הילד שמגדל את הוריו. נראה לי שהתכונה הכי נצרכת בדורנו היא הסבלנות. השיירה נוסעת אבל היא איטית, ולעיתים ישנם עיכובים ומהמורות בדרך. מי לנו גדול ממורנו הרב משה צבי נריה זצ"ל, שראה את המצב התורני הירוד של הנוער הדתי־לאומי בימיו. כמה סבלנות הוא היה צריך כדי לקדם את הנוער הזה צעד אחר צעד, עד שבזקנותו זכה לראות את ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות ממלאות את הארץ. כך היה גם תלמידו הרב דרוקמן זצ"ל. מי שראה את הסרט המופלא שיצא על חייו של הרב דרוקמן, יכול להבין לעומק את המושג קמעה קמעה, שהולך יד ביד עם חתירה קדימה בכל המרץ לתיקון עולם במלכות שדי, במהירות מעל המותרת. הרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר שבלי עצבים מברזל אי אפשר להנהיג את עם ישראל, ועצבים מברזל זאת סבלנות. סבלנות, רבותיי, זו הסיסמה.
דוקטור, מתי יגיע ההיריון סוף סוף? כמה סבלנות נדרשת לזוג היקר, וגם לי. הילד מחליט לגדל את הוריו וכך עושה כמה סיבובים. כמה כוחות נפש נדרשים להורים כדי לזכור שאלה כאבי צמיחה רוחניים, זה לא סופי. שוכב בחור יקר בתרדמת או בשיתוק אחרי פציעה בקרב – כמה סבלנות נדרשת כדי להאמין שהוא עוד יפקח את עיניו או יזיז את גפיו. וגם בדברים הכלליים: הרצון לראות את אחינו החרדים מצטרפים אלינו במלחמה על הארץ הקדושה ומסייעים לנו ביישום החזון של "והיה מחנך קדוש". הרצון שלנו לראות את עם ישראל כולו שב לארצו כיונים אל ארובותיהם, לראות ריבונות והתיישבות ענפה בכל בנימין, שומרון וחבל עזה. ואולי גם בלבנון, בסוריה ובירדן.
להיות הורים משפיעים. סבלנות היא תכונה חמקמקה. רק במבט לאחור מתברר שדווקא המקומות שבהם כביכול לא קרה כלום – שבהם חיכינו, התעקשנו ולא ויתרנו – הם אלה שבנו את האדם, את המשפחה ואת החוסן לאורך זמן. סבלנות היא מן המידות הפחות מתגמלות בטווח הקצר, אך מן הקריטיות ביותר לבניית אדם בריא, משפחה יציבה וחברה מתפקדת. בחינוך, בהורות וגם בבריאות, אין כמעט תהליכים משמעותיים שמבשילים במהירות. דווקא בעידן של סיפוקים מיידיים, מדדים, גרפים ולייקים, נדרשת תזכורת בסיסית: השפעה עמוקה היא כמעט תמיד איטית, סמויה מן העין, ולעיתים אף מלווה בתחושת כישלון זמנית.
בחינוך, מחקרי אורך רחבי היקף מראים שוב ושוב שהשפעתם של הורים ומחנכים על הילדים אינה נמדדת בהישגים מיידיים, אלא ביכולתו של המתחנך הבוגר לקבל החלטות אחראיות שנים אחר כך. מחקר קלאסי שנערך באנגליה עקב אחר אלפי ילדים מלידתם ועד גיל מבוגר, ומצא כי עקביות הורית, גם כאשר לא לוותה בהצלחה התנהגותית בטווח הקצר, הייתה קשורה ליציבות תעסוקתית, לבריאות נפשית טובה יותר וליכולת התמדה בבגרות. תהליכים חינוכיים אינם נבחנים בטווח של חודשים אלא של שנים. פעמים רבות רק בבגרות, בצמתים של בחירה מקצועית, זוגית או מוסרית, מתברר מה נטמע בפוטנציאל. ההורה והמחנך כמעט אינם זוכים לראות את פירות עבודתם בזמן אמת. זו עבודה שדורשת אמון בתהליך ויכולת לשאת אי־ודאות לאורך זמן, ככתוב "שלח לחמך על פני המים". אבי היה מנהל בית ספר ומחנך בכל רמ"ח ושס"ה. הוא חינך נוער מתבולל, ובמשך שנים רבות היו מגיעים אלינו הביתה תלמידיו בשעות הקטנות של הלילה כדי להתייעץ איתו לגבי נישואין, לימודים ועלייה ארצה. בדרך כלל היו אלו התלמידים שהכי אתגרו אותו.
