מילים מהמקורות

"'לתת' זה השיר הכי מפורסם שלי", פותחת הפזמונאית חמוטל בן־זאב-עפרון. "הרבה זמרים הקליטו גרסאות שלו. עפרה חזה הקליטה אותו לפרויקט 'עבודה עברית' שראה אור ב־1998. זה היה השיר האחרון שהיא הקליטה וראה אור לפני פטירתה. אחרי שעפרה הקליטה את 'לתת' היא התקשרה אליי, ומאז היינו חברות ודיברנו הרבה בטלפון. היא רצתה שאכתוב לה שירים, שלחה לי קלטת ואמרה: אחרי שתשמעי את המוזיקה, אני אתן לך הנחיות לכתיבת מילים. שמעתי את המוזיקה והתקשרתי אליה. היא אמרה לי: אני רוצה שיר בסגנון של 'לתת'. אני רוצה שיהיו שם אונייה, ים וזוגיות.

"שמעתי שהיא משתעלת ושאלתי אם היא חולה. היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב, אז ביקשתי את שם אימה ואמרתי לה שנברך אותה בבית הכנסת. כתבתי את השיר 'נדר', וכדי לתת לה אותו כבר הייתי צריכה לנסוע לבית החולים שבו הייתה מאושפזת". חזה נפטרה ימים ספורים אחרי שהשיר נכתב ולפני שהספיקה להקליט אותו, אבל בן זאב הפכה אותו להנצחה: "היה לי מאוד חשוב שהשיר יוקלט לזכרה, ויש לו שלושה ביצועים שונים: של רותי נבון, ליבי פנקר ויוסי אזולאי".

השיר 'לתת', כאמור, הוא המפורסם בשיריה, אבל חמוטל בן־זאב-עפרון היא פזמונאית שכתבה מילים לכ־150 שירים ישראליים, חלקם להיטים שגם ייצגו את ישראל בתחרות האירוויזיון – 'אמן' ו'עולה עולה'. לאורך השנים היא כתבה שירים למגוון רחב של אומנים, וחלק משיריה הפכו למוכרים ופופולריים מאוד בפס הקול הישראלי. בשנים האחרונות החלה גם בשיתוף פעולה מעניין עם הזמר אברהם פריד, וכתבה את המילים לכמה משיריו. הציר הזה, שמחבר בין בעז שרעבי, עפרה חזה ואחרים ובין שירתו החסידית של אברהם פריד, מסמל אולי בצורה ההולמת ביותר גם את מסלול חייה שלה, שהחל עמוק בברנז'ה התרבותית והגיע אל מחוזות האמונה והיהדות השורשית.

משפחה של אומנים

אולי יעניין אתכם

עוד מאת הדס צורי החבר של חאבייר

עוד מאת הדס צורי רופא עם עמוד שדרה

חמוטל בן־זאב-עפרון גדלה בבית של תרבות. אביה היה השחקן מרדכי בן זאב, ממייסדי תיאטרון חיפה, ואימה בתיה הייתה אשת חינוך. אחיה דורי וערן הם שחקנים ואומנים, והיא עצמה פזמונאית ואומנית. "חשוב שהורים ידעו לזהות את הכישרונות של כל ילד ואת הכיוון שאליו הוא נמשך", היא אומרת. "מגיל מאוד צעיר אפשר להבחין לאן הילד מכוון. הוריי ידעו לזהות בכל אחד מאיתנו את הכיוון שלו, ומאוד טיפחו אותנו. כולנו עוסקים באומנות וזה התחום שגם העסיק את הוריי: תיאטרון, השפה העברית, הומור, זמר עברי". כיום עפרון היא חוזרת בתשובה, אבל הבית שבו גדלה לא היה דתי. "אבא שלי בא ממשפחה דתית ולמד ב'תחכמוני'. הוריי לא שמרו מצוות, אבל חגגנו את החגים באופן מסורתי וכיבדנו את מסורת ישראל".

ב־1973 היא התגייסה לצבא ושירתה כמורה חיילת. "הייתי חיילת טרייה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים", היא אומרת, "זה השאיר בי טראומה שמלווה אותי עד היום". לפוסט־טראומה שלה כתוצאה מהמלחמה נחזור אחר כך, כאשר היא תספר על בתה כרמל שניצלה מהטבח במסיבת הנובה, ומתמודדת גם היא עם פוסט־טראומה.

