ההבחנה בין עיקר לטפל היא הבחנה שאנחנו משתמשים בה יום יום, שעה שעה. איננו יכולים לחיות בלעדיה. לא בחיי הפרט וגם לא בחיי המדינה. פעמים אין־ספור אנחנו נדרשים להחליט על מה כדאי לנו לנסות להשפיע ועל מה לוותר. במצבים מסוימים לא מדובר רק בהעדפות אלא באפשרויות הסותרות זו את זו.
בחיים הפוליטיים מקבלי ההחלטות נדרשים להכריע כל הזמן בין עיקר לטפל והכרעתם משפיעה על כולנו. במדינה דמוקרטית אפשר לומר כי הציבור נמנה עם מקבלי ההחלטות, הן בגלל שהוא בוחר את נציגיו בבחירות אחת לכמה שנים, הן בגלל שבין לבין הוא יכול גם להתארגן, להפגין, להפעיל לחץ ציבורי ועוד. יש כמובן עוד שחקנים חשובים ועוצמתיים, אבל הציבור, כלומר אנחנו, בהחלט שחקן עוצמתי, ועכשיו בשנת הבחירות העוצמה של הציבור גדולה עוד יותר, והמאמצים של הפוליטיקאים למצוא חן בעיני הציבור יוכיחו. להלן השיקול העיקרי שלדעתי רלוונטי כדי לגבש עמדה.
אתמקד בנושא שהוא כרגע הכי מדובר ושנוי במחלוקת במדינת ישראל: הנהגת המדינה על ידי נתניהו. השיקול העיקרי שאמור להדריך את האזרח הבוחן והבוחר הוא לדעתי המבט לעתיד, ולו מהסיבה הפשוטה שביכולתנו להשפיע רק על העתיד, לא על העבר. אשר על כן, השאלה היחידה שצריכה להעסיק אותנו היא האם סוגיות העבר מבשרות משהו על תפקודו העתידי של נתניהו, או שמא הן טפל המסיח את הדעת מהעיקר.
מבקרי נתניהו מתמקדים לרוב בשני צירים: המשפט הפלילי שמתנהל נגדו ומחדל שבעה באוקטובר. באשר למשפטי נתניהו – כדי למקד את הדיון אני מתעלם מסוגיית החנינה – אני מלא הערכה לאנשים שמצליחים להחזיק ראש בכל הקשור לתיקים השונים שאיתם נתניהו צריך להתמודד. שאפו, באמת. עם זאת, למרות שאינני מומחה משפטי, דבר אחד נראה לי ברור: נתניהו אינו מואשם באף אחד מהתיקים בהפקרת ביטחון המדינה, בפגיעה בכלכלה שלה או בכל אינטרס חיוני אחר שלה. הוא אינו חשוד בכך. השאלה אם לקח שוחד היא עניין לבתי המשפט, אך בשביל האזרח והבוחר העתידי השאלה היא אחרת: מי בנקודת הזמן הנוכחית בעל הכישורים הביצועיים הטובים ביותר להוביל את מדינת ישראל? מול פוליטיקאים שכישוריהם טרם הוכחו, עומד מנהיג שהפריך בשנתיים האחרונות כל תחזית קודרת – שאי אפשר להיכנס לרפיח, שאי אפשר לנצח את חיזבאללה, שאי אפשר לתקוף באיראן, שהכלכלה תקרוס, שטראמפ יתנער מאיתנו ועוד – והוכיח יכולת עמידה מול לחצים בין־לאומיים כבדים. מה גם שאני לא רואה איזו דמות זוהרת מבחינת ניקיון הכפיים בפוליטיקה הישראלית שיש לה כישורים דומים לאלו של נתניהו מתחממת על הקווים.
