אדוני הארץ גילו שהדמוקרטיה לא עובדת אצלם

מי שנקלע למדור הדעות של עיתון 'הארץ' השבוע היה יכול לחשוב שנכנס בטעות לאתר של פורום קהלת, או לאתר של התנועה למשילות ודמוקרטיה. בזה אחר זה פורסמו טורי דעה שמבקרים קשות (או בניסוח המקובל: מסיתים קשות) את שופטי בית המשפט העליון. בזה אחר זה האשימו כותבי הטורים את שופטי בג"ץ בפסק דין פוליטי ובשיקולים זרים.

קריאת הטורים הללו היא מופע גיחוך עצמי ואירוניה שאיננה מודעת לעצמה. המחנה שנלחם על שלטון החוק, על הכפפת הציבור לבית המשפט העליון ועל הרכנת הראש של יתר רשויות השלטון בפני פסיקותיו – עשה היפוך תפקידים, והכול בגלל פסיקה אחת ויחידה, ואפילו לא כזו דרמטית.

הכותרת של מאמר המערכת הייתה: "בג"ץ, השפוטים של לוין". מעודן ומנומס. המאמר לא התיימר לתת התייחסות עניינית וביקורת משפטית על פסק הדין ולנסות למצוא את הכשלים המשפטיים בפסיקה בת עשרות העמודים. מאמר המערכת, כמו יתר הטורים, היה אוסף של סיסמאות פוליטיות, שכלל לא מנסות להתמודד עם לשון החוק ועם הסוגיה המשפטית עצמה.

למעשה שלל הטורים, שתיכף נגיע אליהם, חושפים את השקפת עולמם של כותבי הטורים ושל עיתון 'הארץ' בכלל: בית המשפט העליון שייך למחנה שלנו, ואנחנו מצפים ממנו לפסיקה שהשורה התחתונה בה תיטיב עם המחנה שלנו. איך בית המשפט יגיע למסקנה הזאת, ועל סמך איזו פרשנות ובסיוע איזה תקדים משפטי או משפט משווה? לא אכפת לנו. תמציאו משהו. אתם ילדים גדולים.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג ראשי המפלגות חייבים להסכים איך לא מסכימים

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

נחזור למאמר המערכת של 'הארץ'. "בג"ץ בהחלטתו יצר לכאורה תיקו בין שר המשפטים, יריב לוין, לבין היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, אך למעשה נתן בית המשפט ללוין הישג וניצחון על חשבון שלטון החוק. אחרי הדיבורים הרמים על העיקרון החשוב, ולפיו פוליטיקאים מנועים מהתערבות בחקירות פליליות, פתח בית המשפט את הדלת לפני אדריכל ההפיכה המשטרית, לקבוע מי ילווה את החקירה בפרשת הפרקליטה הצבאית הראשית לשעבר".

מישהו מצליח למצוא פה נימוק משפטי כלשהו? מה הטענה של מערכת 'הארץ'? ובכן, בהמשך הטור הם מנסים בכל זאת לתת כיוון קל. "לא ברור מדוע לא נקבע, כי סמכות השר על פי חוק שירות המדינה (מינויים) אינה חלה על מי שמפעילים סמכויות מעין שיפוטיות, כמו היועצת המשפטית; ומכאן, כי לוין פעל בלא סמכות חוקית. אמנם נקבעו קווי מתאר לדמות של המתמנה – המחייבים את לוין בבואו למנות לתפקיד אדם כלשהו – אך קווי מתאר כלליים אינם יכולים למנוע מינוי בלתי ראוי".

כותבי 'הארץ' לא מבינים מדוע בג"ץ לא קבע שאומנם יש חוק ברור שמעניק ללוין את הסמכות להטיל את המינוי על עובד מדינה, אך שהחוק הזה לא רלוונטי כאשר מדובר על מי שמפעילים סמכויות מעין שיפוטיות. על סמך מה הם מציעים את ההצעה הזאת? יש לכך עיגון כלשהו?