לאחר השירות הצבאי עבדה כמזכירה במשרדו של המפיק הידוע שלמה צח, שהיה הראשון להפוך את השירים שכתבה ללהיטים. "השיר הראשון שהתפרסם היה 'שיר לשירים' שהוקלט על ידי להקת חלב ודבש. צח גילה שאני יודעת לכתוב, והוא נתן לי לחן של קובי אושרת וביקש שאכתוב לו מילים". השיר הפך ללהיט והגיע לראש מצעד הלהיטים של רשת ג' ב־1980. "השיר השני שהתפרסם היה 'שובי לים'", היא ממשיכה. "צח נתן לי עוד לחן, כתבתי מילים ואילנה אביטל, אשתו דאז, שרה את השיר ושילבה אותו באלבומה השלישי. גם השיר הזה הפך ללהיט".

הפזמונאות הייתה בשבילה מעין תחביב. עיקר עיסוקה היה האומנות הפלסטית. "סיימתי ללמוד במדרשה למורים לאומנות בבית ברל, ורציתי להתמקצע בעיצוב תלבושות ואביזרים לתיאטרון. החלטתי לטוס לניו יורק וללמוד שם בבית ספר לאומנות. קיבלתי מלגה ללימודים בניו יורק על סמך עבודות שעשיתי במשרד של צח, שם כבר התחלתי לעבוד עם הצגות. החלום שלי היה ללמוד שם ואחר כך לחזור לארץ ולפתוח מחסן תלבושות לתיאטרון".

היא חייתה שנתיים בניו יורק, למדה ועבדה, התפתחה מבחינה מקצועית אבל גם חוותה בדידות לא פשוטה. "למדתי בערבים ובבוקר עבדתי במסעדות, סרגתי סוודרים ועשיתי כל מיני עבודות כדי להתפרנס. לא הייתה לי עזרה כלכלית וגם לא הרבה אוכל במקרר. זו הייתה תקופה ענייה", היא מודה, "עבדתי קשה, אבל זו הייתה תקופה נהדרת: ראיתי המון אומנות, שמעתי המון מוזיקה והתפתחתי מבחינה אישית ומקצועית. האומנות היא חלק חשוב מאוד בחיי".

אמרת שחווית גם הרבה בדידות.

"כן. היו חבר'ה ישראלים שהייתי איתם בקשר, אבל כולם היו בזוגיות ואני הייתי בודדה. מגיל מאוד צעיר רציתי להקים משפחה, תמיד חלמתי להתחתן ולהקים בית, אבל לא צלחה דרכי. הייתי מאוד מאושרת עם העיסוקים שלי, מבחינה מקצועית אהבתי את כל מה שאני עושה והייתי בדרך טובה. מילדות הייתי עסוקה באומנות שלי ולא הייתי זקוקה להרבה חברה. היה לי עולם פנימי עשיר, ובניו יורק העשרתי את הנפש שלי באין־סוף דברים נהדרים, אבל גם התגעגעתי מאוד לארץ ולמשפחה ולא ויתרתי על החלום להקים משפחה משלי".

"כשתתחתני תדליקי שניים"

יום אחד היא פגשה ברחובות ניו יורק "טנק מצוות" של חב"ד. "החב"דניק שאל אותי אם אני יהודייה ואם אני מדליקה נרות שבת", היא משחזרת. "אמרתי לו שאני יהודייה אבל לא מדליקה נרות. הוא שאל אותי אם אני רווקה, וכשעניתי בחיוב הוא נתן לי פמוט אחד ואמר לי: כשתתחתני תדליקי שניים. בנקודה הזאת התחיל המסע שלי אל היהדות ואל שמירת המצוות. המפגש הזה הזיז לי משהו בלב, ואחריו החלטתי שאני חוזרת לארץ ויהי מה".

לפני החזרה הביתה היא החליטה לעשות טיול בארצות הברית. "במהלך הטיול הגעתי למיאמי והתחלתי לעבוד באופן זמני במסעדה של ישראלי. שם פגשתי מלצר, יהודי אמריקאי. העיניים שלנו נפגשו ומיד נוצר בינינו חיבור". המלצר, מרק עפרון – או בשמו העברי מנדל־דוד – לימים בעלה, הציע לה להיפגש. "בפגישה הראשונה שלנו הוא הביא לי פרחים", היא מחייכת, "זה לא קרה לי מעולם". בפגישה הראשונה הוא גם סיפר לה שהוא גרוש, אב לשלושה ילדים קטנים וגר אצל אימו.

