הסעודים מקבלים צ'ק פתוח מארה"ב, ומתרחקים מנורמליזציה

לפני חודשיים התראיין ידיד ישראל הסנטור הוותיק לינדזי גרהאם לעיתון ג'רוזלם פוסט וטען כי נורמליזציה עם סעודיה עשויה להתרחש בחודש מאי הקרוב. יחד עם זאת, בעוד ממשל טראמפ נחוש להרחיב את הסכמי אברהם ולהביא את סעודיה למעגל השלום עם ישראל, נראה שלריאד לא אצה הדרך ויש לה תוכניות משל עצמה: מאחורי האמירות הדיפלומטיות על "תנאים להתקדמות", סעודיה מנסה דווקא לשוות לעצמה מעמד של מי שהולכת ומתרחקת מהנורמליזציה.

התמונה הסעודית השתנתה באופן דרמטי מאז ערב מלחמת "חרבות ברזל", אז כותרות על גישושים לקראת השלום המתקרב הפציעו חדשות לבקרים. במהלך השנתיים האחרונות, הממלכה זכתה לשורה של הישגים מארצות הברית: היא קיבלה מעמד של "בעלת ברית מרכזית של נאט"ו", זכתה לסלילת הדרך לקראת תוכנית מטוסי הקרב F-35, ואף קיבלה הצעה לשיתוף פעולה בתחום הגרעין האזרחי – כל זאת ללא צורך לשלם מחירים פוליטיים הנוגעים להתקרבות גלויה לירושלים, נכון לעכשיו.

גם הציר האיראני, שאמור היה להוות איום מרכזי המצדיק את הנורמליזציה מתוך תקווה לגבש ברית של מדינות המתנגדות לו, הוחלש משמעותית בידי ישראל; והתוצאה היא שהתמריצים להסכם הולכים ומתרוקנים מתוכן.

בריאד הצביעו בשבועות האחרונים על צעדיה של ישראל בעזה, באיו"ש, בסוריה ואפילו בסומלילנד כתירוצים נוחים לדחיית ההחלטה לנרמל את היחסים עימה, תוך ניצול המעמד של הנורמליזציה בעיני ישראל כ"פרס" במטרה לקדם את מטרותיה. זאת ועוד – זו לא רק המדיניות הישראלית שמשמשת אמתלה בידי הסעודים – דיווחים שונים הצביעו על כך שעצם הרכב הממשלה בישראל מוגדר בריאד כ"סדין אדום". במילים אחרות, המעמד הבינלאומי הפגוע של ישראל לאחר המלחמה בעזה הופך את הנורמליזציה לנטל פוליטי פנימי כבד – קל וחומר מול דעת קהל סעודית שלילית ומול רחוב ערבי זועם.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין הסכם מכה: הברית החדשה-ישנה של העולם הסוני

עוד מאת אהד מרלין הזירה התימנית מתחממת: האם סעודיה חוזרת למלחמה בחות'ים?

משחק הפוקר של מוחמד בן סלמאן

מעבר לאמתלות הללו, שעשויות להיתפס כטקטיות בלבד, סעודיה מצליחה לנווט בביטחון לעבר מציאות אזורית חדשה עם בריתות חדשות, שבה הנורמליזציה עם ישראל הולכת ומתייתרת. מוחמד בן סלמאן הולך ומתקרב לעמדות של קטר ולטורקיה בשורה של סוגיות אזוריות – שתיהן יקירות ממשל טראמפ אגב – ועל פי דיווחים אף שאפה למצב עצמה כמתווכת פוטנציאלית בין איראן לארצות הברית בשיחות גרעין עתידיות אפשריות. ריאד מנרמלת משטרים עוינים לישראל בעלי מרכיבי אחים מוסלמים בתימן ובסודאן, ואינה חוששת לדרוס בדרך גם את "אחותה הקטנה" איחוד האמירויות ולהקניט אותה על הנורמליזציה, כפי שאירע בדרום תימן.

