זהירות, החלקת שיער. אומנם גדלתי על טלוויזיה, לבושתי, אבל כבר שנים רבות אני מתרחקת מסדרות. הפעם החלטתי באופן מודע לצפות בסדרה 'ווארט' מתוך רצון לקבל תובנות משמעותיות על שדכנות מנצחת. האמת היא שלמדתי לא מעט דברים על החוכמה של אומנות השידוך, ועדיין הנושא של החיצוניות היה בעיניי מרכזי הרבה יותר מדי בסדרה. לדאבוני, נדמה כי גם לציבור שלנו יש במה להשתפר בתחום הזה. אני רואה מקרוב את המחיר שאנחנו משלמים על קידוש החיצוניות. דימוי הגוף הוא תחום שחוצה מגזרים, גילים ומעמדות, ופוגע גם במקומות שבהם היינו רוצים להאמין שהערכים שלנו מגינים עלינו.
לאחרונה פורסם על מקרה של נערה שהתאשפזה עם אי ספיקת כליות בעקבות החלקת שיער. זאת אינה הפעם הראשונה שנערות נפגעות רפואית מתהליכים קוסמטיים שעשו, לעיתים בלי הבנה של הסיכון. הרצון להיראות כמו כולן גובר על ההקשבה לגוף, וזאת תפיסת עולם. כילדה, היה לי ולאחיותיי שיער ארוך וחלק. לקראת שמחות, אמא שלי הייתה מגלגלת לנו בערב את השיער בסמרטוטים, כדי שנקום בבוקר עם תלתלים כמו שירלי טמפל, שחקנית אמריקאית צעירה עם תלתלים זהובים ושתי גומות חן, שהערצנו כילדות. ואז עליתי ארצה וראיתי חברות שמחליקות את השיער. הבנתי לראשונה עד כמה אופנה מסוגלת לעצב דימוי גוף, ועד כמה הדשא של השכנה תמיד נדמה ירוק יותר, גם אם הוא שורף את הקרקפת.
היום זה כבר הרבה מעבר לשיער. נערות דתיות, גם מבתים טובים, מדברות על הזרקות, על עיבוי שפתיים, על פילטרים, על זוויות צילום. הן משוות את עצמן לדוגמניות ולמשפיעניות, שגם הן אינן נראות כך במציאות. מעט מאוד נערות מבינות שהתמונה שהן רואות היא תוצר של תאורה, עריכה ואלגוריתם, לא של גוף אנושי רגיל. בעולם הדוגמנות נחשפו בשנים האחרונות עדויות קשות על רעב, לחץ קיצוני לרזון והפרעות אכילה. מקרי מוות של דוגמניות צעירות מאנורקסיה אינם אגדה אורבנית, אבל הזיכרון של כולנו קצר. איך נוצרת מציאות כזאת?
מושלמת בלי פוטושופ. כאשר אמא מגיעה אליי למרפאה עם נערה מושלמת שהיא בתה, ואומרת "הבת שלי שמנה", או "יש לה אקנה", או "כמה היא שעירה", היא משדרת חוסר שביעות רצון ממה שיש והמסר מחלחל. הילדה לומדת מהר מאוד שהגוף שלה הוא בעיה שצריך לתקן. החברה כולה מחזקת את המסר הזה, הרי יש מד־משקל בכל מקום ושיח בלתי פוסק על דיאטות. גם אימהות שוקלות את עצמן, מבקרות את גופן ומנסות להיות רזות. כך אי אפשר לגדל ילדה עם ביטחון עצמי. אמא אמורה לשדר לבת שלה מגיל אפס שהיא יפה, שלמה, ראויה. לא "יפה, אבל", לא "חבל שאת לא רזה יותר". אבל אם האֵם עצמה חיה במאבק תמידי עם הגוף שלה, המסר לא עובר. חינוך לדימוי גוף בריא מתחיל בעבודה פנימית של הדור המבוגר.
