הלוויה של מי שהפך ברבות השנים לסמל.

האב שמחה גולדין, שהיה שותף מלא למאבק העיקש להבאת בנו לקבר ישראל, ספד וקולו רועד: "באותן 11 שנים הפקרנו את דרכו של הדר, הפקרנו אותו בשבי האויב, התמכרנו לכבוד, לכסף ולכוח ושכחנו את כור מחצבתנו", הוא קבל, "משה רבנו, ברגע הגאולה, הולך להביא את עצמות יוסף לארץ ישראל. הוא עושה זאת כי הוא יודע שניתנה הבטחה לפני שנים ודורות. הוא יודע כי הבטחות חייבים לקיים, כי אם לא ממלאים את ההבטחה, הגאולה לא תבוא. הערך חייב לנצח… אין עוד קברים ריקים בבית העלמין הצבאי בכפר סבא. זכרו את הלוחמים, זכרו את משה ומשימתו, זכרו את הדר וערכיו", ביקש שמחה גולדין.

ההמונים שצבאו על הפתחים אחזו דגלים בידיהם והאזינו לדברי ההספד הנוקבים. האחות, איילת גולדין־קאופמן, אמרה בדמעות: "ביומיים האחרונים הארץ לבשה הדר. להבין שאתה לא רק פרטי שלי, אלא בעצם של כולם. ושהשבת חלל לקבר ישראל מעניקה לכולם משמעות וכוח וניצחון של אור", אמרה האחות הנרגשת, "הדר שלי, אחי הקטן, אך הגדול כל כך ממני בחייך ובמותך, אתה חי בליבנו, אתה חי בנו. תראה כמה טוב מסביב, כמה משפטים שכתבת עבור עצמך בלבד נמצאים בליבות ובמעשים של האנשים. כמה הדמות שלך, הענווה – נמצאת בנו, בחברינו, בלוחמינו, בילדינו. אתה חי בליבנו, אתה כאן איתנו, חזרת הביתה!"

אולי יעניין אתכם

עוד מאת רבקי גולדפינגר כ"ץ לוינטר: "אתה לא מעודכן. צה"ל ערוך לחסל את חמאס"

עוד מאת רבקי גולדפינגר הורים שכולים לראשי המפלגות: פרסמו תכניותיכם ליו"ש

חמאס קיבל ללא תמורה

סגן הדר גולדין, בן 23 בנופלו, נולד בד' באדר התשנ"א ביישוב אשחר ובהמשך גדל בכפר סבא. בנם של שמחה גולדין, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, וד"ר לאה גולדין, מרצה להנדסת תוכנה. להדר שלושה אחים: איילת, מנחם, ואחיו התאום צור. בצעירותו היה חניך ומדריך בתנועת הנוער בני עקיבא, ולפני גיוסו לצבא למד במכינה הקדם־צבאית בני דוד בעלי. זמן קצר לפני נפילתו התארס עם בחירת ליבו עדנה סרוסי.

גולדין נפל ונחטף על ידי חמאס במהלך מבצע צוק איתן, במה שכונה "יום שישי השחור", אחד באוגוסט 2014. באותו בוקר הוכרזה הפסקת אש, אלא שזמן קצר אחר כך שיגר חמאס רקטות לעוטף עזה והפר אותה. שעה מאוחר יותר הגיחו מחבלים ממנהרה תת־קרקעית ברפיח ותקפו כוח של סיירת גבעתי. בקרב נהרגו מפקד הפלוגה רב־סרן בניה שראל, סמל ראשון ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין, שנחטף לתוך המנהרה.

כשהתבררה היעלמותו של גולדין הוכרז 'נוהל חניבעל' ונורתה אש ארטילרית כבדה לעבר המחבלים. כוחות צה"ל רבים פעלו בניסיון לאתרו, אך ללא הצלחה. כמה חיילים, בהובלת סגן איתן פונד וסגן משנה מתן חורש, ירדו לעומק המנהרה שאליה נחטף גולדין, במטרה להשיג את חוליית המחבלים, אך הדבר לא עלה בידם. במעמקי המנהרה הם גילו ממצאים שעזרו לקבוע את מותו של גולדין. לאור זאת הוגדר גולדין חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע, ובמשך יותר מ־11 שנה ניהלה משפחתו מאבק ציבורי עיקש להשבתו. השבוע נסגר המעגל, והיא זכתה להביאו לקבר ישראל.