זה לא הרתיע אותך?

"לא הייתה לי שאלה בכלל. זה היה חיבור שמימי", היא מצהירה. "באותה תקופה עבר עליי משהו מאוד רוחני מבחינה יהודית, והכתיבה שלי נהייתה מאוד תנ"כית. לא היו לי כלים, אבל היו כבר אורות. מרק לא ידע הרבה על היהדות, אז הלכנו לבית חב"ד, קנינו ספר תנ״ך והראיתי לו ששם המשפחה שלו הוא תנ"כי ונמצא בסיפור על עפרון החיתי. מאוחר יותר גיסי עשה מחקר על השם וגילה שיש לו קשר עם שבט אפרים, ולכן בני הצעיר עונג, שהוא שחקן, כותב את שמו אפרון באל"ף במקום בעי"ן".

לאחר כמה חודשים יחד, מרק הציע לה נישואים. "הודעתי לו שאני חוזרת לישראל, ואם הוא רוצה להתחתן איתי הוא צריך לעשות עלייה. הוא לא היה אף פעם בארץ, ובכל זאת החליט לבוא איתי".

אל החיבור ביניהם היא מתייחסת כאל "השגחה פרטית גלויה": "אני עברתי מסע בבדידות גדולה ועם כמיהה למשפחה, והוא עבר מסע כשהקים משפחה שהתפרקה, ובסוף אנחנו נפגשים במסעדה של איזה ישראלי". כאמור, הם עלו לישראל כזוג, עם שלושת ילדיו, והחלו בתהליך חזרה בתשובה.

מרווקה שצריכה לדאוג רק לעצמה, הפכת אמא לשלושה ילדים.

"נכון. חזרנו לארץ בזמן מלחמת לבנון הראשונה. הילדים לא דיברו עברית, ומכיוון שאימם לא הייתה יהודייה הם היו צריכים לעבור גיור. לקחתי על עצמי משימה מורכבת בלשון המעטה". האם לא הייתה נוכחת בחיי ילדיה ולא שמרה עימם על קשר. "עד היום אני מוצאת את עצמי חושבת עליה לא מעט. גידלתי את ילדיה כאילו הם שלי, ולמרות שמעולם לא נפגשנו יש בינינו קשר שאי אפשר לנתק".

מרק השאיר מאחור את אימו ואת אחיו. "היה לי לא נעים מאמא שלו, שאני אוהבת מאוד, על כך שאני לוקחת ממנה את הבן שלה ואת שלושת נכדיה, אבל היא נתנה לי את ברכת הדרך מכל הלב". כיום חמותה מתגוררת בישראל בדיור מוגן. "ממש לאחרונה חגגנו לה יום הולדת 100 עם כל המשפחה. היא עשתה עלייה בגיל 89 והיא מאושרת פה. היא זכתה להיות מוקפת במשפחה, והאוויר של ארץ ישראל הבריא אותה. בארצות הברית היא לקחה המון תרופות ולא הרגישה טוב. כאן הורידו לה את כל התרופות והיא התחזקה מאוד".

בתחילת הדרך הם התגוררו עם הוריה של חמוטל, שלמרות ההלם הראשוני מהעובדה שבתם חזרה עם בעל ושלושה ילדים, עטפו אותם בחום ואהבה. משם עברו לקיבוץ גבעת ברנר כדי ללמוד באולפן. כאמור, הילדים היו חייבים לעבור גיור. "אנחנו כבר התחלנו להתחזק, שמרנו שבת והתחלנו לחפש מקום שנוכל לקיים בו אורח חיים דתי. כשהגיעה מישהי מהסוכנות להיפגש איתנו, היא אמרה: אני לא יודעת איך תמצאו את המקום שלכם פה בארץ, אני לא יודעת אם יש מקום שמתאים לכם". ההשגחה הפרטית גלגלה אותם למושב השיתופי מבוא מודיעים, יישוב של אמריקאים חוזרים בתשובה בדרכו של הרב קרליבך. "מיד הבנו שזה המקום שלנו", היא אומרת. "את תהליך הגיור התחלנו עם הרב עוזי שוויצה, כיום הרב של כפר יונה, והוא גם בן דוד של אמא שלי. הוא גם ליווה את כל תהליך החזרה בתשובה שלנו, ועד היום אנחנו מאוד קשורים".

איך הילדים קיבלו את תהליך הגיור שלהם? הם היו רק בני תשע, שבע וחמש.