אולי יעניין אתכם
בשנת 2012 למניינם נחקק בכנסת ישראל חוק הגבלת משקל הדוגמנית, או בשמו השני: חוק הפוטושופ. הכוונה הייתה לצמצם את הנזק של חשיפה לרזון קיצוני ולתמונות מעובדות. בחוק נקבע בין השאר שמעסיק חייב להביא אישור רפואי על כך שהדוגמנית אינה בתת־משקל, עם חישוב BMI מדויק. ההמלצה הייתה שהאכיפה תהיה בידי משרד המסחר והתעשייה. בפועל, החוק כמעט אינו נאכף, ובינתיים צמחו הרשתות החברתיות והמצב חמור פי כמה. נערה שצופה בסרטון אחד על ירידה במשקל תמצא את עצמה מהר מאוד בתוך רצף תכנים שמעודדים הרעבה, רזון קיצוני ויחס אלים לגוף. האלגוריתם לא שואל שאלות ערכיות.
להוציא את המשקל מהבית. גם המערכת הרפואית צריכה חשבון נפש. משקל ו־BMI (יחס משקל-גובה) הפכו לעיתים למרכז השיח, גם כשהם אינם הדבר החשוב ביותר. תזונאיות ורופאי ילדים מדברים עם ילדות צעירות שהן מעט מלאות על דיאטות ותרופות. ברור שצריך למנוע מחלות, אבל האיזון אבד. כרופאה של מתבגרות, אני מעדיפה ילדה מעט שמנמונת עם ביטחון בגוף שלה, מאשר נערה רזה שכל חייה סובבים סביב המראה. והאמת היא שכאשר בחורה רזה מגיעה למרפאה ויודעת בדיוק מה המשקל שלה, זה סימן אזהרה בשבילי. למה היא נשקלת בכלל? לדעתי, כדאי באופן כללי להוציא את מד־המשקל מהבית, לפחות אצל רוב המשפחות. הוא לא אביזר ניטרלי, הוא מדַבר.
והנה לכם דוגמה הזויה לעיוותים שנוצרים במסגרת שירותי הבריאות. בתי הגיעה עם נכדי התינוק לטיפת חלב. הילד המתוק הזה הוא תינוק שמח, אכלן וחיוני, ומפרק את הבית כשאביו במילואים. למרות זאת, האחות החליטה שצריך להגביל את האכילה שלו כי הוא עלול לפתח השמנה בעתיד. כמה נזק רגשי עלול להיגרם מהנחיות כאלה, להוציא לילד אוכל מהפה? כך ילד לומד שאוכל הוא איום. יש יותר מדי אנשי מקצוע שמציעים דיאטות קיצוניות לבני נוער ולמבוגרים בגלל חריגה קלה במדדים. מדדים הם רק כלי, הם לא אמת מוחלטת.
ללמוד מפצועי המלחמה. יש תוכניות חינוכיות להורים שמדגישות חוויית אכילה חיובית, הקשבה לגוף והימנעות מתחושות אשמה. הן צעד בכיוון הנכון, אבל הן לא מספיקות. בסופו של דבר, זאת שאלה של ערכים. החברה הדתית־לאומית מדברת הרבה על פנימיות, על מידות, על דרך ארץ. אבל האם זה בא לידי ביטוי מספיק ביחס לגוף? האם אנחנו באמת מחנכים לכך שאדם אינו נמדד במראהו? איך נסתכל על פצועי מלחמה, על מי שנכוו, על קטועי גפיים, אם המראה הוא חזות הכול? האבות והאימהות שלנו היו יפים מבפנים. כך נבחרה רבקה כאישה ליצחק, על פי מידת החסד, כאשר אישיותה האירה את אופייה.
בימי המלחמה מתברר לנו, אולי יותר מתמיד, מה באמת חשוב. מול פצועים שחוזרים מהחזית, עם סימנים שהגוף נושא אך הרוח עומדת זקופה, המבט משתנה מאליו. אין משקל ואין מראה, יש אדם. יש אומץ, מסירות ואור פנימי שמאפיל על כל חיצוניות. אם נצליח לקחת מעט מהמבט הזה אל חיי היומיום, אל הבית ואל החינוך, נוכל לגדל דור שמכבד גוף אך מעריך נשמה, ורואה ביופי הפנימי מקור של כוח ותקווה.
"אל תיתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה", כך היו אומרות המחוללות בכרמים בט"ו באב. היופי החיצוני, בדיוק כמו הייחוס שלנו, הוא כמו אפס. השאלה היא מה עומד לפניו. אם יש ערך מוסף, זה מכפיל כוח. והיפוכו בגולם.
לתגובות:
