פנים רבות ותחומים רבים נצטרפו בו ברב משה צבי נריה זצ"ל: למדנות וצדקות, חסידות וחינוך, חזון ומעשה, ולא מנינו את הכול. עיקר מפעלו ותמצית הווייתו היה הנוער, שבו ראה את מפתח הגאולה ועתיד האומה.
הנוער החביב
תחילת פעילותו בבני עקיבא, בסוף שנת תרצ"א (1931), הייתה בזמן ששטף אדיר של פריקת עול רוקן את הישיבות ובתי הכנסת. הקמת תנועת נוער דתי הייתה באותם הימים אוקסימורון, שכן הייתה זו נחלתם של מי שמרדו בדור הקודם וניתקו את הצעירים ממסורת בית אבא: השומר הצעיר, הנוער העובד והמחנות העולים. ואכן, כשיחיאל אליאש, מייסד התנועה, פנה בשנת 1938 לוועד הפועל של הפועל המזרחי כדי שייתן את ידו להקמת ארגון בני עקיבא, הוא נתקל בסירוב. הנימוק הראשון לסירוב היה שאין להקים היום תנועת נוער דתית, מכיוון ש"תנועת נוער ביסודה מורדת בקיים. דת ומרד נוגדים זה את זה, כי חינוך דתי חייב להיות שמרני ביחסו לקיים ולעבר".
אליאש לא ויתר והקים את בני עקיבא עם תוכן של מרד דתי. בעצם היה זה המשך ל"מרד הקדוש" של שח"ל (ממנהיגי הפועל המזרחי), שמשמעותו למרוד בזרם החילוני. כך יופנו כוחות מרד הנעורים לאפיקים חיוביים. מהלך זה הולך ומוכיח את עצמו בכל דור של חניכי התנועה, אשר מרדו בסביבה פושרת מבחינה דתית, ומרימים כל העת את רף הקדושה של עצמם וסביבתם. פעמים רבות מתרחש המרד הקדוש תוך התנגדות של גורמים בתוך המחנה, שההקצנה הדתית כביכול מפריעה להם.
אולי יעניין אתכם
במלחמת תקומה זו שאנו שרויים בתוכה, היה זה המרד הקדוש בצמרת המטכ"ל, שאימצה אידאולוגיה אולטרה חילונית. עד אז מפקד שהעז לצטט פסוקים או להזכיר שם שמיים הודח, או שקידומו נעצר. במלחמה זו נפרץ הסכר, גם אם טרם הושלמה הפריצה, ושם שמיים מנסר בחללו של הצבא. הרבנים הצבאיים – רובם הגדול בוגרי תנועת בני עקיבא – נושאים נאומי כהן משוח מלחמה לפני היציאה לקרב, תוקעים בשופר, מובילים תפילות הודיה של היחידה כולה בכותל. גם חיילים ומפקדים בדרגות השטח נושאים שם שמיים, מעוררים את חבריהם להניח תפילין, להתפלל וללבוש ציצית, שהפכה למצרך המבוקש ביותר בצה"ל.
טרם שהצטרף, חשד הרב נריה בחניכי בני עקיבא כי בשבילם אין התנועה אלא תחנה בדרך ממאה שערים לעין חרוד. רק לאחר שראה את מסירות הנפש שלהם על קדושת השבת כשהם רצים למרכז מגרש כדורגל, מפריעים לשחקנים וסופגים מכות רצח, או אז נענה לפנייתו של יחיאל אליאש, מייסד התנועה, ונכנס להנהיגה במלוא כוחו.
שירי חלוצים ושירי תנועות נוער היו הרבה מעבר לעניין מוזיקלי. הם ביטאו הלך רוח, אידאולוגיה, שאיפות ורצון. כשנה לאחר שהצטרף לתנועה חיבר הרב נריה את ההמנון. מילותיו תמימות ופשוטות, אבל תוכנו מהפכני:
יַד אַחִים לָכֶם שְׁלוּחָה, הַנֹּעַר הֶחָבִיב
עַל דִּגְלֵנוּ כֻּלְּכֶם, חֲנוּ מִסָּבִיב
יַזְהִיר לָכֶם כּוֹכַב תּוֹרָה
דַּרְכְּכֶם סוּגָה בָּעֲבוֹדָה
בְּלֵב אַמִּיץ וּבְעֶזְרַת ה', עָלֹה נַעֲלֶה!