יש הטוענים שהזמן דווקא משחק לרעתה של סעודיה, ושדחיית הנורמליזציה פוגעת דווקא בה. תומכי העמדה הזו מצביעים על קשר סיבתי הפוך בכל הנוגע לציר האיראני: ככל שזרועות התמנון של טהראן נחלשות, דווקא לישראל יהיו פחות סיבות לשלם מחירים לצורך הנורמליזציה עם סעודיה. כמו כן, ההשתלטות של ארה"ב על ייצור הנפט בוונצואלה תביא לכך שנכסיותה של סעודיה כספקית נפט משמעותית של וושינגטון (השלישית בגודלה בעולם, עם 5% מהייבוא נכון ל-2024) תלך ותדעך. גם שיתופי הפעולה האזוריים של ישראל הנעשים מסביב לסעודיה – עם ירדן, מצרים והאמירויות – מוזכרים כסימנים לכך שסעודיה הולכת ומאבדת קלפים אזוריים.

נוסף על כל אלה יש להזכיר את הלחצים האפשריים של ממשל טראמפ, שגם מעוניין להרחיב את מעגל השלום האברהמי וגם יש לו אינטרס לקדם את פרויקט הדגל IMEC (מסדרון סחר ואנרגיה שיחבר בין הודו, חצי האי ערב, ישראל ואירופה) כמתחרה למסדרונות הסחר של של סין.

יחד עם זאת, ריאד למדה לקרוא את המפה הגיאופוליטית, ו-MBS יודע שממלכתו היא נכס אסטרטגי חיוני לארצות הברית – בתחום האנרגיה, תחרות ה-AI מול סין, והסדר האזורי הכללי – מכדי שוושינגטון תוכל להפעיל עליה מנופי לחץ גדולים מדיי. מסיבה זו, ריאד, שגם ידועה מראש בקצב העצלתיים שבו היא מתנהלת, בהחלט יכולה להרשות לעצמה למסמס, לדחות, ולהציב תנאים לנורמליזציה שאינם ניתנים למימוש מבחינת מדינת ישראל וממשל טראמפ, המציבים אותה במצב של Win-win: אם ישראל תסכים לתנאים הללו, כדוגמת "אופק לפתרון מדיני לסוגייה הפלסטינית", הרי ש-MBS יוכל למצב עצמו כמי שסייעה לסוגייה החמה ביותר באזור. אם ישראל תסרב – הרי שסעודיה יכולה למצב עצמה כמי שניסתה לקדם פיתרון עוד מימי יוזמת השלום הסעודית ב-2002, אך נתקלה שוב "בסרבנות הירושלמית" המוכרת.

בריאד איבדו את האינטרס לנורמליזציה

אחת הסיבות שהשמיעו בכירי חמאס בפירוש להחלטתם לצאת לטבח הנורא של שמחת תורה תשפ"ג הייתה מניעת הנורמליזציה בין ישראל לארצות ערב – ובמצב העניינים הנוכחי, ייתכן מאוד שההחלטה תישא פרי, לפחות לטווח הקצר. ההכרזות הסעודיות בדבר אמתלות להתרחקות הנורמליזציה, ההתקרבות שלה לציר הקטרי והתורכי, וניסיונותיה למצב עצמה כ"סוכנת יציבות" המכילה עוינים משטרים שונים מטהראן ועד עדן מוכיחות שבעיניים סעודיות, ההתמהמהות היא לא סימן לחולשה אלא אסטרטגיה מחושבת.

אמנם מבחינת ישראל ישנו אינטרס מובהק בהגדלת מעגל השלום, בהפחתת מפלס העוינות, בדה-רדיקליזציה של חברות במרחב מבחינת היחס ליהדות וליהודים, ביצירת שיתופי פעולה נגד צירים עוינים כמו האיראני והאסלאמיסטי, ובהרחבת הזדמנויות כלכליות שיאפשרו לישראל לשגשג ולהשתלב באזור ובמגמות השלום של הממשל האמריקני – והשאלה שתמיד צריכה להישאל היא: באיזה מחיר?

ומבחינתה של סעודיה, בעולם שבו קיבלה את רוב מה שרצתה ללא נורמליזציה, שבו ישראל מסומנות כנטל פוליטי, ושבו היא יכולה לעצב את הסדר האזורי גם בלי ירושלים – ריאד סבורה, ככל הנראה, שהזמן משחק לטובתה, ושאין לה לאן למהר.

אם המחיר לישראל גבוה מדיי ולסעודיה לא אצה הדרך – ייתכן שבבית הלבן יצטרכו למרוט עוד כמה שערות במאמצים להביא לקירוב ולשלום המיוחל.