הטיעון הזה מגוחך במיוחד, כי אפילו היועצת המשפטית לממשלה עצמה לא טענה את הטענה המוקרצת הזאת, אלא טענה שאומנם יש לשר סמכות, אך יש להשתמש בה "מעבר למסך הבערות" ולא על תיק קונקרטי. מעבר לכך, ב־2023 יריב לוין עצמו החליט שכאשר היועמ"שית בהרב־מיארה תימצא בניגוד עניינים, הסמכות תועבר לפרקליט המדינה עמית איסמן. הרי שהייתה לו סמכות להטלת סמכות זו.

הטור ממשיך וטוען כי "קשה למצוא הסבר להחלטת בית המשפט. אבל בין שמדובר בתמימות, בניסיון נואל המונע על ידי פחד, לפייס את השר, או חלילה במתן רוח גבית להפיכה המשטרית מתוך מעוז שלטון החוק – התוצאה היא רעה ובעלת השלכות הרסניות".

פרופ' ברק מדינה, מומחה למשפט חוקתי מהאוניברסיטה העברית ואחד המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי ב־2022, כתב: "פסק הדין, שלוקה בלפחות שלושה כשלים חמורים, הוא אחד מפסקי הדין המסוכנים ביותר לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית שניתנו עד היום".

רק היה חסר שיכתוב שהשופטים נוהרים באוטובוסים. מדינה תקף וכתב כי "בג"ץ נתן יד לדבר שמפניו הזהיר בעצמו – 'פוליטיזציה של המשפט הפלילי', הסממן המובהק של משטר רודני". משום מה פחות הפריע לו שיועצת משפטית לממשלה פעלה בניגוד עניינים, וניהלה חקירה כאשר היה אסור לה לגעת בתיק, ואף סירבה לפנות לגורם המשפטי המוסמך (על פי הדין, ועל פי הסדר ניגוד העניינים שלה) כדי שיבחן אם בהרב־מיארה נמצאת בניגוד עניינים. לא היועמ"שית עשתה כן, ולא אף אחד מבכירי הייעוץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה.

על כך כתבה השופטת כנפי־שטייניץ: "לו הייתה הפרקליטות משנסת מותניים ועורכת בדיקה יסודית ועניינית של ניגודי העניינים הכרוכים בפרשה על ידי הגורם המוסמך לכך, ומשכילה למצוא מתוך שורותיה גורם בכיר שלא מתעורר לגביו חשש כאמור – ייתכן שהתוצאה הייתה אחרת. אולם כזאת לא נעשה, ואף לא הוצע כל מנגנון אחר שיש בו כדי לפתור את החששות שהועלו. בנסיבות אלה, הופעלה סמכות השר". 

נמשיך לטורו של אמיר אורן. אני בספק אם יש אחוז אחד מקוראי 'הארץ' שהצליח לקרוא טור אחד שלם שלו עד תומו וגם להבין. אבל אני עמדתי במשימה. בפתח הטור תוקף אורן את השופטים. לא על הפסיקה הנקודתית, אלא קובע קביעה עקרונית וגורפת: "יצור מוזר הוא בג"ץ. ברצותו רואה יותר מדי, כשהוא מרחיק מבטו מהתיק שלפניו וקורא להסכמה ציבורית רחבה, וברצותו רואה פחות מדי".

מה קראנו כאן? אורן מאשים את שופטי בג"ץ שהם פוסקים איך שבא להם ומחליטים מתי לדקדק עם נתיניהם כחוט השערה ומתי להעלים עין מן החטאים והפשעים. לטענת אורן, "ראייה בררנית מסוכנת לא פחות מאכיפה בררנית".

באמת שזה משעשע לראות את התקף ההיסטריה בגלל החלטה אחת ויחידה שההשפעה שלה מוגבלת מאוד (אם לא למטה מכך) מבחינת היותה תקדים משפטי.

כדרכו, אמיר אורן גייס קונספירציה מסובכת ולא ברורה, שלפיה ביסוד המהלך עומד ציר לוין־אלרון־קולה. "אילו מיקדו השופטות והשופטים בעליון את מבטם במציאות, היו מגלים שביסוד ההתנפלות על מיארה בפרשת הפצ"רית פועל ציר לוין־אלרון־קולה. השופט בדימוס יוסף אלרון היה מועמדם של שניים, עצמו ולוין, לנשיאות העליון, כנגד ותיק השופטים יצחק עמית. אלרון גם מנע דיון בשאלה עקרונית, איך למנות את נציב התלונות על השופטים, באופן שאיפשר ללוין למנות לתפקיד את השופט בדימוס אשר קולה, שבמערכה הבאה הופיע כאיש של לוין נגד מיארה בפרשת הפצ"רית. מכל הגמלאים של כל בתי המשפט בכל הארץ הוא בחר דווקא בשופט בדימוס יוסף בן חמו, עמיתו של קולה מהמחוזי בנצרת. בכך מנסה לוין להיתלות בהערת השופט אלכס שטיין, שברצותו להראות שקולה אינו פסול אישית אלא רק מתוקף נציבותו אמר ששופטים מסוגו של קולה מתאימים לליווי החקירה".

בהמשך, אורן משרבב לעניין גם את המשנה ליועץ המשפטי לשעבר רז נזרי ואת היועצת המשפטית של משרד המשפטים יעל קוטיק. אני מקווה שאורן הבין מה הוא רוצה בטור הזה. כי אני משוכנע שהוא לכל היותר היחיד שהצליח להבין.

המפטי דמפטי נפל מהחומה

אבל עם כל הכבוד למאמר המערכת הרדוד, ועם כל הכבוד לטור המלודרמטי של פרופ' מדינה, ועם כל הכבוד לכתב החידה של אמיר אורן, במקום הראשון ללא עוררין זכה אורי משגב, בטורו שנכתב ככל הנראה בעליית גג נסתרת מאחורי ארון ספרים. כותרת הטור: "וילנר, כנפי־שטייניץ ושטיין מוטטו את שרידי המבצר. אין יותר על מה להילחם".

סליחה על התגובה הלא מקובלת, אבל: חחחחחחחחחחחחח. פסק דין אחד ויחיד, שבו עמדת היועצת המשפטית לממשלה נדחתה אך גם עמדת השר נדחתה, הובילה למסקנה שאין יותר על מה להילחם, ושהכול נהרס, הוחרב והושמד.

כל הטור זועק בקשת עזרה וחיבוק לאדם במצוקה. "מוטב להודות שפשוט אין מבצר. יש אולי איזה המפטי־דמפטי שיושב על הגדר, מנהל דיונים מלומדים ומתפלפל במשפטפטת, ואז מפיל את עצמו לקרקע מבלי שניתן יהיה לחברו מחדש. שלושה שופטים בגלימות שמדגמנים את ההוא שלא ראה, ההיא שלא שמעה וההיא שלא דיברה – ומנסרים בשקדנות את הענף שעליו הם יושבים".

כל משפט במאמר הזה הוא זהב טהור. "במופעו הנוכחי מדובר באוסף אקלקטי של אנשים, שלוקטו ממקורות שונים ממניעים שונים, וניתן לנחש במידה רבה מאוד של דיוק את פסיקותיהם על פי שמם עוד בטרם נוהל בפניהם התיק".

הלם. ניתן לנחש במידה רבה של דיוק את פסיקות השופטים רק על סמך שמם. איך לא גילינו את זה עד עכשיו? כמה טוב שהמפטי־אורי דמפטי־משגב נפל מהחומה, וסוף סוף זיכה אותנו בתובנה החשובה הזאת. משגב עבר מכאן להטיל דופי בשלושת השופטים עם טיעונים מטופשים. בין היתר ציין שאלכס שטיין היה "מרצה אלמוני למדי". גם עבור משגב, שהציפייה ממנו לדבוק באמת ולהתבסס על עובדות מעולם לא הייתה גבוהה במיוחד, הטענה הזאת מטופשת ומפגינה עד כמה אין לו שמץ של מושג. לפני מינויו לבית המשפט העליון בישראל, שטיין כתב 60 מאמרים שפורסמו בכתבי עת ברחבי העולם, ובכללם שני מאמרים בכתב העת המשפטי המוביל בעולם -Harvard Law Review. כמו כן פרסם שני ספרים בהוצאת אוקספורד, המדורגת גם היא במקום הראשון בעולם בתחומה.