מאבקה ארוך השנים של משפחת גולדין להשבת הבן החייל היה סיזיפי ועמוס בכאב. תחת הסלוגן "הומניטרי תמורת הומניטרי" דרשו הוריו להתנות את העברת המזון והסחורות בהשבת הבן, בימים שהמערכת הצבאית והמערכת המדינית הישראלית היו תחת הקונספציה שהענקת סיוע לעזה היא שתביא ביטחון. עוד דרשה המשפחה להציב את החזרת החטופים כתנאי בכל משא ומתן מדיני או הומניטרי עם תנועת חמאס, כמו גם לא לשחרר מחבלים תמורת השבתו. הם נפגשו עם חברי כנסת, שרים וראשי ממשלות, השתתפו בדיונים בכנסת, עתרו לבית המשפט נגד הממשלה ונאמו באו"ם. גם כשנתקלו בחומה בצורה ואדישות סביבם, הם לא הרפו ממשימת חייהם.

לפני שבע שנים ייסדו את 'מסדר הדר', כינוס אזרחי בכל יום שישי באנדרטת החץ השחור, סמוך לקיבוץ מפלסים שבעוטף עזה. ברחבת האנדרטה קיימו יחד עם עשרות פעילים ותומכים מפגן שקורא להשבת הדר. עורכת הדין רחלי צינקין, מי שהייתה חברת 'מסדר הדר' עוד מיומו הראשון, נרגשת ביותר מהשבתו של הדר לקבר ישראל: "אלה ימים מאוד מטלטלים והיסטוריים, ואני שמחה שהייתי בצד הנכון של ההיסטוריה".

מה למדת מהמאבק ארוך השנים של משפחת גולדין?

"למדתי ש'שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש', את זה אמר זאב ז'בוטינסקי. כבר אז הוא התריע שלא קונים שקט בשקט. למדתי שאסור אף פעם לוותר על שום חייל שנשלח למשימה ולא חזר, ושאי אפשר לעשות אבחנה בעזה בין ההנהגה לבין התושבים ולהמשיך לשדר עסקים כרגיל בזמן שיש שני חללים חטופים, או נכון לעכשיו ארבעה חללים ברצועה. ואולי מה שהכי צריך ללמוד מהאירוע זה שמאבקים על חיילים הם לא מאבקים פרטיים של משפחה, אלא הם מאבקים לאומיים. זה מאבק שצריך לגעת בכל אחד ואחד מהאזרחים ומהציבור שחי פה בארץ, כי מחר זה יכול לקרות גם לילדים שלו. ואחרי שצעקנו את זה כל כך הרבה שנים, הגיע שבעה באוקטובר ובאמת לדאבון ליבנו, קיבלנו את ההוכחה שזה אכן נכון", היא נאנחת.

"התפיסה הייתה שקניית שקט היא בכל מחיר. הדר נחטף ביום שישי בבוקר, במוצאי שבת הגיעו לבית משפחת גולדין הרב הצבאי הראשי דאז הרב רפי פרץ, יחד עם שר הביטחון משה יעלון וראש אגף כוח אדם אורנה ברביבאי, וההבטחה הייתה שלא יוצאים מרצועת עזה בלי להשיב את החיילים הביתה. ההבטחה הזאת הופרה כל הזמן. היא הופרה כי היה קל יותר להרדים את הציבור ולטעון שאי אפשר להביא אותם כי זה יקים עלינו שבעה מדורי גיהינום. היה קל למכור את זה לכולם".

התמכרנו לשקט.

