השנתיים האחרונות היו מהמורכבות שידענו כמדינה. מאות אלפי משרתי המילואים היו חומת המגן שאִפשרה לנו לעבור את התקופה הזאת, ובמיוחד הגיבורים שהתגייסו שוב ושוב, לעיתים לתקופות של חודשים ממושכים, והותירו מאחור משפחה, בית ועבודה. חלקם חזרו לבית עם פציעות, בגוף או בנפש. אחרים איבדו את מקום העבודה או את העסק שבנו בעשר אצבעות. אבל כולם, כל אחד מהם, נשאו על גבם את מדינת ישראל בגבורה ובנחישות.
במהלך השנתיים האלה יצא לי להיפגש ולעבוד עם רבים מהם. בכל שיחה חזר אותו המסר: גאווה עצומה בשליחות להגן על העם והמדינה, ולצידה דאגה אמיתית איך ממשיכים מכאן, איך משקמים חיים שנעצרו לשנתיים.
בימי קום המדינה קראו ללוחמים שכמותם "מלח הארץ", והיום מגיע להם תואר חדש: דור הניצחון. בזכותם ישראל עמדה במבחן הקשה ביותר שלה מזה עשורים. כעת הם חוזרים הביתה משדה הקרב והם צריכים אותנו.
המדינה יכולה וצריכה לעשות הרבה. החוק שמקדם שר האוצר בצלאל סמוטריץ', למתן נקודות זיכוי במס הכנסה למשרתי מילואים, הוא צעד מבורך אבל הוא רק ההתחלה. מדינת ישראל חייבת ליצור תמריצים אמיתיים למעסיקים להעסיק משרתי מילואים: מענקים, הטבות מס, ואפילו הכרה ציבורית, כמו שקיימת לעסקים בפריפריה. בדיוק כפי שאנחנו יודעים לתגמל יזמות חברתית או אזורית, כך נוכל לתגמל גם אחריות לאומית.
אולי יעניין אתכם
אבל זו לא המשימה של המדינה בלבד. זו המשימה של כולנו. בשנים האחרונות למדנו עד כמה החברה האזרחית בישראל חזקה. כשמערכות קרסו הציבור הרים את המדינה מהקרשים בכוחות עצמו מתוך התגייסות כבירה. גם עכשיו אנחנו רואים התגייסות מדהימה למען פצועי מלחמה, החטופים והמשפחות השכולות.
אלא שחיילי המילואים לא רוצים ולא צריכים לחוש נזקקים. הם לא מבקשים תרומות. הם מבקשים הזדמנות. הזדמנות לשקם, לבנות מחדש, להמשיך לחיות בכבוד. רבים ממשרתי המילואים הם בעלי עסקים קטנים שנפגעו קשות בשנתיים האחרונות. כאן בדיוק אנחנו יכולים לסייע. אם נבחר לקנות מהם, להזמין מהם שירותים, לפרנס אותם, נהפוך כל רכישה קטנה למעשה ציוני. עורך דין, שיפוצניק, בעל חנות או יזם, אם הוא משרת מילואים – נעניק לו עדיפות. כך נוכל לסייע ללוחמים לשקם את מה שנפגע ולהצמיח מחדש את חייהם.
גם מעסיקים יכולים לקחת חלק. דמיינו תו "ירוק זית" לעסקים שמעסיקים אנשי מילואים. לא כגימיק, אלא כהוקרה חברתית, סימן לכבוד. כך נוכל להפוך את שירות המילואים מזכות שצריך להסביר עליה, לגאווה לאומית שכל מעסיק חפץ לקחת בה חלק.
ולבסוף, יש גם את הדברים הקטנים, אלה שלא עולים כסף אבל שווים זהב: הזמנה לסעודת שבת, מילה טובה, הוקרה, הקשבה, הבעת עניין במה שעברו. הם לא יצאו למילואים למען עצמם. הם עשו זאת למען כולנו. הם נלחמו בשבילנו במשך שנתיים. עכשיו תורנו להילחם בשבילם, באחריות, באכפתיות אמיתית ובמעשה. זהו מבחן הערבות ההדדית שלנו כחברה ישראלית. לא במלחמה, אלא ביום שאחרי.
הכותב הוא דוקטור להיסטוריה וארכיאולוגיה של ארץ ישראל ומורה דרך, ממייסדי הפורום הדיגיטלי לשמירה על הילדים ברשת