קָדִימָה בְּנֵי עֲקִיבָא, הֵידָד בַּמַּעֲלֶה!
מוֹלֶדֶת זוֹ, אֶרֶץ אָבוֹת, אַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה
מִידֵי אַבִּיר יַעֲקֹב לָנוּ מוֹרָשָׁה
רָאשֵׁינוּ בְּעִמְקֵי תּוֹרָתָהּ
כַּפֵּינוּ בְּרִגְבֵי אַדְמָתָהּ
בְּלֵב אַמִּיץ וּבְעֶזְרַת ה', עָלֹה נַעֲלֶה!
קָדִימָה בְּנֵי עֲקִיבָא, הֵידָד בַּמַּעֲלֶה!
אם נתבונן ברקע התרבותי של תקופת חיבורו של השיר, נבין עד כמה הוא מהווה אלטרנטיבה לרעיונות החלוצים־מתפקרים. כשתנועות הנוער שרו "שירה הנוער שיר עתידנו", שבו הנוער המורד במסורת בית אבא מוביל את תחיית האומה, היה על הרב נריה לפנות אל הנוער הדתי ולהפיח בו רוח חלוצית־אמונית. בזמן שבקיבוצי השומר הצעיר התחממו לאורו של "הכוכב האדום", הסמל הרשמי של התנועה הקומוניסטית, אשר בראש הדגל של ברית המועצות ומעל מגדלי הקרמלין, בני עקיבא מוארים באור "כוכב התורה". לעומת שיר החלוצים הידוע "אנו נהיה הראשונים, אנו נהיה בין הבונים" אשר שב ומדגיש את כוחו של החלוץ, הרי שבני עקיבא עושים את המעשים בעזרת ה'. לעומת מילות השיר "נבנה ארצנו ארץ מולדת, כי לנו לנו ארץ זאת", הרי שהארץ היא לא רק מולדת אלא ארץ אבות קדושה. מעל לכול – הראש, פאר האדם – עסוק בעמקי תורתה, תוך שהידיים עוסקות ברגבי אדמתה. זאת לעומת התפיסה החקלאית של חלוצים שמרדו בסגנון היהודי הגלותי הסוחר, תוך נטישת הדת ואימוצה של "דת העבודה". המילים "עלֹה נעלה" הן בעצם פולמוס כנגד מתנגדיה החרדים של תחיית האומה, וקוראות את קריאתו של כלב בן יפונה לעלות ארצה.
ישיבות נקים בכל מקום
את הפתרון לסחף מצא הרב נריה – בעקבות רבו הראי"ה שייסד לשם כך את ישיבת מרכז הרב – בהקמת דור חדש שיקבל מטען רוחני בישיבה שתיצוק בו אמונה עמוקה והבנה של צורכי הדור. חינוך שיקנה לו חוט שדרה חזק כדי שיוכל להתמודד עם הסערות הרוחניות־מעשיות שהזמן גרמן. אך הרב נריה לא הסתפק בישיבה אחת ואמר: "לא באתי לכפר הרואה להקים ישיבה אחת".
ואכן החזון שלו הרקיע שחקים, חזון שאותו ביטא בשיר הידוע, כשהקים את ישיבת כפר הרא"ה בשנת ת"ש:
הָבָה נָפִיץ אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל
אֶת אוֹר הַתּוֹרָה
נָסִיר מֵהַדֶּרֶךְ כָּל מִכְשׁוֹל
נָקִים בְּאַרְצֵנוּ יְשִׁיבָה.
יְשִׁיבוֹת נָקִים בְּכָל מָקוֹם
בָּעִיר וּבַכְּפָר
בָּעֵמֶק, בָּהָר, בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם
וְגַם בְּתוֹךְ הַמִּדְבָּר.
יָבוֹא הַיּוֹם יַכִּיר הָעָם
כִּי הַתּוֹרָה הִיא חַיֵּינוּ
יֵלְכוּ לִלְמֹד תּוֹרָה כֻּלָּם
וְהִיא תָּאִיר אֶת דַּרְכֵּנוּ.