"לגמרי, והשקט הזה עלה לנו במחיר כבד מאוד. לאורך השנים היו לא מעט פעמים שהיה אפשר להשיב את הדר ואת אורון, וזה לא נעשה. זה הפך להיות נון אישיו. שני חיילים בעזה וזה הפך להיות נון אישיו", היא זועקת, "זה לא היה חשוב לאף אחד. וזה לא רק מזוודות הכסף אלא ציוד רב שנכנס לרצועה. ואולי הבגידה הגדולה הייתה העברת החיסונים לעזה, כשכל הזמן התפיסה של משפחת גולדין הייתה שהומניטרי חייב להיות תמורת הומניטרי. הכנסתם חיסונים? נהגתם בצורה הומניטרית? עוד לפני כן צריך להשיב את שני החיילים שנמצאים שם, כי זאת מחווה הומניטרית בסיסית וזה לא נעשה. מדינת ישראל פשוט דילגה על זה.

"משפחת גולדין, בקריאה להומניטרי תמורת הומניטרי, חזתה פה משהו שנכון גם היום, אבל האמירה שלהם לא נשמעה. הם צעקו את זה עוד הרבה לפני שבעה באוקטובר. הם חזרו ואמרו כל הזמן שמי שיפקיר את החללים, סופו שיפקיר גם את הפצועים וגם את החיים. זה היה כל הזמן החשש הגדול. צור, אחיו של הדר, היה אומר שיש פה טרור של חטיפות. זאת אומרת, אם חמאס יודע שהוא יכול להמשיך לחטוף חיילים ואזרחים ולא לשלם על כך שום מחיר, אז למה לא בעצם? והם לא שילמו שום מחיר. במשך 11 שנה חמאס לא שילם שום מחיר".

לא רק שלא שילם אלא אפילו הרוויח.

"בדיוק. חמאס קיבל בלי שנדרש ממנו דבר בתמורה. וזה הלקח שצריך להילמד. לקח נוסף, אולי הרבה יותר עמוק, זה הלקח של הערבות ההדדית. כמדינה, זכות הקיום שלנו ישנה אם אנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה ולא רואים רק את עצמנו. לאורך כל השנים האלה הגולדינים דאגו לא להסתכל רק על עצמם, אלא כל הזמן לראות את החטיפה של הדר כאירוע שהוא נוגע לכולם, וזו הגדולה שלהם", אומרת צינקין בהערכה.

"חטופים הם לא מעל הכול"

רמי איגרא, לשעבר ראש חטיבת השבויים והנעדרים במוסד, מתייחס לאמירתו של שמחה גולדין מריאיון שערך ב'כאן' ובו אמר: "מתי החל השבעה באוקטובר? באוגוסט 2014, כשסגרו עם חמאס הסכם הפסקת אש בלי להשיב את שני החללים שנשארו בידי חמאס".

"אני לא מסכים עם הקביעה ששבעה באוקטובר התחיל שם", פוסק איגרא, "שבעה באוקטובר התחיל בעסקת שליט ובעובדה שמדינת ישראל שחררה את מי ששחררה אז. וזה, דרך אגב, בדיוק הפוך ממה שנטען שהיעדר עסקת חטופים הביאה לשבעה באוקטובר. אני טוען שעסקאות החטופים הן שהביאו עלינו את שבעה באוקטובר. שמחה רצה עסקת חטופים בעבור בנו, ואני מבין אותו, אבל איפה שהפרט עומד, הכלל לפעמים עומד במקום אחר", הוא קובע.

"אבל שמחה גולדין בוודאי צודק בזה שמדינת ישראל לאורך הדרך יכלה להכריח את חמאס להביא את הדר הביתה במשך 11 שנה, עוד הרבה לפני האירוע הזה. אחד, למדינת ישראל היה לאורך כל הזמן את מנוף הכסף, שהוא מאוד משמעותי, על חמאס. ולא רק מזוודות הכסף, אלא גם יתר הכסף שעובר דרך בנקים ישראליים ובסופו של דבר מגיע לחמאס. ושנית, למדינת ישראל היו עוד שלל מנופים, אפילו בתחום הבריאות", הוא מציין, "זה שבבית החולים איכילוב בתל אביב ובבתי חולים אחרים בישראל טיפלנו בבכירים מחמאס שהיו זקוקים לטיפול רפואי – זהו מנוף שישראל לא השכילה להשתמש בו. היו לישראל, ויש לישראל, מנופים נוספים שלא עשו בהם שימוש מתוך איזשהו שיקול, לפעמים צודק, ולפעמים לא".