"הם היו מקסימים", היא אומרת, "הבטחנו להם שבסיום תהליך הגיור נקנה להם עז".

עז?

"כן", היא צוחקת. "קנינו להם עז והם היו מאושרים".

מבוא מודיעים היה להם בית חם, אבל כשהאגודה השיתופית של המושב התפרקה הם היו צריכים לחזור ולחפש בית, והחיפוש לא היה קל. "עברנו הרבה מקומות בעקבות הפרנסה והתקשינו להתאקלם, גם בגלל המורכבות של הבית והצרכים השונים של כל אחד". אחרי שלוש שנות נישואין כבר היו להם חמישה ילדים: "אודליה וכרמל נולדו לנו בהפרש של פחות משנתיים. עונג נולד קצת יותר מאוחר, ומהר מאוד היו לנו שישה ילדים קטנים". הם נדדו בין נווה אילן, קיבוץ בית אורן ומושב עין איילה, שבו הצטופפו בדירת שני חדרים. "הפרנסה הייתה קשה", היא מודה, "אבל ידעתי שאני חייבת בית ויהי מה. פנינו למתווך בזכרון יעקב ואמרנו לו: אין לנו כסף, תראה לנו את הבית הכי פשוט, והוא הביא אותנו לבית הזה".

הבית של מרק וחמוטל עפרון נמצא בשכונה יפה וכפרית בזכרון יעקב. הוא בנוי על חצי דונם וכיום מחולק לשני בתים – אחד שלהם ואחד של בתם אודליה ובני משפחתה. אנחנו יושבות בסלון הבית היפה והחמים, שניכר בו היטב שהוא בית של אומנית. יצירותיה מקשטות את הקירות, והספרייה עמוסה בספרי קודש ובספרים הרבים שהוציאה, ספרי שירה, ספרי ילדים וציורים.

השראה מאבא ואמא

במהלך המסעות שעברתם כמשפחה ועם קשיי הפרנסה וגידול הילדים, המשכת לעסוק ביצירה?

"בוודאי. בלי יצירה אני לא קיימת", היא עונה. "ויתרתי על החלום להקים מחסן לתלבושות תיאטרון, אבל המשכתי לכתוב שירים ולצייר כל הזמן". יש לה קלסרים עמוסים בשירים שכתבה, ברשת ניתן לשמוע את שלל יצירותיה והיא גם עורכת ערבי שירה משיריה ברחבי הארץ. "אני מקריאה את השירים ומספרת את הסיפורים שמאחוריהם".

היא מספרת שהשלאגר 'לתת' שהלחין ושר בֹעז שרעבי לא הצליח בהתחלה. "פגשתי את בעז במשרד של שלמה צח, שגם לאחר לידת הילדים הייתי מגיעה אליו מדי פעם כדי להביא לו טקסטים. שלמה היה עובר איתי על הטקסטים, מעיר הערות ולפעמים משנה מילים. אני זוכרת שהוא היה אומר לי: אל תכתבי על קוצים ודרדרים, תכתבי כמה שיותר פשוט", היא מחייכת. "באותו יום באתי למשרד ובדיוק בעז שרעבי יצא. עשינו היכרות ובעז אמר לי: שלמה סיפר לי שאת כותבת יפה. אולי תכתבי לי שיר? אני נוסע לצרפת ואני צריך משהו שיישמע טוב גם בצרפתית. מה את אומרת? תכתבי משהו עם לתת".

למה דווקא לתת?

"לתת בצרפתית זה ראש", היא מבהירה. "צחקתי במבוכה אבל הסכמתי, וכשבאתי הביתה, כששלושת הבנים סביבי ואודליה התינוקת על הידיים, ישבתי לכתוב את השיר. בפעם הבאה שהגעתי למשרד של צח נתתי לו את השיר והמשכתי בחיי. עברו עוד כמה חודשים והייתי מאושפזת בשמירת היריון בירושלים. היה שם טלפון ציבורי, ופתאום מישהי שאלה: יש כאן חמוטל? הסתובבתי במסדרון עם עמוד אינפוזיה, ניגשתי לטלפון ועל הקו היה בעז שרעבי שאמר: אני רוצה להשמיע לך את השיר". שרעבי הלחין את השיר, הקליט אותו והכניס אותו לאלבומו 'משאלה'. "באלבום הזה היו להיטים, אבל 'לתת' לא היה להיט. רק אחרי שבע שנים התקשר אליי יהודה ברקן ואמר שהוא רוצה לשים את השיר 'לתת' בסרטו 'אבא גנוב'. רק אז השיר נכנס ללב השומעים ובעז התחיל לשיר אותו בהופעות. גם החיילים בחרו אותו לשיר היובל בגל"צ".