הפער בין החזון הגדול המובע בשיר ובין המציאות באותו זמן היה בלתי ניתן לגישור באופן ריאלי. השאיפה כי יבוא יום והעם כולו ילך ללמוד תורה שתאיר את דרכו, הייתה עוד יותר תלושה מהמציאות בזמן ההוא, כשהזרם שטף לכיוון ההפוך. הנטישה הלכה והתגברה גם בישיבות היישוב הישן, בראשן 'עץ חיים' הירושלמית הוותיקה. רבים טוענים כי כשבן גוריון נתן לבחורי הישיבות פטור מצבא כעשר שנים מאוחר יותר, הוא סבר כי בין כה וכה הישיבות עומדות לחלוף ממדינת ישראל, ולכן אין במתן הפטור יכולת להזיק לצבא. הרוב הגדול של ילדי המגזר הדתי־לאומי למדו בתיכונים דתיים, ורובם נטשו בסוף המסלול את שמירת המצוות. אפילו ראשי הפועל המזרחי, תנועת האם של בני עקיבא, לא הסכימו לתמוך בישיבה אלא רק לארבעה חודשים, מכיוון שסברו שאחר כך התלמידים יתפזרו. אבל הרב נריה לא ויתר, וגם התלמידים, שנאלצו להסתפק במועט, לא ויתרו.
הישיבה כחממה
בעיני הרב נריה, הישיבה היא חממה המעניקה לצמחים הגדלים בה את התנאים לפריחה ולבלוב. הרב נריה נתן אמון כמעט בלתי מסויג ברצונו הטהור של הנוער, וסבר כי רק השפעה סביבתית שלילית היא שמטה אותו לדרכים עקלקלות.
חיי הישיבה והלימוד בה היו שונים מהותית מהאווירה שבה התנהל החניך הדתי בעיר, ובעיקר – לימוד גמרא, הלוז של כל ישיבה, היה חוויה שמחה וחיובית. כך תיאר זאת אחד התלמידים: "הלימוד משולב בשירה וריקודים; קיום המצוות – מתוך שמחה. דבר זה נותן חיוניות רבה לחיי הדת בישיבה ולקיום המצוות. התפילה באה מתוך כוונה ודבקות רבה, והיא ביטוי אמיתי לאמונה תמימה ואינה מלאכותית (מצוות אנשים מלומדה). יש בה בישיבה מה שחסר כל כך לחיי האדם בצורתו בכלל ובבתי הספר בפרט: התעלות מעל לאפור ולחדגוני שבחיים, המקור שהיא למעלה מן האדם ומעולמו, הרגשת קדושה ולהט אמונה".
בתור מי שגדל בישיבות ליטא, הכיר הרב נריה היטב את "מסלול ההתפקרות", שהחל בקריאת ספרות ושירה של יוצרים חילונים. לכן, גם בעניין זה הלך בעקבות רבו הראי"ה, וכשייסד את הישיבה בכפר הרא"ה הכניס למערכת הלימודים – לצד לימוד גמרא אינטנסיבי – לימוד תנ"ך ושיחות עם הר"מים במחשבת ישראל, כדי לחנך דור שאמונתו מוצקה ועומדת גם בפני רוחות הכפירה.
בשונה ממה שהיה נהוג בישיבות ליטא – לבלוש אחר התלמידים ולבדוק אם הם קוראים ספרות ושירה כפרניות, מה שלא הועיל ואף הזיק לאווירה בישיבה – הרי שהרב נריה איפשר לתלמידיו חופש תרבותי. לימים סיפר כי לכפר הרא"ה הגיעה משלחת של אגודת הסופרים, שכללה את הבולטים בסופרי העברית החדשה. הרב נריה ציטט מה שביאליק כתב על בית המדרש הישן – "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור, שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה", והוסיף כי השירה החדשה ההיא החריבה את בית המדרש הישן. הוא פנה לאורחיו והזמין אותם להיכנס לחדרי התלמידים, בהם ימצאו את כל הספרים שלהם, ואמר: "חלפו הימים שבהם היה אפשר להטיל צנזורה על משהו, כמו שעשו לספרים של מאפו וסמולנסקין (גדולי הסופרים שהובילו את הכפירה ונטישת בתי המדרש – א"ו). היום הדלתות פתוחות, החלונות פתוחים. הכול נכנס. ההבדל הוא שבינתיים לימדנו את התלמידים להתמודד עם מה שהם קוראים בספרים. על חורבות בית המדרש הישן, שהוחרב בידי הספרות, הקמנו בית מדרש חדש".