אבל כשמשפחת גולדין צעקה 'הומניטרי תמורת הומניטרי', כולם היו בקונספציה שהציוד שנכנס לעזה הוא שיביא את השקט ואת הביטחון.

"משפחת גולדין צודקת בטענתה שלו ממשלת ישראל הייתה מוותרת על הרצון לשקט, ועל הקונספציה וכל מה שסביבה, היא הייתה יכולה לקדם את חזרתו של הדר הרבה יותר. אני אמרתי את זה לאורך השנים, ולמרות שאני לא חושב שחטופים הם מעל הכול, ואמרתי את זה גם באופן גלוי למשפחת גולדין, הייתה בהחלט דרך ללחוץ על חמאס וזה לא קרה. בסופו של דבר שמחה גולדין צדק בזה שהממשלה העדיפה את השקט על פני הסערה. ואני לאורך כל השנים הייתי בעד הסערה, כי מי שמבין שהמאבק בינינו לבין חמאס הוא מאבק דתי ולא לאומי, מבין שחמאס הוא דרקון שבסוף מתעורר ואין דרך להשקיט אותו בטיפול סימפטומטי".

כמו למשל לספק לו אוכל וסיוע הומניטרי.

"לתת לו אוכל לא משקיט אותו. אקמול לא גומר סרטן. הפתרון למלחמה בעזה הוא לא כירורגי, לחתוך וגמרנו. הפתרון הוא כימותרפי. זה תהליך ארוך ורעיל. מדינת ישראל יכלה לפתור את הבעיה הזאת, או יכלה להקל אותה, והחליטה שלא לעשות זאת מכמה סיבות. בין היתר מהסיבה הפשוטה שכולנו מתייחסים לחללים ברמה רגשית אחרת מאשר לחטופים חיים – ובתפיסת עולמי צריך להתייחס אליהם אותו דבר – ושניהם פחות חשובים ממדינת ישראל".

וכשאתה רואה היום, 11 שנה מאוחר יותר, את הדר נקבר באדמת הארץ, מה התחושות שלך?

"ברמה האישית, אני שמח מאוד בעבור משפחת גולדין, שזה היה חשוב לה מאוד. ברמה של מדינת ישראל זה חסר חשיבות".

ומה עם ערך הרעות והערך בהשבת הבנים?

"אני לא מקבל את הטיעון הזה, כי ערך הרעות הוא הסתכלות על הכלל ולא על הפרט. וכשאתה צריך לקבל החלטה אם להקריב את הרבים בעד הפרט, אז אני נגד הקרבת הרבים. זה לא קשור לגולדין, אני מדבר על העיקרון", הוא מחדד, "הייתי עם שמחה גולדין לפני כשנה בפאנל בכנס ירושלים של העיתון 'בשבע' ואמרתי את הדברים האלה בדיוק. מדינת ישראל יותר חשובה מכל פרט בודד. וכאשר אתה צריך לקבל את ההחלטה אם להקריב את הרבים בעד המעט, אני נגד הקרבת הרבים. במרכבות גדעון א' נפלו 47 חיילים כדי שהלחץ הצבאי, לטענת ממשלת ישראל, יביא לשחרור 20 החטופים החיים. ואם את אמא של אחד מה־47 האלה, את מסכימה איתי ששום ערך לא מכסה על זה. גם ביהדות דרך אגב, לא פודים את השבוי אלא כפי ערכו. זה לא איזה פטנט שאני המצאתי. וכאשר פועלים למען פדיון האחר באשר הוא, בין שהוא חלל בשדה הקרב ובין שהוא שבוי או חטוף, צריך לשקול את ערכו", הוא מדגיש, "אתה מצפה מהמפקד בשטח ששולח את החייל כדי להציל או להביא את הגופה, שהוא יעשה את זה בשום שכל ולא בכל מחיר. כל עוד אתה עושה את הפעולה שאתה עושה בחשיבה מושכלת תוך לקיחת הסיכון והסיכוי, ואתה יודע מה סיכון ההקרבה, אז תדע כל אם עברייה שזה מה שעושה המפקד של הבן שלה".

