"כשאין רגליים – צריך כנפיים"

המרכז הרפואי בית לוינשטיין הומה אנשים בשעת ערב. בלובי יושבות משפחות לצד יקיריהן, מנסות להפיג את שגרת השיקום האינטנסיבית. בקומה השמינית, בקצה המסדרון, אני פוגשת את הרב לירז זעירא (42), שנפגע ברגליו מרימון בראשית חודש תשרי בעת ששירת כרב צבאי בגבול סוריה. "אני יוצא עוד רגע, רק מחבר את הרגליים", הוא אומר בחיוך ומרכיב את שתי הפרוטזות.

אנחנו מתיישבים במועדון ששימש עד לפני המלחמה כמחסן, והוסב עם הגעתם של החיילים הפצועים למרחב מפגש בשבילם. בני משפחה וחברים יושבים לצד שני בחורים צעירים פגועי ראש והרב זעירא, כמכר ותיק, משוחח איתם ומאיר פנים. "הקשר כאן חברי וחם", הוא מספר, "ואנחנו גם נעזרים זה בזה בהתמודדות עם הבירוקרטיה שמלווה את הפציעה".

מה שלום הרב?

"ברוך ה' משתפר כל יום. כל יום עוד צעד, באופן המילולי הכי פשוט".

אולי יעניין אתכם

בנושא באנר מגזין 1 מנות קרב

בנושא באנר מגזין 1 פרויקט מיוחד לסוכות תשפ"ז

מאז שעבר לשיקום הוא לומד ללכת מחדש. "בהתחלה רק לעמוד היה אתגר, עשר שניות, חצי דקה. ואז לצעוד 50 מטר, אחר כך 80 מטר, ולעלות במדרגות. אני כמו תינוק שצריך ללמוד מההתחלה. כל מה שבא לי בטבעיות מאז שנולדתי, כבר לא בא בקלות. צריכים להגיד לי מה לעשות ואיך, כי אני לא מרגיש ולא יודע לזהות אם הפרוטזה, למשל, לא מדויקת או שהתנועה שאני עושה לא נכונה".

אבל אין בדבריו שמץ של תלונה. להפך, הוא מספר לי בהתפעלות על הטכנולוגיה שהתפתחה בשנים האחרונות. "זה מדהים! הפרוטזות הן מלאכת מחשבת שבזכותן אני אוכל ללכת בקצב מהיר. אין מה להשוות בין פצועי מלחמה במצבי לפני 10 ו־20 שנה".

למרות שהטכנולוגיה לדבריו חשובה, היא איננה מחליפה את תפקידה המכריע של התודעה בתהליך השיקום. "אומרים כאן כל הזמן שהשיקום מתחיל קודם כול בראש, ואני חי את זה. אני דוחף קדימה ופועל מכוח השמחה".

מהיכן הכוחות?

"אין לי תשובה ברורה, אלו לא כוחות שלי. סייעתא דשמיא", הוא משיב בפשטות. "וכמובן הכוח של עם ישראל. אני מרגיש כמו ילד שקפץ מהבמה בהופעה ענקית, ואנשים עומדים ומחזיקים אותי. כל כך הרבה אנשים עושים לזכותי ואני אסיר תודה. אני לא יודע איך להודות, זה ממש מחזיק אותי".

בחרת בדימוי מעניין, של קפיצה מבמה. זה לא יותר דומה לצניחה לתהום?

"אני לא מרגיש שנפלתי ואז קמתי. אנשים אומרים שזו ירידה לצורך עלייה או שצריך להפוך את הלימון ללימונדה, אבל אני לא מרגיש שירדתי. אולי זה יגיע, אבל גם לזה אגיע בעיניים פקוחות בעזרת ה'. לא היה לי רגע של שחור, קשה, ושאלות כמו למה דווקא אני", הוא מסביר. "היו רגעים קשים, אבל הם לא כללו את התחושות האלה".

בימי השגרה, הרב זעירא, שלמד והוסמך לרבנות, משמש שליח חב"ד במכללות ובקמפוסים בירושלים. מכוח השליחות של הרבי מלובביץ' הוא מוצא, לדבריו, את היכולת לראות את האתגרים באור חיובי. "החסידות מעניקה משקפיים אחרים על החיים. חסידות זה אור. אתה יכול להיכנס לחדר חשוך שיש בו כל טוב, אבל אם אין אור אתה לא יכול להשתמש בשום דבר. תאורה נכונה יכולה גם להראות דברים באור אחר. חילקתי הרבה צ'קים פתוחים על שמחה, אמונה בה' וביטחון לפני הפציעה, ועכשיו הגיע הזמן לגלות אם אני עומד מאחוריהם".

על הפעילות שעשה כשליח חב"ד לפני הפציעה הוא מספר בהתלהבות, ובתוכה על השינויים שנעשו באקדמיה 'בצלאל', המזוהה בדרך כלל כמעוז שמאל. "עשינו סקר וגילינו שסטודנטים לא יודעים מי הוא בצלאל בן אורי, שעל שמו קרוי המוסד, ומה משמעות הסמל שלו – ארון הברית עם הכרובים של בית המקדש. כשהגענו היה שם עץ אשוח אבל לא הייתה חנוכייה, והתחלנו מסורת של הדלקת נרות. היום אגודת הסטודנטים כבר לקחה את אירוע ההדלקה תחת חסותה".

"אנחנו מציעים מלגות, שיעורים במעונות, סעודות שבת, ומרחב למידה פתוח", הוא מפרט. "יש מקום עם השאלת ציוד לסטודנטים – מכונת כביסה, מברגה, כל מה שצריך. מבחינתי זה כמו בית חב"ד בתאילנד, שסטודנט יכול להגיע ולהרגיש בבית עם קערת מרק".

הוא מספר שהסטודנטים היום הרבה יותר צמאים ופתוחים לשמוע. "אם פעם הרגשתי שכשאני מגיע על מדים לבצלאל זה תרתי לגריעותא, כי אני גם דוס וגם מיליטריסט – מאז המלחמה זכיתי להערכה".

לפני שנה התקיים אירוע גדול של הכנסת ספר תורה לבית הכנסת בבצלאל. "הנאומים שנישאו שם היו מרגשים מאוד. השארתי 60 אותיות ריקות, ובלי שום פרסום באו הרבה יותר אנשים שביקשו לכתוב אות. יחד עם ספר התורה יש מעיל ופרוכת שנתרמו לעילוי נשמת חייל סיירת גבעתי שילה יוסף אמיר הי"ד, שנהרג קצת לפני שפרצה המלחמה".

"אני לא נכנס לבית חב"ד!"

הרב זעירא, תושב ירושלים, נשוי לענת ואב לחמישה בנים. הוא נולד וגדל במושב הדתי כפר הרא״ה. אני שואלת איך מהמרחב הציוני־דתי שבו התחנך מצא את דרכו אל חסידות חב״ד, והוא פורס את סיפור חייו, מסע אישי שיכול היה למלא ספר עב כרס.

"כבר בגיל הבר־מצווה אמרו לי שאני בוגר, אז רציתי לבדוק את הדברים בעצמי, ומאותו רגע לא הגדרתי את עצמי שומר תורה ומצוות. חיפשתי את האמת ולקחתי את זה למקומות קיצוניים. למדתי המון פילוסופיה, דתות של המזרח, בודהיזם, הינדואיזם, ספרות מכל מיני סוגים. מה שיכולתי בלעתי".

במקרים רבים הנוער מוריד את הכיפה מתוך עצלות או שחיקה. אצלך זה נשמע תהליך תודעתי עמוק יותר.

"יש משהו חזק בלהחזיק שלט: 'אני מחפש את האמת'. זה פותח ומצדיק דברים שאתה עושה, שאולי הבסיס שלהם הוא: אין לי כוח. השתמשתי בזה הרבה".

