בעוד כחודש נציין שנתיים לנפילת בני היקר איל מאיר הי"ד. איל נפל ערב חג החנוכה במשימה להשבת חללים, יחד עם צמד הברזל שלו גל מאיר איזנקוט הי"ד. ערב חג האורים כבו שני "המאירים".
בהתרגשות רבה זכינו לראות בחסדי ה' את השבתם של החטופים החיים, ואט אט גם את שובם הביתה של החללים. אך בל נטעה, גם אחרי שישובו כולם במהרה, המלחמה עוד לא תמה. לא בחזית הדרום ובוודאי לא בחזית המזרח ובחזית הצפון.
כבר יותר משנה אני וחברותיי לפורום 'שותפות לשירות' משתתפות בוועדות הכנסת, נפגשות עם חברי כנסת, עם נציגי צה"ל ועם כל גורם שיכול לסייע בהקלת הנטל על המשרתים ובהבטחת הביטחון לשנים הבאות.
מאז הפגנת המיליון מתברר גם לציבור הרחב מה שלי ברור כבר זמן רב, כי הציבור החרדי אינו באמת חלק ממדינת ישראל. אני אומרת את זה בכאב ובצער גדול, אך לדאבוני מיום ליום זה נחשף ומתבהר.
אולי יעניין אתכם
החרדים רואים במדינת ישראל שלטון זר שאמור לספק את צורכי קהילותיהם. הם לא באמת מבינים מדוע אנחנו מתעקשים על שילובם בחברה ועל השותפות שלהם. מבחינתם הם חיים חיי גלות בארץ ישראל כשהשלטון הוא במקרה כרגע שלטון ישראלי.
אין הם שותפים לתחושת האיום הביטחוני, ועל כן אין הם מבינים את הצורך והדחיפות בהשתתפותם בהגנה. מבחינתם המלחמה הסתיימה, והם מנסים בכל דרך אפשרית להציג מצגי שווא של דיונים והסכמים, כשהשורה התחתונה היא מסמוס של כל החלטה לגיוס חרדים.
מההנהגה החרדית כבר אין לי ציפיות, הם מכריזים על עמדתם קבל עם ועדה. כלפי הציבור החרדי יש בי חמלה על הליכתם כעדר אחרי מנהיגיהם, אף שרבים מהם מבינים את הפרדוקס והאבסורד של חייהם במדינת ישראל.
אבקש לפנות למנהיגיה הפוליטיים והרבניים של הציונות הדתית, שאני וחברותיי חלק ממנה.
שתיקתכם רועמת! היא כואבת לי מאוד. היא כואבת לי יותר כאשר בשיחות אישיות אני שומעת שאתם מסכימים שזו חרפה שהחרדים אינם שותפים, שאתם יודעים וחווים במשפחותיכם את שחיקת המגויסים. אך מנגד אתם טוענים שלא נכון עכשיו להגיד שאי אפשר לגייס בכוח, שזה תהליך, ועוד ועוד טיעונים שאולי היו נכונים לפני שנה, אך ככל שאתם שותקים אתם הופכים להיות שותפים לעוול.
מרבני הציונות הדתית אני מבקשת, השמיעו את קולכם, הוקיעו את השימוש בתורה כקרדום לחפור בה. גנו את חילול ה' שנחשף בפרהסיה לא רק בתוך כותלי בית המדרש לאוזני תלמידיכם, אלא שגם אני וחבריי מהציונות הדתית נשמע זאת. זו לא התורה שבני איל ינק בישיבה ובשמה יצא כחתן מחופתו (איל נהרג שנה וארבעה ימים לאחר נישואיו) למלחמת מצווה.
הדאגה והרצון לפנק את הציבור המשרת נוגעת ללב, נכונה ומוצדקת, אך היא חייבת לבוא עם דרישה נחרצת למציאת פתרון שיביא לצה"ל 12 אלף חיילים. כולנו יודעים מה הפתרון ומה נדרש לעשות. אינני חושבת שמעצר עריקים יעיל, ובוודאי לא כאשר כמה ימים הם משתחררים בלי שום דרישה. ואולם סנקציות אישיות שמעבירות את האחריות על הפרט ולא על כלל הקהילה החרדית בהחלט יעזרו. בדיוק כמו שכל עבריין העובר על חוקי המדינה נענש באופן אישי.
אסיים ברעיון לקראת חג החנוכה שכתב איל בני בקבוצת הווטסאפ עם חבריו מהישיבה בשם חפ"ש (חידושי פרשת שבוע): מדוע בתפילת 'על הניסים' שאומרים בחנוכה מודים לה' על "המלחמות", וכי יש להודות על המלחמות?!
אומר הרב מפוניבז' שאין ההודאה אלא על הכוח להמשיך ללחום, דהעיקר המלחמה, לא הניצחון. ובנוסף אנחנו נקראים על שם יעקב אבינו ששינה את שמו לאחר המאבק עם המלאך "כי שרית עם אלוקים ותוכל". לא קוראים ליעקב "תוכל" אלא ישראל, על עצם המלחמה.
זכות גדולה לבני ישראל ללחום את מלחמת המצווה, ומי שלא שותף מוציא עצמו מכלל ישראל.
הכותבת היא אימו של החייל איל ברקוביץ' הי"ד, ממובילות פורום 'שותפות לשירות'