שנים רבות אחר כך צידד במפגשים עם נוער חילוני, כשהצוות החינוכי מעורב בכך ונותן מענה לשאלות שמתעוררות: "יש מפגשים עם נוער חילוני. למשל עם תלמידי הריאלי בחיפה, שרת בבת־ים ושז"ר בחולון. מתקיימות קבוצות דיון משותפות ומתנהלים ויכוחים שנותנים לתלמידים שלנו הרבה מאוד. זה מעין חיסון. אחר כך, כשקוראים את חיים באר זה כבר לא כל כך מזעזע" (מתוך ריאיון עם חגי סגל, 1989).
השפעה מהחוץ
בשנת תרפ"ה התקיימה בכפר חיטין חגיגת הכנסת ספר תורה, והראי"ה הוזמן כאורח קבוצת העבודה של הפועל המזרחי מהפלג השמאלי שהצטרפו להסתדרות הכללית. אלה הסבירו לו כי מגמתם היא "להשפיע מבפנים" ולקרב אותם לתורה ולמצווה. בתגובה הביא הרב את מאמר חז"ל: ״אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! החזק לי טובה שהודעתיך בעולם! אמר לה: 'טובתי בל עליך'! – איני מחזיק טובה אלא לאברהם ליצחק ויעקב שהודיעוני תחילה בעולם, שנאמר 'לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם'" (מנחות נג, א). על זה הוסיף כי מכאן למדים שלא כל מי שיש לו כוונות טובות יכול להרשות לעצמו להיכנס לאתגרים קשים מתוך רצון להשפיע על אחרים. ואכן, זמן קצר לאחר מכן התאכזבו מהיחס השלילי שקיבלו מתנועת הפועלים החילונית, שלא קיימו את הבטחתם, ומטבחי הפועלים שהוקמו על ידי ההסתדרות המשיכו להיות טרפים "להכעיס". לכן שבו להתאחד עם חבריהם שנותרו מחוץ להסתדרות.
בוועידה השביעית של הפועל המזרחי, ציטט הרב נריה דברים אלה והוסיף כי זוהי "פנינה חשובה מאוד מדברי הרב, שיש בה הדרכה נכבדה בהלכות ציבור. הראי"ה העריך שאין בכוחו של מיעוט קטן של אידאליסטים להשפיע בתוך ציבור גדול ומאורגן בעל דעות מנוגדות. עד שהם דואגים לאחרים, מוטב שיתלכדו וישמרו על ייחודם וישקיעו כוחותיהם בחיזוק עצמם".
לכן פעל הרב נריה לנתק בין התלמידים לסביבת המוצא שלהם, כדי שיעצבו את אישיותם האמונית־תורנית ללא הפרעה. שיתוף התלמידים בהחלטות ובמשימות, באחריות ובפעילות, היה חלק מרכזי בגיבוש הזהות שלהם. לא ייפלא אם כן שהתלמידים קראו לו סתם "נריה". לא הרב. לא מחמת שלא העריכו את למדנותו, אלא מכיוון שלמעשה יצר מערכת של מדריך וחניכים.
בשנת תשי"א החלו להגיע לכפר הרא"ה נערים איכותיים ובמספר גדול יותר, מגמה שהלכה והתרחבה בשנים הבאות. היו אלה בני שבט איתנים של בני עקיבא, שהמדריך שלהם היה חיים דרוקמן, לימים ראש ישיבת אור עציון וראש מרכז ישיבות בני עקיבא. רבים מחבריהם, שנותרו בעיר, נסחפו אחר הלך הרוח החילוני ששלט אז ברחוב הישראלי. עובדה זו החדירה בתלמידים תחושת שליחות ואחריות לעמוד בפרץ ולמנוע את ההידרדרות. הרב נריה ידע שאפשר לסמוך על החבורה הצעירה הזאת, ולכן שלח אותם להקים סניפים במחנות העולים הסמוכים לכפר הרא"ה, כדוגמת אלישיב ובית ליד. פעילותם של התלמידים חידדה בעבורם את תחושת השליחות והייעוד, ומנערים צעירים הם התגבשו לבחורים בעלי דעה.