במהלך הדרך לחיפוש האמת נפגש עם הרב פרומן זצ"ל, הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל, הגיע לישיבה בצפת, וגם ניסה "להציל" חברים שהפכו לחב"דניקים או התקרבו לרב אלבז, ראש ישיבת אור החיים לבעלי תשובה.

בגיל 18 התגייס לקורס חובלים, אך חתם ויתור לאחר הפיגוע הקשה במכינה בעצמונה בשנת 2002 שבו נהרגו חמישה בחורים. "הפיגוע הזה טלטל אותי כי זו שכבת הגיל שלי. היו לי חברים במכינה, ביניהם חבר שהחזיק את הדלת ומנע את כניסת המחבל למבנה מגורים נוסף. השלבים הראשונים של קורס חובלים מנותקים מעשייה מבצעית. לומדים את מקצוע הימאות שהוא מסובך והלימוד מאוד ארוך. הרגשתי שזה לא המקום שלי.

"לא רציתי לעזוב בהחלטה פזיזה, אבל אחרי השלב הראשון חתמתי ויתור וחיפשתי יחידה קרבית להילחם בה", הוא נזכר. "התראיינתי לכמה סיירות, וכשנפגשתי עם עופר וינטר שהיה אז מ"פ בסיירת גבעתי, ידעתי שלשם אני רוצה להגיע. אף יחידה לא הייתה קרובה למה שעשתה אז סיירת גבעתי בתוך עזה. העבודה הייתה אינטנסיבית מאוד בלוחמה בטרור".

משם התקדם הרב זעירא לקצונה, ולמרות לחצים שימשיך לקורס מ"פים סירב ויצא לאזרחות להמשיך את החיפוש שלו אחר האמת. הפעם החיפוש כלל טיול של ארבע וחצי שנים בארצות המזרח.

"כשיצאתי לטיול היה לי כלל ברור: אני לא נכנס לבתי חב"ד!" הוא מציין בחיוך. "זה אמור לחסוך כסף, ויש אחלה ארוחות טעימות וחמות, אבל לא הסכמתי למרות שטיילתי עם תקציב מאוד נמוך. גויים סביבי היו אומרים לי שאקח אותם ל'פרי מיל' בבית חב"ד וסירבתי".

במהלך הטיול קרה מפנה דרמטי. הרב זעירא החליט שהוא רוצה לחצות באופניים את כל אסיה ומשם להגיע לאירופה דרך טורקיה, אך כעבור זמן נגמר לו המקום בדרכון לחותמות. "הגעתי לשגרירות הישראלית בתאילנד ובאתי לשלם על הדרכון החדש בשקלים, אבל לא ידעתי שהתשלום הוא רק במטבע של המדינה. הייתה שם בחורה שלא הכרתי בשם לנה, והיא הציעה לי הלוואה. שאלתי אותה איפה ניפגש כדי שאחזיר לה. לא היו פלאפונים, אז היא אמרה שניפגש בבית חב"ד".

הרב זעירא כאמור הכריז שלא ייכנס לשם, אבל לנה, שגם היא הכריזה בדיוק את אותה הכרזה, הבטיחה לו שבית חב"ד של בנגקוק זה משהו אחר. "הגעתי, וקודם כול התלהבתי שיש קפה, עוגיות ואינטרנט בחינם. הוצאתי ויזות מורכבות לכל מיני מדינות באסיה שתכננתי להגיע אליהן, כאלה שנגמרות ב'סטן' ולוקח זמן לקבל אותן. ואז קלטתי שיש בבית חב"ד משהו שאני מאוד אוהב. משפחה חרדית ירושלמית שעזבה את כל מה שמוכר ובאה לגור במקום שנוגד את כל הערכים שלה. יש שם ג' עבירות כפשוטו ברחוב. גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה בכל פינה".

הרב זעירא התפעל מהפשטות ומהצניעות של השליחים, הרב נחמיה ונחמה וילהלם. "הם גרו שם עם הילדים שלהם, שלא הצלחתי לספור, ולא אמרו לרגע 'וואו, אנחנו עושים משהו גדול ואנחנו מיוחדים בגלל זה'. בעיני עצמם הם חיו חיים רגילים, והם היו שמחים".

