"היא באה אל הכותל ובכתה", מספר רומן קפלון. "שאלה את אלוקים: בשביל מה השארת אותי בחיים, איפה החתן שלי? בכתה והלכה. אחר כך פגשה בירושלים חסיד שבכה גם הוא: איפה אשתי?". זה סיפורה של דאשה, ניצולת פסטיבל נובה, חילונית גמורה שעסקה בקעקועים. היום היא נשואה לחסיד ההוא וגרה בנחלאות. רומן קפלון, האיש שמביא את סיפורה, מגדיר את עצמו אתאיסט שאוהב את השבת אהבת נפש, וזו רק דוגמה אחת לדמותו המורכבת והצבעונית של מי שמוביל את פרויקט התיעוד הייחודי OTEF מזה שלוש שנים.
קשה היה לתפוס את קפלון לשיחה. בעת קיום הריאיון, ערב יום השנה השלישי לטבח, הוא מצלם, עורך, משדר ומתראיין כמעט בלי הפוגה, והיומן שלו מלא. לבסוף נמצאה שעת ערב פנויה אחת. הוא יושב בדירתו שבנתניה, בחדר שהוסב לאולפן, ומדבר בשטף של אדם שיש לו הרבה יותר סיפורים משעות. "כמה זמן יש לנו? תגיד לי מיד", הוא פותח, "זו תהיה שיחה ארוכה מאוד".
OTEF, כשמו של עוטף עזה, הוא מיזם התנדבותי שמובילים קפלון ושותפתו זואי אלברט־כץ. השניים מתעדים בסרטים דוקומנטריים את עדויותיהם של ניצולי שמחת תורה, של לוחמים, של אנשי כוחות ההצלה ושל משפחות שכולות, ומעלים אותן לרשת כארכיון פתוח לדורות הבאים. הסרטים בערוץ היוטיוב של OTEF זמינים ברוסית ובאנגלית, עם כתוביות לעברית.
"הרגשתי כאן בבית מהיום הראשון"
אולי יעניין אתכם
קפלון הגיע לישראל בשנת 2017 מסנט פטרבורג. הוא היה אז כבן 38, עם אישה ופעוט בן שנתיים, לבדם בארץ חדשה. מאחוריו היו לימודים בקיימברידג' ובאוניברסיטת לונדון, השכלה מקצועית בפרסום ותואר במינהל עסקים, ואחריהם שנים של עבודה עם מותגים, אסטרטגיות ומספרים. "אני איש של הרשת, אני חי בתוך המטריקס הזה", הוא מעיד על עצמו. לעלייה התכונן ברצינות רבה. "כשעליתי לפה הייתי כבר אחרי 50 או 60 פגישות הכנה. הכרתי את כל הארץ".
"כשהגעתי לישראל, ואני אומר את זה בלי שום פאתוס, הרגשתי בפעם הראשונה שאני באמת בבית. מהיום הראשון", הוא מספר. אל חוגי העולים לא נמשך. הוא ביקש להיטמע בחברה הישראלית, והחלוקה למגזרים מקוממת אותו עד היום. "אשתי אמרה לי פעם: 'אחרי כל כך הרבה שנים, הבנתי מי אתה. לא הצלחתי להבין מאיפה נפלת עליי כזה. אתה הרי ישראלי שרוף'". הרעיה, לצידו, מאשרת בתנועת יד מבודחת.
גם היא התחילה כאן מחדש. "היא הייתה משפטנית ברשות המיסים בפטרבורג, כזאת שתבעה בנקים ושללה מהם רישיונות. הבאתי אותה לכאן והיא הלכה לעבוד בחנות. התחילה מחנויות, היום היא כבר במקום אחר".
כשפרצו אירועי שמחת תורה תשפ"ד, קפלון ידע מיד לאיזו חזית עליו להתגייס. "בשבילי זו הייתה מכה נוראה. ברור שרוצים לקחת רובה ביד וללכת לצבא, אבל נסחפתי כולי אל החזית התודעתית, כי בתחום הזה אני באמת מבין. ידעתי היטב איך הקהל חושב ומה מחדירים לו עכשיו לראש".
כבר למחרת שמחת תורה החלו עמיתים מרחבי העולם לשלוח לו את מה שהציף את הרשת. "מלבד המתקפה הפיזית של חמאס, הם הכינו גם מלחמת מידע נגד ישראל. חוות בוטים איראניות וקטאריות בראש, וגם רוסיות, עבדו שנים ארוכות. מיליוני חשבונות חוממו מראש, והוכנה כמות זהה של פרסומים בשפות שונות. למה בשמונה בחודש אנשים בעולם כבר יצאו להפגין נגדנו? אנחנו בעצמנו עוד ישבנו מול החדשות ולא הבנו מה קורה. כאילו מישהו לחץ על כפתור, ובכל הרשתות כבר רץ הנרטיב שישראל היא שתקפה את עזה".