ומה עם 'תדע כל אם עברייה' שהבן שלה יחזור משדה הקרב ויהי מה?

"היא לא תדע את זה. זהו טיעון סרק. היא לא תדע את זה, כי אי אפשר לדעת את זה. אבל היא תדע שהמפקד של הבן שלה שולח אותו אל מותו מתוך אחריות אמיתית לכלל. וכאשר אומרים 'בכל מחיר', כמו שאמרו למשל בעסקת שליט, ונעמדים מאחורי הכאילו־ערכים האלה, אז אתה שואל את עצמך, האם אני נותן לבן שלי להיות תחת פיקודו של מפקד כזה? כי אני רוצה שהמפקד של הבן שלי יקבל את ההחלטה ההגיונית ולא העיוורת. ולטעון שההחלטה העיוורת היא חלק מערכים, זוהי טענת סרק".

איגרא מביא לראיה את מסקנות ועדת שמגר: "אפילו בוועדת שמגר שדיברה על מתי ואיך משחררים חטופים, מסקנות שמעולם לא פורסמו לקהל, ישב שם גם האתיקן של צה"ל, פרופסור אסא כשר, וככל הידוע מסקנות הוועדה הזאת היו 'לא בכל מחיר'. לעומת זאת, העסקה הנוכחית שחררה 250 רוצחים שידיהם נוטפות דם ולצערי, אנחנו עוד ניפגש עם 250 המחבלים האלה. אנחנו עוד נשלם את המחיר", הוא מתריע, "כשזה קרה בעסקת שליט, אמרתי: עוד ניפגש עם האנשים האלה, ונפגשנו איתם בשבעה באוקטובר. את סינוואר שחררנו בעסקת שליט, והוא הביא עלינו את שבעה באוקטובר. זה היה ברור מראש".

משפחת גולדין קראה כל הזמן לא לשחרר מחבלים תמורת הדר.

"אז בשורה התחתונה משפחת גולדין הבינו את העניין, והם צדקו בטענה שלהם שאסור לשחרר מחבלים שידיהם נוטפות דם. יש בעיה גדולה בחברה הישראלית, שמתעלמת מהמציאות למען שחרור חטופים. זה גובה מחירים כבדים, וזה מחייב תיקון".

לא מאבק פרטי של משפחה, אלא מאבק לאומי. 'מסדר הדר' בכינוס השבועי ליד אנדרטת החץ השחור. ללא קרדיט צילום

—

—

צור גולדין: "הדר הוא סמל שעומד על המשמר"

אחיו התאום של הדר גולדין מדבר על הכאב וההקלה שמהולים בהבאתו של אחיו לקבורה לאחר 11 שנה

"כשהדר נחטף הייתי סמ"פ צעיר בצנחנים", משחזר השבוע צור גולדין, אחיו התאום של הדר את רגעי האימה הראשונים. "שמעתי בקשר על חייל חטוף והגעתי משדה הקרב ברפיח עד המתחם שממנו נחטף, כשעדיין אין לי שמץ של מושג שמדובר באחי. שמעתי בקשר שהפעילו נוהל חניבעל ושצריך חילוץ, ויצאתי עם כוח חילוץ אל נקודת החטיפה. כשכבר הגענו לשם, החזירו אותי אחורה כדי להביא מתקן מיוחד שעוזר באיתור תוואי מנהרות כדי למצוא את החייל החטוף. בפועל כשהגעתי לגבול ישראל הודיעו לי שהחטוף הוא לא אחר מאשר אחי התאום, הדר".

כאחיו התאום של הדר, הוא נוצר אין סוף זיכרונות ילדות מתוקים משותפים: "הדר היה תאום שלי שביחד הרגשנו שאנחנו בונים חלומות. מילדות היינו מביימים יחד סרטים, מציירים ציורים, עושים תעלולים. למדנו לא באותה כיתה, אבל באותו בית ספר. לכל אחד מאיתנו היה את מעגל החברים שלו, להדר היו את החברים שלו ולי היו את החברים שלי, אבל לשנינו היו כפול חברים. הוא היה צייר מדהים. וכזה שיודע לקחת כל סיטואציה ולהפוך אותה למצחיקה וחיובית. והוא בעיקר היה מספר סיפורים. כאח תאום אהבתי להיות במחיצתו כי הוא היה מסוג האנשים שלידם אתה גדל ומרגיש שמח", הוא אומר בגעגוע.

גם את השירות הצבאי הם חוו במקביל: "בצבא היינו יחד בקורס קצינים, הוא היה בסיירת גבעתי, אני באתי ממגל"ן ובתרגיל המסכם בבה"ד 1 הוא היה מ"פ ואני הייתי מ"פ וקראנו אחד לשני בקשר: אתרוג וסלע. סלע כמקבילה לצור ואתרוג כמקבילה להדר. המג"דים היו צועקים עלינו בקשר: תפסיקו עם השטויות האלה", הוא מחייך.  

מה המורשת שהדר הותיר אחריו?

"הדר היה איש טוב. אדם פשוט שכל הזמן חשב ועשה בשביל אחרים. הוא אמר שאתה יכול לבחור שתי בחירות בחיים שלך: או להתעסק בעצמך או לעשות דברים למען אחרים. ואני חושב שהוא נשאר עד לרגע הזה שם כדי לעמוד על המשמר ולוודא שבמדינת ישראל לא מעיזים להשאיר חטופים מאחור. זה לא יקרה לעולם. ומה שאנחנו משפחת גולדין עברנו – אף משפחה לא תעבור בעתיד. אני גם אמרתי בהספד שדגל מדינת ישראל בנוי משני משולשים ששלובים זה בזה. שני משולשים הפכים ומלוכדים והניצחון שלנו על חמאס הוא שמהיום אף אויב לא יעז לשים את ידו על שערה של איש מעם ישראל, כי אנחנו משפחה איתנה. אבל היותר חשוב זה שאנחנו נלחמים זה על זה ולא מוותרים זה על זה", הוא אומר בנחרצות.

צור מתיישר בכיסאו ואומר: "אני רוצה להגיד בכאב, שתשע שנים אנחנו צפינו כיצד מיעוט נאבק על המובן מאליו, שזה להשיב חייל שלחם הביתה. היה מודיעין איפה הדר נמצא כבר בשנת 2019 ורק השבעה באוקטובר דחף לטפל בזה מבצעית ומדינית", הוא מאשים. "וכשאנחנו צעקנו שלא משחררים מחבלים בלי להחזיר את הבנים לא הקשיבו לנו. ותראי איזה נתון מדהים, מהיום שהדר נחטף ועד השבעה באוקטובר שוחררו 1,006 מחבלים מבית הכלא הישראלי, זה לפי נתוני השב"ס והדר נשאר שם מאחור. משפחת גולדין רק הפריעה לשקט", הוא אומר בכאב. "צריך לומר ביושר מדינת ישראל השאירה חטופים מאחור. והלקח הזה הוא לקח שהחיילים הגיבורים שלנו נשאו איתם בשנתיים של המלחמה".