"ראיתי אצל משפחת וילהלם משהו שלם ואמרתי שכזאת משפחה גם אני רוצה. חייתי בתפיסה פילוסופית מודרנית שאני במרכז ולמה להביא ילדים לעולם, ופתאום ראיתי אנשים שחיים שליחות, לא כעוד משהו בחיים. הכרתי שליחים של הסוכנות ושל בני עקיבא שעושים הלוך־חזור, אבל הבנתי שבחב"ד זו דרך חיים. שליחות בחב"ד היא one way ticket. גם אם קשה – זו הזהות שלך".

"לפני פורים הגעתי לרב נחמיה ואמרתי לו שאני רוצה להיות חב"דניק, והוא חשב שאני מדבר על תחפושת", הוא צוחק. "הוא ענה לי: 'בטח, במוצאי שבת יחול חג פורים, אני אביא לך כובע וחליפה'. ומאז אני עם התחפושת".

נראה שלא היה תהליך בחזרה שלך בתשובה.

"אני לא מכיר הדרגה. גם אחרי הפציעה ישר אמרתי: תביאו רגליים".

יחד עם זאת, הוא מסייג: "הבנתי שאני נראה כמו חב"דניק, אבל לא למדתי כלום. בהתחלה לקחתי את הטריק של הרבי: אל תחכה לגיל 80, מה שאתה יודע תעביר הלאה. למדתי בבית חב"ד את שיחה א', ולימדתי א'. למדתי שיחה ב', ואותה לימדתי וכן הלאה. זה טריק שאני ממליץ לכולם. אל תחכו, כי תמיד יש מישהו שיודע פחות. בבית המדרש, בכיתה, באוטובוס, וגם בבית לוינשטיין".

אחרי כמה חודשים בבית חב"ד, הרב זעירא החליט לסיים את הטיול למזרח והגיע לישיבה לבעלי תשובה בירושלים. משם עבר למגדל העמק, למסגרת של חוזרים בתשובה של חב"ד, בתוך ישיבה של חב"דניקים מבית. "למדתי בישיבה את הנגלה, עם הידע שכבר היה לי מהמסגרות הדתיות שלמדתי בהן, וביחד עם בעלי התשובה למדתי חסידות. כך נהניתי מכל העולמות".

שנתיים אחרי הפורים ההוא במזרח הרחוק, שבו החל להתלבש כחב״דניק, יצא לפגישת שידוך ושם הכיר את ענת – בת ליעל, חב״דניקית שחזרה בתשובה, ולאהרון ברנזון, לשעבר ראש עיריית ראש פינה, איש שמאל וטייס קרב בעבר. "אדם מרשים, ציוני ומעורר השראה", הוא מספר בהערכה, "איש עשייה ואיש של אמת". בפגישה החמישית הם החליטו להתחתן. "אשתי ענת הגיבורה, אם הבנים שמחה. אשתי שלחה אותי למילואים בעזה ובסוריה, והיא הייתה הגב שלי לאורך כל המלחמה וגם בפציעה כמובן. כשאומרים שאני גיבור ישראל אני עונה שבסוף החלקתי על רימון, וכל מי שהולך למילואים ובני המשפחות – זו גבורה אמיתית".

בדיקת העירוב הסתיימה בפיצוץ

המלחמה שהתרגשה על עם ישראל בשמחת תורה לא הפתיעה את הרב זעירא. לדבריו, "הבגרות בהיסטוריה שלמדנו בתיכון היא לא עבר רחוק, אלא ההוויה היהודית העכשווית שהייתה מאז ולתמיד".