את השיר היא כתבה כעצות לזוגיות טובה. ‫"אני באה מבית שהיה בו המון חסד", היא מסבירה. "אמא שלי אולי לא הייתה אישה דתייה, אבל היו לה ערכים מאוד יהודיים. היא כל הזמן עזרה לאנשים. ‫אם מישהו היה חולה היא תמיד הייתה אומרת שהיא הולכת לביקור חולים. אם זו הייתה חתונה, היא אמרה שהיא הולכת לשמח חתן וכלה. ‫החסד והנתינה הם המהות של היהודי, ואני גדלתי בבית עם אמא כזאת טובת לב ואבא שגם הוא היה נשמה טובה. הם היו אנשים טובים ופשוטים וחמים, וזה מה שנתן לי את הכוח לגדל שלושה ילדים קטנים שאני לא ילדתי ולהקים משפחה משלנו. הכול דרך הרבה נתינה וחסד".

עד היום היא ממשיכה לכתוב שירים ומחזיקה בקלסרים מלאים בשירים שכתבה. 'את מוכרת לי מפעם' הוא שיר שלה שהפך ללהיט כשהזמרת דין דין אביב הוציאה אותו לאור. "זה שיר שקראתי לו בהתחלה 'השגחה פרטית' והוא נכתב בשביל בעז שרעבי", היא מספרת. "זה שיר אהבה שכתבתי לו כשהייתה לו זוגיות שנראה היה שתסתיים בחתונה. בסוף הם לא התחתנו והשיר היה אצלו המון שנים. כשראיתי שהוא לא משתמש בשיר, חברה הלחינה את השיר והצענו אותו לגידי גוב, לאריק איינשטיין ולהראל סקעת, אבל זה לא צלח. הזמר יוסי אזולאי רצה את השיר הזה ושלח אותו בפקס מביתי לעידן רייכל כדי שילחין אותו, אבל מאז לא שמעתי לא מיוסי ולא מעידן. יום אחד קיבלתי טלפון מדין דין אביב. היא אמרה לי: אנחנו מקליטים כאן שיר שלך שקוראים לו 'השגחה פרטית', אבל אני צריכה שתחליפי לו את השם כי זה שם דוסי מדי. היא הציעה את 'את מוכרת לי מפעם' ומיד הסכמתי, העיקר שיוציאו כבר את השיר", היא מחייכת. השיר הפך ללהיט גדול והוקלט גם על ידי מירי מסיקה, איתי לוי ונינט טייב.

מה השיר האחרון שלך שנהיה להיט?

"'כמה טוב שנפגשנו' של אברהם פריד. את השיר כתבתי לבקשתו של פריד, שחיפש שיר לקהל שלו שמלווה אותו כבר 30 שנה. האלבום כולו נקרא 'כמה טוב שנפגשנו' והוא הצליח מאוד".

מזריחה מהממת לשדה קטל

כרמל, בתם השנייה של מרק וחמוטל, היא מעצבת פרחים ועובדת בהפקות, אם חד־הורית למיה, בת שמונה וחצי. "כרמל עבדה בהפקה של נובה. לפני שהיא נסעה למסיבה, הייתה לה הרגשה לא טובה בנוגע לזה. אמרתי לה: אל תיסעי, תסמכי על תחושת הבטן שלך, אבל היא התחייבה לעבודה ונסעה בכל זאת".

בבוקר שמחת תורה, כשחמוטל הייתה בבית הכנסת, הבת אודליה הוציאה אותה מהתפילה וארי, הנכד בן העשר, אמר לה מיד: סבתא, אל תדאגי. כרמל בסדר גמור!

"נפל לי הלב", היא נזכרת. "אודליה אמרה לי: היה אירוע ביטחוני בדרום, כרמל התקשרה ואמרה שהיא ממש בסדר. רק אז ידעתי שהיא נסעה לעבוד בעוטף עזה". כרמל נמלטה ברכב מהמסיבה, אבל כשראתה שיורים על הרכבים יצאה מהרכב ורצה בשדות במשך כשש שעות יחד עם עוד צעירים שנמלטו מהמסיבה. "הם רצו והתחבאו מתחת לעלים בפרדס, חיפשו מקום מפלט מהתופת. בשלב מסוים המחבלים כיוונו עליה RPG. היא הייתה בטוחה שהיא הולכת למות ואמרה לאנשים שהיו איתה: בואו נעשה תמונת סלפי אחרונה. הם הצטלמו, היא אמרה 'שמע ישראל' ופתאום עצר לידם ג'יפ משטרתי. הג'יפ הביא אותם לכפר מימון והציל את חייהם".