כ־20 שנה לאחר הקמת כפר הרא"ה, שהוציאה מתוכה גרעיני בחורים להקים ישיבות נוספות – נתיב מאיר, נחלים ועוד – הפכה הישיבה התיכונית לגורם משיכה רציני לתלמידים, ולמוקד השפעה על החינוך הדתי בכללו. כרם ביבנה, ישיבת ההסדר הראשונה, הוקמה 13 שנים לאחר הקמתה של כפר הרא"ה. היום ישנן כ־20 ישיבות גבוהות, עשרות כוללים, כ־80 ישיבות הסדר וכ־100 מכינות קדם־צבאיות. בכל אלה עשרות אלפי תלמידים, כן ירבו.
המרד הנפרד
השפעת הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר על סניפי בני עקיבא הלכה וגברה. הריקודים שמתחילה בנים ובנות רקדו יחדיו, הלכו והופרדו בתהליך ארוך שנים. עד שבשנת תשל"ח, כ־40 שנה לאחר הקמת התנועה, קמה יוזמה של חניכים ומדריכים ליצור ברובע היהודי בירושלים סניף שהפעילות תהיה בו נפרדת לבנים ולבנות. הדבר עורר פולמוס חריף, בייחוד לאור העובדה כי הרב נריה היה בין המעודדים אותם. מזכ"ל בני עקיבא סירב להכיר בהם כסניף לגיטימי, מכיוון שסבר שבכך יטריף את הסניפים המעורבים.
מתשובתו של הרב נריה בולטת גישתו החינוכית הייחודית: "סניף הרובע אינו פסול בעיניי. אדרבה, לפני 48 שנה, בבואי לבני עקיבא בירושלים, מצאתי שם ריקודים בין בנים לבנות ועשיתי מאמצים גדולים לביטולם. ידעתי – הנוער לא יעזוב את הסניף גם אם נבטל את ריקודיו. כשירדתי אחר כך לסניף תל אביב – לא העזתי לבטל את הריקודים המשותפים. כאן, הבנתי, יש נוער אחר והוא כן יעזוב את הסניף, ייהרס לגמרי מבחינה דתית אם נמנע ממנו לרקוד. קבעתי 'הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין, ואל יהיו מזידין'… לרגע לא סברתי שההקצנה שהנהגתי בסניף ירושלים מטילה צל על סניף תל אביב, כשם שאינני סבור לרגע היום שאם חניכי ישיבות בירושלים רוצים מסגרת תורנית לא מעורבת בבתי הספר ובתנועת הנוער – הדבר מטיל צל על בני הנוער האחרים, בסביבה אחרת ומוצא הורים שונים. ממש כשם שבפסח האוכלים מצה שמורה (משעת קצירה) אינם שוללים בכך את כשרותם של שכניהם שאוכלים מצה שהיא שמורה רק משעת טחינה ולישה".
כור היתוך
ישיבת כפר הרא"ה קלטה נוער מכל העדות. אחד הסיפורים המאפיינים את גישתו של הרב נריה לקיבוץ גלויות ולבניית האישיות התורנית הארצישראלית, מסופר ברגש ובחן מפעימים בספרו של הרב סבתו 'בשפריר חביון' (עמ' 102-99). המספר הוא "ציון התימני", שלחם לצד הרב סבתו במלחמת יום הכיפורים. בהיותו נער בשנתו הראשונה בכפר הרא"ה, ביקש מהרב נריה להתפלל בביתו בימים נוראים, בנימוק שהלב מתרגש מהנוסח של בית אבא. הרב נריה התעקש שיישאר, ומאז הוא הקפיד בכל שנה לבוא לימים נוראים לתפילות שבכפר הרא"ה, עד פטירתו של הרב נריה.
מה היה בה בתפילתו של הרב נריה שגרם לנער הצעיר להישבות בקסמיה? "ציון" מתאר: "בבת אחת נעמדים כולם מול ארון הקודש הפתוח, ושליח הציבור קורא בקול אדיר 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'. מאות נערים ענו אחריו בשאגה 'אור זרוע לצדיק'. מוקסם התבוננתי בכיפת התכלת…. והכיפה מעוטרת סביב… מכתבי הרב קוק על תורה ועל ארץ ישראל. 'אין השכינה הכללית שורה אלא בעם מלא גבורה, אושר וקוממיות'. כפר הרא"ה קרוי על שמו, הוא הרואה והרב נריה תלמידו הנאמן היה…
"בתפילת מוסף עמד הרב נריה במקומו לפני התיבה עטוף כולו בטלית וראשו מכוסה בה. פניו להבים, והוא מנעים את התפילה ואת הפיוטים… בנעימות מסורתיות שעברו מדור לדור בקהילות ישראל… וכשהגיע לתפילת זיכרונות והחל לומר 'אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם', פתאום שמעתי שהוא פוסק, שותק רגע, מחליף את מנגינת התפילה המקובלת מדורות. קולו נעשה חנוק ורוטט מדמעות, והבחנתי שהנעימה שהוא מנעים בה היא 'בערבות הנגב איש מגן נפל'. בחלל בית המדרש נשמעות מילות תפילת זיכרונות 'לפניך נגלו כל תעלומות… ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב… ובריות בו ייפקדו להזכירם לחיים ולמוות'. ובאוזניי כאילו שמעתי (את המשכו של השיר): 'הלומת עצב ויגון נורא/ אם זקנה נצבת ונושאת דברה/ הדמעה ניגרת מעיני אמך'. כולנו ידענו את השיר ואת מה שמאחוריו. הרב בכה בדמעות ואנו אחריו. בכינו איתו עד שנדמה היה כאילו מסדרי התפילה כתבו את מילותיה במיוחד למשורר הפלמ"ח המבכה את איש המגן שנפל.
"לשנה אחרת שמעתי אותו מנעים בפיוט 'וכל מאמינים' את נעימת הפזמון 'אנו אנו הפלמ"ח'. באותה שעה בכפר הרא"ה התערבבו בראשי פיוטי היום הקדוש עם נעימות ארץ ישראל וחלוציה, ואהבת ישראל עם יראת ה', והיו בעיניי לאחד, ואני עודני נער. ובמוצאי יום הכיפורים (תשל"ד), כשהטנק שלנו עבר אחריכם את גשר בנות יעקב, ואנו עולים לגולן למלחמה הנוראה… עמדו מול עיניי פיוטים וסליחות שאמרנו באותו היום, עם מנגינת 'איש מגן נפל' של הרב נריה בכפר. ואני שומע בקשר 'שעיה נפל, שמואל נפל, שריאל נפל', וקולו של הרב נריה בוכה ומתחנן באוזניי 'בערבות הנגב איש מגן נפל, ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום… מי במים מי באש'. במשקפת אני רואה אש ועשן וטנקים בוערים כלפידים, וברוחי אני רואה את הרב נריה דורש על איילת השחר שבקע אורה. ואני מבקש לראות ניצוץ אחד קטן מאותו האור".
הרב נריה הבין כי כדי להפוך עולה חדש ל"צבר", לא יוכל לשחרר אותו לביתו. הילד צריך לספוג את אווירה של ארץ ישראל, את פעמי הגאולה, את המציאות החדשה המשתלבת בישנה, הנעימות מבית אבא עם שירי הפלמ"ח. לימים יבואו מבקרים חמורי סבר וידונו לשבט את "הכפייה האשכנזית". לא ירדו אף לתחילת דעתו של הרב נריה, ודאי לא לסופה. הייתה זו הדרך היחידה לחבר מסורת וחידוש, דורות עברו עם דור חדש.
זהו כור היתוך שלא החריב עולם ישן, אף ששינה בו שינוי לטובה. התיך בכור הקדושה – אמונה ותורה, קיום מצוות ורגשי קודש, תחיית גופה של האומה ותורתה הגואלת.