הוא לא ביקש רשות מאיש והחל בפעילות הסברה נגדית. "הלכתי ברגליים לפרוץ דלתות. בשנה הראשונה לא יצאתי מערוץ 9 (ערוץ הטלוויזיה הישראלי בשפה הרוסית – ל"ב). נסעתי לשם שלוש וארבע פעמים בשבוע, מנתניה ובחזרה, על חשבוני". במקביל החל לפתח מכיסו מערכת סייבר ללחימה בתוכן כוזב, והגיע איתה עד יולי אדלשטיין, שעמד באותם ימים בראש ועדת החוץ והביטחון בכנסת. "זו הייתה התרומה שלי", שאותה מימן מכיסו בסכומים גדולים.
המערכת החלה לעבוד, אבל לא נמצא מימון להפעלה שלה והמיזם הוקפא. קפלון חש תסכול עצום: "פעלתי מאידיאליזם, לא חשבתי בכלל על כסף. נכנסתי לעניין הזה בעצמי, וזו אכן אחריותי המלאה, אין לי זכות לבקש ממישהו כסף. אבל כשהתחילו לכתוב לי עצות לאן ולמי לפנות, זה תסכל אותי עוד יותר. אין מישהו שפשוט יכול לעזור?"
המפנה התרחש בפגישה בבית קפה בנתניה. מולו ישב מכר, פסיכיאטר ילדים בשם איגור גוטניק, וסיפר על מטופליו, ילדים ששרדו את השבת ההיא. "שערותיי סמרו. אמרתי לו: שמע, לא שמעתי על זה בשום מקום. סיפרת את זה למישהו? הוא אמר: איכשהו לא. אמרתי: על זה חייבים לדבר. בוא נצלם".
קפלון, שעד אז לא צילם דבר במו ידיו, קנה ציוד ולמד להפעיל אותו בעצמו. בערוץ היוטיוב שלו היו אז כ־300 מנויים. "העלינו סרטון תיעוד ראשון עם הפסיכיאטר. למחרת אנחנו מסתכלים ומגלים 5,000 צפיות. אני קורא תגובות והצופים מגיבים בהלם. מיד נוחתים שם גם האנטישמים והאסלאמיסטים, ואני חושב לעצמי: כמה התגעגעתי אליכם, חבר'ה, בואו הנה. הבנתי שזהו זה, הנה החזית שלי. נחוצה, חשובה, מועילה, וגם משמרת את הזיכרון".
אחרי עדותו של הפסיכיאטר באו ראיונות מוסרטים עם צלם שנכנס ליישובים עם מתנדבי זק"א, אחריו רופא מסורוקה, ואחריהם קריית שמונה המופגזת. "ככל שנודעו לי יותר פרטים אמרתי לעצמי: אני שנה שלמה בתוך זה ואני מבין שאנחנו בכלל לא הבנו מה קרה".
בעבודת התיעוד נחשף קפלון לחומרים קשים שלא הגיעו לעין הציבור הרחב. "עוברים דרכנו הרבה מאוד תצלומים וסרטונים שאיננו מפרסמים. אנשים מראים לנו, ואנחנו לא יכולים להראות. שם הכול בלי צנזורה. אפילו בסרט בן 43 הדקות, 'סרט הזוועות' שהפיק דובר צה"ל, הרבה מאוד לא מוצג. למעשה, זו גרסה מרוככת", הוא מפתיע, "ואנחנו רואים את הכול. זה כנראה ההלם הראשון, כשאתה קולט באמת איך הם עשו את זה, לילדים, לאנשים. וקשה מאוד להסביר את זה. אפילו כאן אנשים אומרים: די, לא יכול להיות".
לתעד במרוץ נגד הזמן
את שותפתו לפרויקט מצא בזכות פוסט אחד, ובזכות אהבה אחת – לרמת הגולן. קפלון חולם לעבור יום אחד לגולן בעצמו. "אני עוד אעבור יום אחד לגולן, קרוב יותר לגבולות. אני אוהב מאוד את הגולן, וגם את הדרוזים, התיידדתי איתם מאוד", הוא אומר. כשרצה לצלם פעם ברמת הגולן, שאל אם יש בין עוקביו מי שגר שם. כעבור חמש דקות ענתה זואי אלברט־כץ, זויה בפיו, תושבת הגולן ומאז שותפתו למיזם התיעוד. "אתה יכול למחוק את הפוסט, מצאת", כתבה לו. הוא מתאר אותה כאישה "ציונית שמסתובבת עם אקדח ושומרת על הגבול", שמסוגלת גם לעצור צילומי סרט באמצע כדי להגיע לשלמות. "היא אומרת: רגע, צריך להעמיד לך פרח ברקע. היא משתדלת שהסרט גם ייראה יפה".
"אנחנו משלימים זה את זה", הוא אומר על שותפתו. "אני המוח, והיא הנשמה והלב של המיזם. אני עובד עם המוות, והיא עם החיים". זואי אלברט־כץ מתארת את השותפות במילותיה שלה: "רומן ואני עובדים יחד, אבל לכל אחד מאיתנו יש דרך משלו להקשיב ולראות את הדברים. דווקא ההבדלים בינינו מאפשרים לנו להביא אל המסך תמונה רחבה יותר של האדם שיושב מולנו. אנחנו מתווכחים, מחפשים, בוחרים כל מילה וכל תמונה, ובעיקר מרגישים אחריות גדולה כלפי מי שהפקיד בידינו את סיפורו".