בתחילת המלחמה היה הרב זעירא ללא תפקיד, עד שהצטרף לגדוד שריון מהאוגדה שאליה היה מסופח, כמנהל לחימה. בתפקידו תיפעל חמ"ל מורכב, ונדרש לקבל החלטות בזמן אמת. "כמעט שנה הייתי בעזה ועוד שבעה חודשים בגבול סוריה, וחוויתי שם חוויות לחימה שגרתיות כמו כל לוחם". הוא נזכר איך הדפיס את ספר התניא על הגג של בית החולים הטורקי בציר נצרים. "ראיתי משם את בית הכנסת ביישוב נצרים, ואפילו זכינו ללכת אליו".

בסוף הסבב בעזה הרב הגדודי סיים את תפקידו, והמג"ד אמר לרב זעירא שהוא לא מתכנן להביא רב חדש. "הבנתי שאם זה לא יהיה אני – לא יהיה רב, והחבר'ה אמרו שאני יכול להביא ערך מוסף כי אני 'מבפנים'. כך הסכמתי לקבל את התפקיד בנוסף ללחימה".

בקיץ האחרון עבר קורס רבנים צבאיים, תוך כדי הקו בגבול סוריה. "רציתי להבין את התפקיד ולהיות מקצועי", הוא מציין ומוסיף: "אשתי והילדים לא ראו אותי הרבה. יש לי ילד בן ארבע שלא יודע כל כך מה זה דמות אב".

הקו השקט שעבר עליו ברמת הגולן לא הכין אותו למה שעתיד לקרות. "זה היה קו רגוע, פשוט, עם נוף יפה. יש פעילות מבצעית, אבל לא ברמת האינטנסיביות של עזה. היה לי פנאי לפעול כרב, להסתובב ולבקר את החיילים. בעיצומו של חודש אלול הרבה אנשים רצו לדבר על תשובה והייתה נחת".

לקראת ראש השנה דאג למחזורים ולסימני החג. "החיילים באו בבקשות – זה רוצה סימנים של מרוקאים, ולך תסביר להם שאין ראש של דג. הצבא הביא חטיף דגדגים בתוך ערכות שטח".

הוא נזכר בסיפור חסידי מודרני מהימים ההם. "כמה חיילים הלכו ליישוב קשת ממש בערב החג כדי להביא ראש של דג, אבל אנשים אמרו להם שהכול סגור ואיפה הם ימצאו. פתאום הם רואים דייג שחזר מהמאגר ליד היישוב והוא הביא להם שני דגים טריים. הם חזרו אליי נרגשים והראו לי את הדגים שהם השיגו".

מה קרה ביום שבו נפצעת?

"ביום שני, ז' בתשרי, אני עליתי לפזר סוכות ומחזורים בכל המוצבים, והתחלתי להיפרד ולהגיד שלום כי יום למחרת היה היום האחרון בקו", הוא משחזר את הרגעים לפני הפציעה. "הבטחתי לילדים שאבא חוזר ויהיו לנו כמה חודשים של שפיות בעזרת ה', של אבא בבית, ושנחגוג את סוכות יחד".

"בבוקר יצאתי מהגדוד עם משאית, יחד עם נהג, לתל כודנא. זה היה אחלה בוקר. בוקר מדהים עם מזג אוויר פיקס. שמנו מוזיקה ברקע והחבר'ה במוצבים ביקשו שאניח להם תפילין, תקעתי בשופר".

באחת העמדות חיילים אמרו שהעירוב פסול, והרב זעירא, שלא רצה להשאיר לרב שיגיע אחריו משימות בימים הספורים לפני יום כיפור, החליט לטפל בעניין. "לאורך התעלות של המוצב לא עושים עירוב, התל מהווה דופן – תל המתלקט. ידעתי שמעליי יש עמדה וצעקתי לחיילים שיבואו אליי. הגיעו אליי שני חבר'ה, אמרתי להם להתראות ושידעו שאם מישהו מתקרב חמוש זה אני ולא איזה סורי".

"אני הולך בתעלה, רואה עמוד של עירוב, ומצלם סרטון וידאו לרב שמחליף אותי שיראה שרק כאן יש חוט שיכול להיקרע. אני הולך לעמוד השני כדי לראות שהכול תקין, ואז אני נופל אחורה, מחליק, ושומע 'פּאק' ובום. זה היה רימון שנלכד בין הרגל שלי לאבן שעליה החלקתי. ככל הנראה הפעלתי רימון צה"לי שנפל מהזמן שכבשו את התל".