אולי יעניין אתכם
באשר לשבעה באוקטובר, זוהי סוגיה כואבת הרבה יותר שנוגעת לכולנו. נתניהו התנגד אומנם להסכמי אוסלו, אך הוא ניווט את הספינה הביטחונית מול חמאס וחיזבאללה בכיוון הלא נכון בשנים שבהן היה ראש הממשלה. מי שמנסה לטעון שלראש הממשלה אין אחריות על הכיוון הכללי של המדינה בענייני ביטחון ושהכול נתון בידי הגנרלים ושירותי הביון שהטעו אותו, מה גם שמדובר בראש ממשלה שיש לו ולמשפחתו יותר מנגיעה בעניינים ביטחוניים, מעליב את האינטליגנציה של הציבור.
נתניהו פישל ובגדול בשנים שהובילו לשבעה באוקטובר. במקום להיות צ'רצ'יל כפי שדמיין, הוא היה צ'מברליין, במדיניותו הפייסנית והמכילה כלפי חמאס וכלפי חיזבאללה. אלא שחשוב להודות ביושר: לא קם מולו צ'רצ'יל ישראלי. איש בציבוריות הישראלית לא הציב אלטרנטיבה עקבית ונחרצת נגד הזרמת הכספים לקטאר או התעצמות חמאס. ואם כך, האם צ'מברליין של העבר מבשר על תפקודו בעתיד? הישגי המלחמה בשנתיים האחרונות מלמדים שהתשובה היא לא רבתי. המדיניות הפייסנית נגמרה.
יחד עם זאת, למרות ההסתכלות הפרגמטית לעתיד שבשורה התחתונה מיטיבה עם נתניהו, ישנם מצבים שבהם הניתוח הפוליטי נתקע בקיר של מוסר והיגיון בסיסי. אלו הם המצבים שבהם, כהגדרת הרשב"א, כל מה שיש בו תימה, אין הדעת סובלת אותו (אלא בראייה ברורה). ישנן שתי סוגיות שבהן אין הדעת סובלת את המציאות הנוכחית, ודווקא בגלל מבטנו לעתיד הן חייבות להיפתר.
הדעת לא סובלת שלא תהיה על טבח שבעה באוקטובר ועדת חקירה המקובלת על רוב מוחץ של העם היושב בציון. אינני דוגל בהסכמות רחבות בנושאים אחרים, אבל ועדת חקירה – תיקרא איך שלא תיקרא (ממלכתית, לאומית, שם אחר) – חייבת להסתמך על הסכמה רחבה כדי שתזכה באמון הציבור. לוועדת חקירה ללא אמון הרוב המוחץ של הציבור אין שום משמעות.
הסוגיה השנייה היא החרדים. הדעת לא סובלת שבין חללי המערכה האחרונה ובין עשרות אלפי פצועיה כלולות כל שדרות האוכלוסייה היהודית חוץ מהחרדים. ההתנערות של החרדים מהאחריות על חייהם וההפקדה של האחריות על חייהם, הכרוכה בסיכון חיים, בידי יהודים אחרים, גם היא דבר שאין הדעת סובלת אותו, יהיו הנימוקים לכך אשר יהיו.
דברים שאין הדעת סובלת סופם שלא יוכלו להתקיים. לסוגיית ועדת החקירה יימצא להערכתי בסופו של דבר פתרון מכוח הכורח הפוליטי והלחץ הציבורי. האגוז הקשה הוא סוגיית החרדים. הן מבחינת הקונסטלציה הפוליטית שבה נתניהו יוכל לנהל את המדינה בלעדיהם, הן מבחינת העדפותיו של נתניהו עצמו שהקואליציה עם חרדים נוחה לו (כי הם רוצים "רק" כסף), לא ברור אם נתניהו הוא האיש שיוכל לתקן את העיוות הזה. למרות השיקולים הפרגמטיים בעד המשך כהונת נתניהו כראש הממשלה, זהו בעיניי בהחלט שיקול נגדי. ויש לנו עוד כמעט שנה לראות לאן הדברים מתפתחים.
