פרשת השבוע נפתחת ברגע של שפל. יעקב אבינו עוזב את ביתו, בורח מאחיו וישן לבד בשדה עם כמה אבנים למראשותיו. אבל דווקא שם, בחושך, כשהמציאות נראית הפוכה לגמרי מההבטחות שקיבל, הוא חולם גבוה: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". הסולם הזה הוא תמצית החיים היהודיים: שורשים שנטועים עמוק באדמה, בארץ, ומבט שמכוון גבוה לשמיים, לא כמקום לברוח אליו ולא כמקור לשקיעה במאבקי היומיום. הארץ מתחת, השמיים מעל, ואנחנו באמצע – מטפסים.
חז"ל מוסיפים ומספרים שהקדוש ברוך הוא קיפל את כל ארץ ישראל מתחת ליעקב, כדי שיקנה אותה בחזקה. כלומר, זוהי לא רק הבטחה אלא קניין שאין עליו ערעור. אברהם קיבל הבטחה, ואילו יעקב קיבל קניין. למה? כי מיעקב יצא עם ישראל, לא ישמעאל ולא עשו. הארץ שייכת לעם שהוא – יעקב, ישראל – אביו.
כשמדברים על ארץ ישראל יש שני סוגי אנשים. האחד מביט עליה כמקום טכני – אדמה, גבולות, שווי נדל"ני. הוא עוסק במה אפשר לוותר. השני רואה את הארץ כסולם, כחיבור בין שמיים לארץ. בעיניו מדובר לא רק באדמה אלא בשליחות, זהות, אמונה ועתיד. הוא רואה סולם אבל לא מוותר על העלייה במדרגות, על החיבור בין הגשמי לרוחני.
כיום, כשאנחנו מדברים על ההתיישבות בגליל, בנגב, ביהודה ובשומרון, על עידוד העלייה, על אחדות עם ישראל – אנחנו לא מדברים על מיזם זמני אלא על המשך הקניין ההוא, על העלייה במדרגות. זה ההבדל בין ויכוח פוליטי ובין אמונה עמוקה בזכותנו על הארץ.
אולי יעניין אתכם
אבל הפרשה לא עוסקת רק בארץ, היא עוסקת גם בכוח האמונה. ניכר כי האמונה של יעקב נולדת מתוך התמודדויות כמשל לחיים יהודיים שמחברים אמונה ומעשה, שמיים וארץ – רמאותו של לבן, הקנאה בין רחל ולאה ומאבק הישרדותי. דווקא שם, בסבך החיים, יעקב בונה את האומה.
המילים "הפעם אודה את ה'", שנאמרו ברגע הולדת יהודה, מעניקות לנו את שמנו. אנחנו יהודים על שם התודה. בעולם שבו בני אדם מאמינים שהכול מגיע להם, התורה דורשת מאיתנו לעצור ולהודות על מה שיש לנו: מדינה, צבא, משפחות שממשיכות לבנות, קהילות שנשארות חזקות גם נוכח קשיים. הכרת הטוב היא לא רגש פרטי אלא כוח לאומי.
יעקב לא משאיר את הדברים רק בחלום, אלא פועל כדי לממש אותם. הוא מציב אבן, יוצק עליה שמן ומכריז: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים". כך מתחיל בית אל. כך מתחילה הדרך אל המדינה היהודית: אבן, ועוד אבן, ועוד מעשה קטן של אמונה – עד שהן הופכות לבית.
כשאני מביט היום על בני נוער שיוצאים מהתיכון ומיד מתגייסים לצבא, על עולים חדשים שאוספים מזוודה בשדה התעופה וחוזרים הביתה לארץ אבותיהם, על מתיישבים שמקימים קהילות חדשות מתוך אמונה אמיתית – אני רואה את הסולם הזה, סולם יעקב, חי, קיים, בועט. לא חלום עתיק אלא מציאות יומיומית. פרשת ויצא מזכירה לנו משהו פשוט: המלאכים עולים ויורדים, אבל מי שקובע את הכיוון הוא האדם שמאמין, נלחם, לא מוותר, ומחבר שמיים וארץ בתוך החיים עצמם.
הסולם לא נעלם. הוא עומד כאן, בארץ הזאת. לנו ניתנת הזכות להחליט אם לטפס בו, מדרגה ועוד מדרגה. אני בוחר לטפס. בואו נטפס יחד.
הכותב הוא יושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
