לאחרונה השתתפתי בסעודה לציון אירוע כלשהו. לידי ישבו שני בחורים, האחד עם כיפה סרוגה בשנות העשרים המאוחרות לחייו, והשני אברך חרדי מבוגר קצת יותר. מהשיחה ביניהם, שהקשבתי לה בחצי אוזן, הבנתי שהבחור עם הכיפה הסרוגה סיים לפני פרוץ המלחמה את לימודיו באחת מישיבות ההסדר הנחשבות במגזר, ומאז בילה יותר מ־400 ימים במילואים, בעוד האברך החרדי למד, לומד וילמד במוסד חרדי רציני. ניכר היה שהם מחבבים זה את זה ונעים להם לשוחח. הם החליפו קצת דברי תורה מלומדים.
באיזשהו שלב האברך החל להתעניין בקורותיו של הבחור עם הכיפה הסרוגה בצבא. הכיפה הסרוגה סיפר על חוויותיו בעזה, האברך החרדי הקשיב וציין שבישיבה הם לומדים וגם מתפללים לשלום החיילים, ובאיזה שהוא שלב הוא שאל את הכיפה הסרוגה אם יש הדדיות. טוב, הוא לא בדיוק ניסח את זה כך, אבל תיכף תראו למה אני מתכוון. אחרי שפרס בפני הכיפה הסרוגה את השתתפותו הרגשית ואת השתתפות המגזר שלו במה שעובר על החיילים, הוא שאל את השאלה הבאה: האם גם אצלכם מתעניינים בנו ובקשיים שאנחנו עוברים לאחרונה? ואז הוא סיפר שקיצצו לו 400 שקל מפה ו־600 שקל משם. הבחור עם הכיפה הסרוגה ענה בנימוס שהאמת, זה פחות הנושא בין החיילים. המשך השיחה היה פחות מעניין וגם לא שמעתי את הכול. בדרכי הביתה תיארתי לעצמי את הסיטואציה. חיילים יושבים להם באיזה איתור בעזה ומנקים את הנשק, ואחד אומר לחברו: אחי, שמעת על הקיצוץ שמקצצים לאברכים בישיבות החרדיות?
נזכרתי בשיחה זו בימים האחרונים, כאשר קיבלתי תגובות על המאמר שכתבתי בעיתון זה בשבוע שעבר. המאמר עסק בהצגת הרקע האידאולוגי לסירוב החרדי לשרת בצה"ל. המסקנה שלי הייתה שאת החרדים לא מטריד אם יצאו מהצבא חרדים כפי שנכנסו אליו חרדים, אלא שבו ברגע שהם יתגייסו לצבא הגנה לישראל הציוני – הם יפסיקו להיות חרדים, אוטומטית.
כמה מהתגובות שקיבלתי במייל הגיעו מחרדים שבגדול אישרו הן את הניתוח שלי והן את המסקנה הנ"ל, ובהמשך תקפו בחריפות את גישתי הדוגלת בגזרות כספיות על ציבור לומדי התורה, דבר שהוא ביסודו אנטישמי וגם לא יעבוד, כי החרדים לא יעזבו את התורה. "עוצו עצה ותופר, שום גזרה לא תועיל, זה רק ישניא את המדינה עלינו עוד יותר". נדמה לי שאלה פחות או יותר כל התגובות החרדיות שקיבלתי, אם כי הן היו כמובן מפורטות יותר. השבתי לכותבים, והוספתי לכולם את הדברים הבאים: "כל מה שאני מציע הוא שהחרדים יחזרו לשיטות המימון של המוסדות התורניים שלהם ושל הלומדים בהם כפי שהיו בזמנים הטובים, לפני קום המדינה הציונית. זה הכול. לא שמד, לא שנאה, לא כלום. יתרה מזו: אם תמצאו לי מדינה אחת בעולם שבה החרדים יכולים לפתח את עולם התורה שלהם בעזרת מימון ממשלתי של עשרות אלפי בחורים ואברכים, אני מוכן לאמץ את המודל ולכתוב על כך את המאמר הבא. מבטיח". המשפט האחרון הוא סוג של ג'וקר שניסיתי בהצלחה כבר כמה פעמים כשהזדמן לי לנהל דיון עם חרדים. איתו אני מבטיח לי את המילה האחרונה. מעניין למה.
המתווה בין המדינה הציונית לבין החרדים צריך להיות לפי ההסכם הידוע בין החזון איש לבן גוריון, לפחות מה שהבנתי ממנו. מי שיוכיח שתורתו אומנותו לא יצטרך ללכת לצבא. אלא שלפי מיטב ידיעתי המודל החזון־אישי לא כלל מימון על ידי המדינה הציונית. אם נחזור למודל זה, המציאות הכלכלית תעשה את שלה, וגדולי הדור החרדים יצטרכו לתת לה מענה. המענה לא יהיה מיידי, אבל בסופו של דבר המציאות שתיווצר תיטיב עם הגיוס יותר מכל מתווה אחר. נכון, מדובר בתהליכים שדורשים זמן, אבל נדמה שהיום כולם מדברים על תהליכים שדורשים זמן. בקשר לחרדים, מטבע הלשון "זה תהליך" הפך אפילו לסיסמה. אז הנה, גם אני מציע תהליך הדרגתי שנראה לי יותר מציאותי מכל תהליך אחר.
לבסוף אציין שבתור אדם דתי וציוני אינני מתחבר למודל החזון־אישי הזה. אדרבה, אשמח לראות כאן מדינה שממשיכה לתרום, גם מבחינה כלכלית, למוסדות תורניים וללומדי תורה, וזאת בתנאי שהם יתרמו לה בחזרה מעבר ללימוד התורה שלהם. אשר על כן, מתבקש מאוד שהמדינה היהודית תגביר את תמיכתה בישיבות הסדר הן במימונן (אותו צריך להגדיל כדי לאפשר גם למשפחות מעוטות יכולת ומרובות ילדים לשלוח את ילדיהם לשם) והן בהפחתת ימי השירות הצבאי של מי שלומד בהן. העצמתן של ישיבות ההסדר וכן המשך התהליך של ייסוד ישיבות הסדר בעבור הציבור החרדי יתרמו יותר מכל דבר אחר לייהודו של הצבא ולאיושו באנשים שמסוגלים להוציא אותו ממסלול הפרוגרס שאליו הוא נקלע בעשורים האחרונים ולהפוך אותו לצבא איכותי יותר ויהודי יותר. וכן, גם זה תהליך.
לתגובות: [email protected]