את אימוץ הקונספציה בקרב מקבלי ההחלטות מבלי להביט נכוחה לכוונות האויב, אומר צור, חוותה משפחתו בעוצמה לפני שלוש שנים: "זה היה עשרה חודשים לפני השבעה באוקטובר. חמאס ארגן אירוע  35 שנה להיווסדו בעצרת גדולה ובמסגרתה הציג אחד מפעילי הארגון, לצד יחיא סינוואר, את נשקו האישי של הדר. סינוואר עמד מול 30 אלף עזתים והחזיק את הנשק של הדר ונפנף איתו ואיים על לאה גולדין. הוא אמר אנחנו נחטוף לכם עוד ואנחנו נמיט עליכם אסון וההמון של שונאי ישראל עומד שם משולהב. וכשאנחנו מגיעים לגורמים בצה"ל, הם עונים לנו: זה בסך הכל טרור פסיכולוגי. זה לא חשוב. עשרה חודשים אחר כך יש את השבעה באוקטובר. וההחלטה לוותר על ארבעה חטופים הביאה למצב של 251 חטופים", הוא אומר בכאב. "בעזה גדל וחונך דור שלם של חוטפים, כי לא לימדנו אותם את הלקח שחמאס היה חייב ללמוד: שאם הוא מחזיק חטופים, הדבר הזה הוא נטל ולא נכס עבורו והוא ישלם עליו מחיר גבוה".

היום הם כבר למדו את הלקח, אתה חושב?

"קודם כל הנשק הזה של הדר נמצא אצלי בבית עכשיו והוא עדות אילמת. הוא אותר ליד גופתו של מוחמד סינוואר וזה הסמל. אני חושב שזה התיקון הגדול. כי במקרה של הדר, חמאס לא השיב את הדר. מי שהשיב את הדר זה צה"ל, שלחם וזה קהילת המודיעין שבעצם ידעה בדיוק איפה הוא ולא השאירה לחמאס ברירה אלא להחזיר אותו".

תוך כדי השיחה עם צור פורצת באוהל המנחמים שירה של מאות בני אדם: 'ושבו בנים לגבולם'. "אני חושב שזה ניצחון, זה ניצחון של הרוח הישראלית שצריך להתגאות בו. איך כל אחד, לא משנה מה דעתו הפוליטית, מאוחדים. וזה מה שצריך לזכור ממשפחת גולדין. שלעולם לא תהיה משפחה שתצעד לבד ותחוש שהבן שלה הוא קורבן הכרחי לדברים אחרים. כי ביום שבו נאבד את הרעות זה היום שבו נוותר על עצמנו".

צור מבקש לציין בהערכה שאת המאבק ההירואי הובילו הוריו לאה ושמחה. "ההורים הגיבורים שלי הובילו את המשפחה באמונה שלמה בעם ישראל. הם דור שני לניצולי שואה ואבא שלי תמיד אמר לכולנו שאסור לנו לוותר אחד על השני", הוא מדגיש. "אבא שלי הסתובב תשע שנים בין מכינות קדם צבאיות ובתי ספר וסיפר לדור הצעיר על הצורך בשבת החטופים. תשע שנים עד שהמלחמה פרצה והדור הזה צמח להיות דור הקצינים והלוחמים שנלחמו במלחמה הזאת ושהסתובב איתם בלב הדבר הזה ואמא שלי במאמצים שלה הייתה שרת החוץ. לנסות בכל כוחה לכרוך כל אירוע מדיני שיהיה מותנה להשבת החטופים, ולהשבת הדר. ובסוף, כל הדבר הזה הפך להיות הדלק שאיתו צעדו חיילי צהל במלחמה בעזה וצעדו אזרחי ישראל במלחמה הזאת".

והשבוע 11 שנות מאבק באו אל סופן והחל האבל על האח שאיננו: "תמיד אמרתי אין צור בלי הדר. ועכשיו הדר שלנו חזר וקשה לי מאוד להיפרד, אני נמצא בתוך האבל", הוא אומר וקולו רועד. "עכשיו יש לנו פנאי לתת מקום גם לכאב. אנחנו נמשיך את הסיפור שלו ואת החלומות שלו.

"אני חושב שהנחמה שלנו היא שהדר הוא סמל שעומד על המשמר שלא נתבלבל ולא נוותר אחד על השני, אלא נלחם אחד על השני. חמאס משתמש בטרור החטיפות כדי לפרק את החברה הישראלית. זה טרור שמכוון נגד משפחות. להעמיד משפחה אחת מול אומה שלמה שתאבק על הבן שלה ולייצור מחלוקת בתוכנו והדרך לנצח את הדבר הזה הוא להילחם אחד על השני ולגרום לחמאס לשלם את המחיר".