אינני יודע אם שביתת הרעב שבה פתח במאי הבית של תיאטרון 'קליפה' בתל אביב, אריאל ברונז, במחאה על קיצוץ של 30 אחוז בתקציבי התיאטרון, עדיין נמשכת. בכל מקרה הידיעה התקשורתית עליה השבוע השיגה, אצלי לפחות, את מטרתה הראשונה: היא עוררה את תשומת ליבי. ניצלתי את ההזדמנות להציץ בעשייה התרבותית של התיאטרון האלטרנטיבי 'קליפה', וגם בזו של ברונז עצמו. מה מצאתי?
בגדול מצאתי מה שציפיתי לו: הרבה מוזרויות. הבנתי שכל מה שמוזר וצורם, בפרט אם הוא מוזר וצורם מאוד, הוא אוונגרדי. חלק מההצגות המופיעות באתר הבית של התיאטרון הן באנגלית, באחת מהן צוין שהיא בלי עירום (אינני יודע מה זה אומר על שאר ההצגות). בשלל ההצגות המוצגות באתר לא ראיתי הצגה עם עלילה הלקוחה מהעולם הרגיל, הלא מוזר. עם זאת, עלי לציין שאינני מבין באוונגרד ויכול להיות שפספסתי איזו נקודה. אני מודע לעובדה שאומנות אמורה לגעת בנפש, ואולי באמת יש אנשים שההצגות האלה נוגעות בהם – אני מקווה לטובה.
מה שכן הבנתי, נראה לי, זו מגמתו האומנותית־פוליטית של אריאל ברונז. בשנת 2016 הוזמן ברונז ל'ועידת ישראל לתרבות' שאורגנה על ידי עיתון הארץ, ובה הציג את אחת מיצירותיו האוונגרדיות. במהלך היצירה הקהל נגעל כל כך, שהוא התחלק לשניים: כאלה שיצאו מהאולם וכאלה שקראו לעברו "בוז". כל זה בוועידת תרבות שאליה הזמין עיתון 'הארץ', ולא לימור סון-הר־מלך…
הסיפור לא נגמר שם. אל מול הקהל הנבער שלא מבין באוונגרד, גילה האומן אומץ אזרחי וסירב לרדת מהבמה גם כשהמאבטחים ניסו להוריד אותו ממנה. לא זו אף זו, הוא תחב לעצמו דגל למקום מוצנע בגופו. נטען – ובעקבות כך הוגשה תלונה במשטרה – שזה היה דגל ישראל, אבל אני ראיתי את התקריב המצולם וזה היה אכן רק דגל לבן (שהוא כנראה הכין מראש). בתמונה רואים שהאומן איפשר לקהל במחווה יוצאת דופן לראות את המקום המדויק שאליו הוא תחב את הדגל הלבן. אם זה לא אוונגרד, אינני יודע אוונגרד מהו.
אולי יעניין אתכם
עכשיו האומן מוחה שוב, הפעם בצורה מתורבתת יותר, כי הוא רוצה תקציב בעבור עשייתו התרבותית ממשרד התרבות.
אה, שלא אשכח, בין לבין הוא כתב לפני כמה חודשים את השיר הזה:
"ראש ממשלה נרצח נתחלף
בראש ממשלה רוצח
ראש ממשלה רוצח
מתחלף בראש ממשלה רוצח…"
וכן הלאה, וכן הלאה, עם הרבה "ראש", הרבה "ממשלה" והרבה הטיות של הפועל "רצח" בווריאציות שונות, מה שאמור לשוות לטקסט ניחוח אומנותי, אבל בסך הכול מדובר בטקסט מסית שהתחפש לשיר ומסתיים במילים:
"מי רוצה לירות בראש ראש הממשלה?"
בעקבות הסיפא האוונגרדי הזה זומן ברונז למשטרה, שם הוא הודה במה שהודה והכחיש את מה שהכחיש – כלומר שהוא קורא לרצח ראש ממשלה – בטענה שמדובר בסאטירה. כאילו המילה סאטירה היא סוג של ג'וקר שאם שולפים אותו הכול מותר.
ועכשיו ברונז שובת רעב ודורש תקציב מהמדינה.
הכרתי בחיי לא מעט אומנים, מהם נגן בגיטרה מדהים, ציירים מוכשרים ועוד, שבסופו של דבר שמעו בקול אבא ואמא והלכו ללמוד מקצוע מפרנס. קשה מאוד להתפרנס מאומנות, גם אם היא מיינסטרימית ולא "אוונגרדית". אינני מכיר את ברונז ואם אי פעם מישהו יעץ לו משהו. אם הוא עדיין לא סיים את שביתת הרעב שלו, אני קורא לו להפסיק אותה ולעשות הסבה למשהו שבו הוא פחות תלוי במדינה שלדבריו "מתקרבת בצעדי ענק לפשיזם… זה ממש מעבר לפינה שלנו". למי שטרם הבין: אם המדינה לא מממנת את הצגת החלקים המוצנעים של אריאל ברונז וגם לא את שירי ההסתה שלו, היא "מתקרבת בצעדי ענק לפשיזם".
אם תיאטרון 'קליפה' בכלל, ואריאל ברונז בפרט, מייצגים את האוונגרד הישראלי, אזי יש בהחלט לברך את משרד התרבות על הקיצוץ בתקציבי התיאטרונים האלטרנטיביים. נותר רק להצר על כך שהקיצוץ נומק בנימוק הפושר כי "השנה הצטרפו קבוצות תיאטרון חדשות למעגל התמיכה, בין היתר קבוצות תיאטרון העונות על הגדרת 'פריפריה' וכן קבוצות שמעולם לא נתמכו בעבר. כפועל יוצא מכך, התקציב הקיים מחולק כעת בין מספר גדול יותר של גופים". הייתי שמח לשמוע אמירה ערכית ולא נסיבתית.
לבסוף אציין שאני בעד חופש ביטוי, ובמדינה דמוקרטית אפילו מי שכתב שיר שבו הוא לכאורה מחפש מתנדב לרצוח את נתניהו רשאי ליהנות מהספק. לא ידוע לי אם נפתח תיק במשטרה נגד ברונז בגלל השיר האוונגרדי הזה. התיק האחרון שנפתח נגדו, על ביזיון דגל הלאום, נסגר כבר ב־2020 כאשר התברר שברונז לא ביזה את דגל הלאום אלא סתם דגל לבן, ועל הדרך גם את עצמו – וזה מותר על פי החוק.
כללו של דבר, מי שחפץ להיות אומן אלטרנטיבי־אוונגרדי רשאי להיות אומן אלטרנטיבי־אוונגרדי, וגם אם התבטאויותיו הן על הקצה ואף מעבר לו, לא יאונה לו כל רע במדינת ישראל הדמוקרטית. עם זאת, אומנות אלטרנטיבית־אוונגרדית מהסוג הנ"ל מוזמנת למצוא לעצמה השלמת פרנסה אלטרנטיבית־אוונגרדית.