מר משגב ממשיך וכותב: "לתייג כשמרנים את שלושת השופטים הרדיקליים האלה, שקיבלו החלטה תקדימית ומסוכנת נגד עצם המוסד שהם מכהנים בו, זה עוד ביטוי להשתלטות השיח האינפנטילי על הוויכוח המתמשך סביב בית המשפט העליון. הם שמרנים כמו שאפי נווה שמרן. הם אפילו לא פסקו כאקטיביסטים אתמול; הם פשוט המציאו שיטת משפט ומשטר חדשה בישראל".

איזה טיעון משפטי יש כאן חוץ מבליל השמצות?

משגב מביע אכזבה מהשופטים: "הישראלים השפויים שתומכים במדינה כזו נבגדים בשנים האחרונות שוב ושוב. יוצאים לרחובות, מפגינים, מוחים, נרתמים – ומגלים בסוף שהם לבד, מופקרים על ידי אותם מוסדות שהם נלחמים למענם. המסקנה העצובה מכל זה היא שאין באמת טעם להפגין ולהיאבק על עצמאות מערכת המשפט ושומרי הסף".

גם בכיר הכותבים של עיתון 'הארץ', גידי וייץ, הצטרף לחגיגה. הטור שהוצג כ"פרשנות" קיבל את הכותרת הבאה: "בג"ץ נכנע בקרב על הדמוקרטיה. אפילו יריב לוין לא היה יכול לחלום על ניצחון כזה". כל הטור "הפרשני" הזה הוא מניפסט פוליטי שבכלל לא ניסה להתמודד עם העובדות. לא היה בו שום דבר משפטי. כי כאמור, אף אחד מכל כותבי הטורים הנכבדים הללו לא חשב שבג"ץ אמור לפסוק על פי עקרונות משפטיים בלתי תלויים ועל סמך חוק קונקרטי ופרשנות אובייקטיבית של לשון החוק, ותקדימים משפטיים רלוונטיים.

אל החבורה הזאת הצטרף יושב ראש מפלגת הדמוקרטים יאיר גולן, שמיהר לתקוף: "בג"ץ בחר להיצמד לאות היבשה של החוק – בזמן שמולו שר משפטים מסוכן שרואה בחיסול הדמוקרטיה, מערכת המשפט ושלטון החוק – משימת חייו".

הרבה ביקורות שמעתי (ולעיתים גם השמעתי) על בג"ץ. עדיין לא שמעתי ביקורת על כך שבית המשפט בחר להיצמד לחוק (היבש!) ולפסוק על פיו. לא בשולי הדברים, צריך לומר שגם לגופו של עניין מדובר בטענה מקושקשת לחלוטין של אדם שככל הנראה לא קרא את פסק הדין. לא רק ששופטי בג"ץ לא בחרו להיצמד ללשון החוק, אלא נתנו פרשנות מצמצמת לחוק. הם קבעו שאומנם לשר המשפטים נתונה הסמכות על פי חוק להטיל את הסמכות על עובד מדינה, אך יש להטיל בה מגבלות משמעותיות שונות (ובצדק, לעניות דעתי).

המכנה המשותף של כל הטורים הללו (ועוד רבים נוספים) הוא חשיפת ערוות המערכת. המאבק שלהם לא היה על שלטון החוק ולא על עצמאות מערכת המשפט. המאבק הוא מאבק על שליטה וכוח. סעיף 23 לחוק נציבות שירות המדינה או סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי מעניין אותם כשלג דאשתקד.

בדבר אחד כותבי הטורים צודקים. הרכב אחר של בג"ץ היה פוסק את ההפך הגמור. ועל כך בהחלט צריך לתת את הדעת. אין להשלים עם המציאות שבה יש לנשיא בית המשפט העליון את הסמכות לקבוע כרצונו את התוצאה דרך בחירת ההרכב. הפעם יצחק עמית החליט להשאיר את התוצאה בידיהם של וילנר, שטיין וכנפי־שטייניץ. אינני יודע מה בדיוק היו שיקוליו, אבל הסמכות הזאת לא אמורה להיות בידיו. היא לא אמורה להיות בידיו של אף נשיא עליון. לא אם קוראים לו יצחק עמית ולא אם קוראים לו נעם סולברג. אולי אני תמים, אבל אני באמת חושב שהצדק צריך להיות עיוור. כותבי 'הארץ' רוצים שהשופטים יראו את התוצאה שהם קבעו בעבורם מראש.

לתגובות:

[email protected]