"היה פיצוץ שהפך אותי על הבטן, ותוך כדי אני מנסה להבין מה קרה. הרגליים שלי לא מגיבות לי ואני מבין שאני חייב להגיע למקום שיגישו לי עזרה ראשונה, כי זה חיים או מוות. זחלתי עד שראיתי את העמדה של השביל האחורי. הראש כבר צונח באפיסת כוחות כי איבדתי המון דם, ואני צועק: 'נפצעתי, תעזרו לי'. בהמון מקצועיות ובמהירות המ"פ, איבצן לוי, ביחד עם כוח מהמוצב פעלו, שמו חוסמי עורקים והצילו את חיי. אני שומע את איבצן בקשר: פרח אחד. זה הרב, שתי רגליים קטועות".

היה קשה לשמוע דבר כזה?

"באותו רגע לא היו לי תחושות של אמא'לה, למה ואוי. הייתה לי תחושה של בהירות: אהה, זה מה שקרה לי – לכן כואב לי וזו הסיבה שהרגליים לא מגיבות. יש לי לאן להמשיך, יש לי שליחות בחיים, ואני חייב להישאר בחיים כי יש לי בשביל מה".

הוא פונה על ידי האמר מהשטח עד לבואו של מסוק שהטיס אותו למרכז הרפואי רמב"ם. "הייתי בהכרה מלאה עד רמב"ם. אמרתי למג"ד להתקשר ולספר לאשתי כי אני סומך רק עליו, וגם הספקתי להגיד לה: 'ענתי, אני קצת פצוע'".

בהתחלה היה מרוכז בניהול האירוע. "כבעל דרגה בכירה בשטח רציתי להחזיק את הכול, אבל הבנתי שממילא לא שומעים אותי ושאני צריך להתרכז בלהישאר בחיים. אמרתי תהילים, ומישהו לידי אמר שמע ישראל. אני זוכר שאמרתי לו לסתום את הפה, כי מבחינתי 'שמע ישראל' זה רבי עקיבא שיצאה נשמתו באחד, אבל אני לא הולך לשום מקום. יש לי שליחות ואני לא מתכוון להזדכות על הציוד. אשתו של החייל שאמר לידי 'שמע ישראל' כתבה לי אחר כך שזו התפילה היחידה שהוא ידע, ואחר כך הם החליטו ללמוד את ספר תהילים".

כשהגיע לרמב"ם כבר לא מצאו דופק בידיים, והוא היה במצב קשה מאוד. במשך 24 שעות היה מורדם ומונשם.

את הפינוי המהיר שהציל את חייו הוא זוקף, בין היתר, להחלטה שקיבל שבועיים לפני כן. "קיבלתי טלפון מחייל דתי שהתלונן על תרגיל שאמור להתקיים בשבת. דיברתי עם החמ"ל והבנתי שזה ממש צורך מבצעי ואין ברירה אלא לקיים את זה ביום הקדוש. קיבלתי ריקושטים מהחיילים שאני לא מעריך את השבת ולכן אני מוכן לחלל אותה, אבל בדיעבד התברר שתרגלו בדיוק את מה שקרה לי ובזכות זה הטיפול בי היה מקצועי ומהיר. לצד היותי רב צבאי היה לי את היתרון של חיבור לצד המבצעי, בלי למצמץ".

חשוב לו לציין כי בזכות ענווה ומקצועיות של רופאים בכירים ניצלו הברכיים שלו, והוא יהיה מסוגל לבצע פעולות מורכבות כמו ריצה, רכיבה על אופניים וסקי. "פרופסור נורמן ברמב״ם אמר לאשתי, בענווה שלא תמיד אופיינית למקצוע, שהוא לא יודע להציל לי את הברכיים. ד״ר אמיר חיים, אורתופד בכיר בבית לוינשטיין, הציע ודחף להתייעץ עם ד״ר סורקין מאסף הרופא, שביצע בי ניתוח מורכב. לכל ברך נלקחה חתיכה מהכתף, ובזכות זה הרגליים שלי שמישות. אנשי מקצוע מגיעים לראות עד כמה הניתוח ייחודי, ומתפעלים. להיות עם או בלי ברכיים – זה עולם אחר לגמרי".

הרבי: "לא נכי צה"ל, מצויני צה"ל"

העיסוק בהחלמה לא מנע מהרב זעירא להמשיך בשליחות חייו גם במסדרונות בית החולים. "במוצאי יום כיפור תקעתי בשופר וכולם בכו. בסוכות הייתי במיטה, מחובר למכשירים, ובקושי הצלחתי לדבר, אבל דאגתי למצוות ארבעת המינים לכל מבקר, חולה או רופא. כל מי שיכולתי לתפוס בירך על ארבעת המינים. כל שנה עשינו הקפות בשמחת תורה עם סטודנטים בכפר חב"ד, והשנה הם באו אליי ברגל מכפר חב"ד לאסף הרופא ועשינו הקפות יחד".

הוא משתף במפגש של פצועי צה"ל עם הרבי בשנת 1976. "הרבי עשה יחידוּת רק בשבילם ואמר: 'אין דעתי נוחה שקוראים לכם נכי צה"ל. אתם המצוינים בישראל. אם לוקחים לבן־אדם איבר סימן שהוא יותר מוצלח, במיוחד אם זה במסגרת שהוא מסר את נפשו'. זו מהפכה מחשבתית. במקום שהם יהיו מעוררי רחמים, שיעוררו גאווה, תקווה. אדם אחד סיפר לי שלפני 20 שנה הוא לא היה הולך עם הפרוטזה חשופה כי הוא היה מתבייש, היום הוא הולך עם הברזלים בגאווה. זה תהליך שהחברה הישראלית עוברת".

בעיניו, הסמנטיקה בהקשר הזה חשובה. "צריך להגיד בית הלוחם ולא בית הנכה. נכה רוח זה מהתנ"ך, דבר נמוך. מי שבשיקום שיקום! הרבי תמיד ביקש שלא יגידו בית חולים אלא בית רפואה, כי למילים יש כוח".

ומה מכאן הלאה?

"אחת התובנות שלי הייתה שהשליחות שלי עכשיו גדלה", הוא מציין. מאז הפציעה הוא פתח קבוצת ווטסאפ של לימוד תניא, והשליחות לדבריו כוללת העלאת תכנים למדיה וראיונות לאמצעי התקשורת.

"פעם זה היה הכי רחוק ממני להעלות תוכן ולהצטלם. אבל לפני כמה ימים, לדוגמה, הרב זרביב ש'מזרבב את עזה' והיה איתי בסיירת גבעתי, הגיע לבקר, ואחרי שסיימנו מיד אמרתי שצריך לצלם סרטון ולהעלות לרשתות. זה כבר לא משהו פרטי. יש לי יכולת להשפיע יותר, להפיץ את השמחה, האמונה והביטחון. במקום רגליים קיבלתי ערמות של אמונה וביטחון. ואם אין לי רגליים אז צריך כנפיים".

"אפשר לראות את המציאות כאתגר", הוא חותם, "כשיש לילד שיעורי בית במתמטיקה – זה קושי, אבל אם תיתן לו חידה הוא ירוץ לפתור. אם תגיד לחייל לרוץ מנקודה א' לנקודה ב' – אף חייל לא ישמח מזה, אבל על מרוץ אנשים אפילו ישלמו. צריך להסתכל על הקושי ולחפש בו משמעות. אנשים חושבים ששליחות זה בחו"ל, אבל זה ביומיום, בבית הספר, במקום העבודה, בכביש. אם מישהו צופר לך ואתה סתם בן־אדם אתה צופר חזרה, אבל אם אתה שליח אתה תחייך אליו. זו תודעה – כל יהודי הוא שליח כדי להביא את הבשורה".