מאז 7 באוקטובר, כרמל סובלת מפוסט־טראומה ומתמודדת עם ההשלכות. "בדרך כלל פוסט־טראומה מתפרצת כתוצאה מהדחקה, אבל כרמל התחילה מיד להתראיין ולספר את מה שעברה". סיפורה נכלל גם בספר הילדים של הדסה בן ארי 'מלחמה של גיבורים' והיא מספרת את סיפורה בפני קהלים בארץ ובחו"ל. "למרות שהסיפור שלה מאוד מדובר, היא חווה קשיים רבים, בין השאר גם בשל הדיסוננס הבלתי נתפס שחוו ניצולי הנובה בעקבות המעבר מהתחושה הטובה שלהם רגע לפני המתקפה, לתוך פחד קיומי ואימה שאין שנייה לה. היא הייתה במקום כל כך שמח וגבוה, ראתה זריחה מהממת, אנשים רוקדים והכול מוצף אור ואהבה, ופתאום מצאה את עצמה בשדה קרב, כשאנשים נרצחים על ידה והיא בורחת ומתפללת לשרוד. כל חייה היא תישא את הטראומה הזאת. כשהיא חזרה הביתה אמרתי לה: את ניצולת שואה. עברו כמה ימים עד שיצא לי קול מהפה. איבדתי את הקול. אחר כך התחלתי לטפל בה ובילדה שלה, והבנתי ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. קיבלתי הביתה ילדה אחרת, היא לא חזרה למה שהייתה קודם".

בן־זאב מספרת שהחזרה של החטופים הייתה נקודת משבר אצל ניצולי הנובה. "רבים מהם התפרקו. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל זה מה שקרה וצריך לשמור עליהם כל הזמן. הם צריכים למצוא את המשמעות, להבין למה הקדוש ברוך הוא הציל אותם ולא את חבריהם שנרצחו. כשאתה מותקף ואתה חסר ישע לגמרי, חסר כל יכולת הגנה, זה כל כך מפחיד ונורא", היא נאנחת. "מה שהציל אותה זו הידיעה שהיא צריכה לחזור לילדה שלה. היא רצתה לעזור לאנשים מסביבה כי היא נשמה טובת לב, אבל המחשבה על הילדה הבהירה לה שהיא חייבת לברוח ולהציל את נפשה".

כאמור, חמוטל עצמה התגייסה לצבא ושירתה בצפון כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. "כשנפש צעירה נפגעת זה לכל החיים, ואני אומרת לך את זה ממרום גילי. אני יודעת איך זה להיות בת 70 ועדיין לשאת זיכרונות מהצבא. זה לא נורמלי. אני עדיין חושבת על תקופת הצבא שלי, 50 שנה אחרי האירוע".

לפני 7 באוקטובר היא עצמה הייתה בתודעת פוסט־טראומה. "מי שמכיר אותי יודע שהייתי בפחדים נורא גדולים שיקרה משהו".

למה?

"הייתה לי הרגשה שהם לא יעברו בשקט על ציון 50 שנה למלחמת יום כיפור. ביום כיפור שלפני הטבח הייתי בפחד גדול ממה הולך לקרות בשתיים בצהריים. ישבתי בבית הכנסת במתח נוראי לקראת השעה הזאת, ונשמתי לרווחה כשזה עבר בשקט. אבל בשמחת תורה היינו אצל אודליה בערב, ופתאום אמרתי: הלילה יקרה משהו! כי נזכרתי שאנחנו ב־6.10, התאריך הלועזי שבו פרצה מלחמת יום כיפור. אמרתי למשפחתי שהם לא יעברו על זה בשתיקה. למחרת אודליה שאלה אותי: אמא, איך ידעת? הייתי בהלם מעצמי, מאיפה זה בא לי בכלל. זה קשור לפוסט־טראומה שלי מאז, שעכשיו פוגשת את זו של בתי. אני מאמינה שהיא תצמח מזה בסופו של דבר, אבל כרגע זו התמודדות מורכבת וקשה".