אולי יעניין אתכם
פתחת את המעטפה? הרפואה המונעת נשענת על תהליכים ארוכי טווח. מחקרי עוקבה גדולים שנמשכו עשרות שנים, הראו שוב ושוב כי השפעתו של אורח חיים בריא ניכרת רק לאחר עשור ויותר, בירידה בתחלואה קרדיווסקולרית, בסיכון מופחת לסרטן ובשימור התפקוד הקוגניטיבי. מי שמפסיק להשתדל בנושא כי אין תוצאות, מפספס את עיקר ההשפעה. הגוף פועל בקצב משלו, ואינו נענה לדרישות של סיפוק מיידי. גם בתחום הנפשי נדרשת אותה סבלנות. מחקרים בפסיכותרפיה מצביעים על כך שבשלבים הראשונים של טיפול רגשי תיתכן דווקא החמרה ברמת המצוקה. הצפת תכנים, עייפות רגשית ובלבול בראשית הטיפול אינם סימן לכישלון, כי אם חלק מתהליך שינוי עמוק. מי שמבין שטיפול נפשי דומה לשיקום אורתופדי, עם נסיגות, כאבים והתקדמות איטית, מצליח להתמיד ולהגיע לשינוי יציב.
סבלנות איננה פסיביות, היא פעולה אקטיבית של אמון בתהליך. לעיתים מגיע מטופל עם בעיה רפואית שחושש להתמודד עם תהליך שדורש המתנה והשקעה. במחקר ההתנהגותי ישנה תופעה מוכרת המכונה Fear of Finding Out,FOFO , הפחד מלדעת. הידע עלול לאיים רגשית על המטופל, ולכן הוא צורך מידע בריאותי חסר תועלת שמרגיע אותו בינתיים, ונמנע מביצוע בדיקות רפואיות או דוחה פתיחת מעטפה המכילה תוצאות שכבר התקבלו. בעידן המודרני אנו עדים לתופעות חברתיות דומות. הארגון Free Birth Society מעודד נשים לעבור תהליך שלwild pregnancy (היריון פרא) שאומר לוותר על מעקב רפואי ועל ביצוע אולטרסאונד בהיריון וללדת ללא צוות רפואי או מיילדות, אף במצבי חירום. גם כאן מדובר בבריחה מהצורך לשאת מורכבות, בדיקות, המתנה והכרעות לא נוחות.
כמה שווים מאתיים זוז. בין אם מדובר בחינוך ילד, בשיקום בריאותי או בבניית חוסן אישי ולאומי, הסבלנות היא מעשה של אומץ, בוודאי בעולם שמקדש קיצורי דרך. זה להמשיך להשקיע, לטפל ולהאמין גם כשהתוצאה מתעכבת. רק במבט לאחור מתברר עד כמה התהליכים האיטיים, שלכאורה לא קרה בהם דבר, הם אלה שבנו את העומק, היציבות והיכולת לעמוד לאורך זמן. אדם עם סבלנות הוא אדם מאמין – מאמין וזורע. החיים שלנו מלאים באי־ודאות, והסטטיסטיקה אינה חזות הכול. יש גם את ריבונו של עולם שבידו הכול, וההתערבות שלו בעולמנו היא חלק מהותי מהקיום שלנו, "עושה שלום ובורא את הכול".
הגמרא מספרת על אחד האמוראים שראה אישה מכוסה במעיל בצבע אדום, שנחשב לא צנוע, וקרע ממנה את המעיל ברשות הרבים. הגברת תבעה אותו לדין והתברר שהיא גויה, כך שלא הייתה שום רשות וסמכות לאותו אמורא לפגוע בה בגלל צבע הבגד שלה. בית הדין הטיל עליו קנס של מאתיים זוז. בסוף הדיון התברר ששמה של הגויה הזאת היה "מתון", והאמורא אמר לעצמו בקול רם: "מתון מתון שווה מאתיים זוז" – לו רק הייתי נוהג יותר במתינות.
לתגובות:
