הסכם מכה: הברית החדשה-ישנה של העולם הסוני

החתימה במכה על הסכם ההגנה בין סעודיה, תורכיה ופקיסטן היא הרבה יותר מעוד הסכם ביטחוני. שלוש המדינות התחייבו כי תקיפה מזוינת נגד אחת מהן תיחשב לתקיפה נגד כולן, ובכך הניחו בסיס למסגרת ביטחונית חדשה המשתרעת מאנטוליה דרך המפרץ ועד דרום אסיה.

גם מקום החתימה אינו מקרי: מכה מעניקה לברית הילה ברורה של סולידריות אסלאמית, ובמידה רבה גם סונית, ובמקביל מציבה את סעודיה במרכז. העובדה שהמנהיגים הגיעו למכה, ולא לאנקרה או לאסלאמאבאד, ממחישה כי ריאד מבקשת להיות המארחת, המקדמת והמנוע הדיפלומטי והפוליטי שמוביל את בנייתה של הארכיטקטורה האזורית החדשה – וגם שהשתיים האחרות רואות זאת בעין טובה. ההצהרה המשותפת עצמה אף מדגישה "אחווה וסולידריות אסלאמית" כאחד מיסודות ההסכם.

אינטרסים מקבילים

לכל אחת משלוש המדינות אינטרסים וסיבות משלה להצטרף להסכם, וכל אחת מסתכלת אל יריבתה המסורתית כדי לעשות מולה שרירים – פקיסטן מול הודו, סעודיה מול איראן, ותורכיה מול ישראל וההלניות.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין הזירה התימנית מתחממת: האם סעודיה חוזרת למלחמה בחות'ים?

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

סעודיה, מעבר לרצונה להיות מרכז הכובד של המחנה הפאן-סוני החדש, מבקשת לצמצם את תלותה במשענת ביטחונית אחת, ארה"ב, לאחר שהתברר לה שוב ושוב כי נוכחות אמריקנית אינה מבטיחה חסינות מפני טילים, כטב"מים ושלוחים איראניים. הברית מאפשרת לה להוסיף למימון ולמשקל המדיני שלה את הצבא התורכי ואת העוצמה הצבאית, ובוודאי את ההילה הגרעינית של פקיסטן.

פקיסטן, מצדה, זוכה בכסף, יוקרה והשפעה מחודשת בעולם האסלאמי, תוך הרחבת נוכחותה מהמרחב הדרום-אסייתי אל המרחב המזרח-תיכוני – לצד קריצה לוושינגטון כשותפה ביטחונית מרכזית של שותפותיה הקרובות. המימון הסעודי והתעשיות הצבאיות התורכיות משמשות מבחינה מקפצות חשובות נוספות.

עבור תורכיה מדובר בהמשך ישיר לרשת הביטחונית שאנקרה כבר בנתה סביב קטר, סוריה, לוב וסומליה, לצד הזדמנות להרחיב את פעילות התעשייה הביטחונית שלה ולבסס עצמה כמעצמה שמחברת בין המזרח התיכון, אירופה ודרום אסיה. כמו כן, עפ"י דיווחים שונים, בעת מבצע שאגת הארי תורכיה לא הצליחה לספק לעצמה הגנה אווירית מספקת (חרף הצהרותיו של ארדואן על מגמת יציאה לעצמאות תורכית בתחום ההגנ"א) – והיא הסתמכה בסופו של דבר על מערכות של נאט"ו וגרמניה. תורכיה, אם כן מבקשת לגוון לעצמה את המשענות הביטחוניות, ואף לנסות לשאוב ידע על מחקר ופיתוח צבאי משותפותיה החדשות כמיטב המסורת שלה. לצד כל אלה, אנקרה מכוונת גם ליהנות ממימון סעודי ומקריצה גרעינית פקיסטנית, ולהמשך טבעת הבידוד סביב ישראל.

המשמעות הישראלית

ואכן להסכם יש גם משמעות ישראלית ברורה. במשך שנים עסקה הארכיטקטורה האזורית הפוטנציאלית בשאלה כיצד לחבר את ישראל למדינות ערב באמצעות נורמליזציה, אינטגרציה כלכלית ושיתוף פעולה ביטחוני מול איראן. "הסכם מכה" מציע תמונה חלופית: שלוש מעצמות מוסלמיות בונות מסגרת ביטחונית משמעותית ללא ישראל (ואף כזו שדוחקת אותה במופגן), כאשר מצרים עשויה להיות הבאה בתור.

אין פירוש הדבר שהנורמליזציה הסעודית-ישראלית ירדה לצמיתות מהפרק. נשיא ארצות הברית טראמפ ממשיך להשמיע את תקוותיו שהמהלך יקרום עור וגידים במעלה הדרך, ודיווחים על מכירת מערכות ישראליות לסעודיה עלו לאחרונה גם כן. עם זאת, מרכז הכובד האזורי זז כרגע ממודל שבו ישראל משתלבת, למודל שבו מדינות האזור משלבות ידיים מול ישראל – וגם מול איראן. לכן המכנה המשותף אינו אויב יחיד, אלא הרצון להגדיל את כוח ההרתעה מול כמה איומים במקביל.

גם בטהראן מבינים את הדואליות הזו. חלק מהפרשנים האיראנים רואים בהסכם ניסיון כיתור: תורכיה מצפון-מערב, סעודיה מדרום-מערב ופקיסטן מדרום-מזרח. אחרים מדגישים, בהתאם לדבריו של שר החוץ התורכי פידאן, כי אין מדובר בקואליציה אנטי-איראנית מובהקת אלא בראשיתה של ארכיטקטורה אזורית גמישה.

ומה יקרה בפועל?

סימן השאלה הגדול תלוי מעל אפשרות היישום של הברית המשולשת הזו. החות'ים כבר מיהרו לבחון את ההרתעה החדשה בתקיפה על מתקנים בסעודיה, אך לא נרשמה תגובה משותפת משמעותית מצד שלוש המדינות. למעשה, גם קודם לכן, כאשר סעודיה עמדה תחת לחץ ותקיפות איראניות או פרו-איראניות, הסכם ההגנה שחתמה בעבר עם פקיסטן הניב תגובה פקיסטנית מדודה ביותר של הצבת חיילים ומערכות וניסיונות תיווך – אך לא הרבה מעבר לכך. גם פרשנים איראנים מעריכים כי במקרה של תקיפה איראנית ישירה, תורכיה ופקיסטן יעדיפו ככל הנראה מודיעין, לוגיסטיקה, נשק וסיוע מדיני על פני כניסה למלחמה.

הברית גם יותר סבוכה ממה שנהוג לראות. סעודיה, לדוגמה, מייצאת כ-15% מהנפט שלה אל הודו, והיא לא תסכים לוותר על האינטרס הכלכלי המובהק הזה לטובת היתוך עם פקיסטן. הדבר נכון גם ליחסיה של ריאד עם תורכיה: רק לאחרונה דווח כי היו אלה מערכות יווניות שיירטו מספר ניסיונות ירי בליסטי לעבר סעודיה – ולעת עתה לא ישתלם לסעודיה לוותר על הסיוע מאתונה לטובת השתלבות מוחלטת עם אנקרה. וישנו גם האלמנט הסיני – בייג'ינג נמצאת ביחסים טובים עם אסלאמאבאד, אך כל התקרבות אליה מטעם סעודיה ותורכיה עלול לגרום לאדוות מול האמריקנים.

מכל אלה עולה כי חרף ההתלהבות שנרשמה, לא נראה שנוצר כאן "נאט"ו אסלאמי" לעת עתה. מה שכן מתרחש מול עינינו הוא תהליך של התגבשות ביטחונית בין כוחות מרכזיים בעולם הסוני, שלכל אחד מהם אינטרסים משל עצמו.

באופן פרדוקסלי, את הפרחים על הקמת הבלוק אפשר לשלוח גם לירושלים וגם לטהראן: ישראל תרמה לחשש הגובר מפני עליונותה הצבאית והמדינית באזור, ואיראן ושלוחיה הזכירו למדינות המפרץ עד כמה הן חשופות ופגיעות. הסכם מכה הוא תגובה לשני הכוחות גם יחד, ובמובן הזה הוא שואף גם לדחוק את ישראל לשולי הארכיטקטורה החדשה וגם לייצר משקל נגד משמעותי יותר לציר האיראני.

גם כאן, המפתח יימצא בוושינגטון, הרואה בכל אחת מהחתומות על "הסכם מכה" כבעלת ברית קרובה ונכסית. על ישראל יהיה לפקוח עין על ההתקרבות הזו, להתריע בפני ממשל טראמפ על דליפת ידע צבאי אסטרטגי, ועל ערעור האפשרות לנורמליזציה שהוא חפץ בה. לצד זאת יהיה עליה לחזק את הקשרים עם מצרים כדי למנוע היסחפות מוגזמת של קהיר אל תוך המחנה הזה; ולהעמיק את שיתוף הפעולה עם בעלות בריתה הודו, איחוד האמירויות, יוון וקפריסין וסומלילנד – שהן גם, במקרה, יריבות מסורתיות של החתומות על הברית החדשה.

הכותב הוא חוקר בכיר בתוכנית האזורית ב"מיינד ישראל"