שבוע אחרי שזואי יצרה קשר עם קפלון, היא כבר לקחה אותו לידיד דרוזי שאסף את גופות הילדים ממגרש הכדורגל במג'דל שמס, שם נהרגו ביולי 2024 שנים עשר ילדים ובני נוער מרקטה של חיזבאללה. "חשבתי שנצלם קצת את המגרש, והוא אומר: לא, ההורים של הילדים שנרצחו מחכים לך כדי לדבר. אני לא יכול לתאר לך את ההלם. לא הייתי מוכן לזה בכלל. איך מדברים עם הורים כאלה, ועל מה? הגענו, ראיתי המון אנשים, והוא אומר: לך הם מחכים. אמרתי לו: אני לא יוצא מהמכונית. בסוף התעשתי ואמרתי לעצמי: את זה אני יודע לעשות, והקלטנו שני הורים".
כך נוצר הסרט '12 הטרגדיות של רמת הגולן', וכך נולדה עבודתם המשותפת. מאז הם שניים, והם הכול – אין צלמים, אין עורכים, אין מפיקים. כמעט 40 סרטים עלו עד כה לאוויר, סרט בכל שלושה שבועות, לצד עבודה לפרנסתם שאיש מהם לא עזב. "אין לי יום מנוחה ואין לי סוף שבוע", אומר קפלון, "OTEF זה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע".
"אנחנו ממהרים לצלם, כי מקומות הטרגדיה הולכים ומיטשטשים", הוא מסביר. "בקיבוצים שצילמנו בהם כבר הרסו הרבה. יש אנשים שאינם מאריכים ימים. על השואה מצלמים עד עצם היום הזה, אבל בזמן השואה לא הייתה אפשרות כזאת. אנחנו נמצאים כאן, במקום ובזמן הזה. יש לנו מצלמות, יש לנו ידע, וצריך להראות עם מי אנחנו נלחמים ומה עברה המדינה שלנו. חדשות רואים ושוכחים. אל הסרטים חוזרים, ויצפו בהם גם בעוד עשר ועשרים שנה".
הסרטים זוכים לתגובות מצופים רבים בעולם. "בסרטים הראשונים עוד ניסו לכתוב לנו ש־7 באוקטובר הוא פייק. אחר כך כבר הפסיקו לכתוב. עד היום זורמות מכל העולם מאות ואלפי תגובות של אנשים שפקחנו את עיניהם, והם אומרים תודה. כותבים לי: ישראל, סליחה, צדקת".
אלברט־כץ מדברת גם על התגובות שמגיעות מהקהל הישראלי: "אחד הדברים שמרגשים אותי במיוחד הוא התגובות שאנחנו מקבלים. לפעמים אלה אנשים שלא הכירו את הסיפור, לפעמים בני משפחה של הגיבורים שלנו. בעקבות התגובות האלה אני מבינה שהסרט ממשיך לחיות גם אחרי שסיימנו את העבודה עליו. אני מקווה שבעוד שנים רבות, כשמישהו יפתח את הארכיון שלנו, הוא יפגוש דרך הסרטים את האנשים עצמם. את הקולות, את הפנים, את האומץ, את הכאב וגם את החיים שממשיכים".
העוטף עצמו, לדברי קפלון, נותר מאחור. "כשנוסעים לשם יש תחושה של מכונת זמן. הזמן שם נעצר. אנשים חיים את 7 באוקטובר, כולם נתקעו שם". הוא מזכיר ומבקש לא לשכוח אותם: "הם האנשים שלנו, חלק ממדינת ישראל, אל תעזבו אותם. אנחנו עם אחד". הוא מזכיר שהתושבים הללו עמדו בפרץ והדפו את המחבלים, עוד לפני שהגיע הצבא. "אזרחים רגילים, כיתות כוננות ושוטרים. שלושה אנשים בג'יפ עם אקדחים, רואים מולם צבא שלם ואין להם מחשבה אחרת חוץ מלהילחם".
בביקור בעוטף הוא פגש זוג צעיר מכרם שלום, הורים לארבעה, שהפעימו אותו. בבוקר ההוא הם ישבו בממ"ד עם תינוק בן תשעה ימים ואם אחרי ניתוח קיסרי. "שאלתי אותם אם יחזרו לגור שם. הם ענו מול המצלמה: מה זאת אומרת? זו האדמה שלנו, זה הגבול שלנו. ברור שנחזור, נגור כאן ונגדל כאן ילדים. מזמן לא שמעתי דבר כזה".
גם אלברט־כץ מדברת על העוצמה שהיא חווה במפגש עם האנשים עצמם: "כשאני חושבת על העבודה שלנו ב־OTEF, אני חושבת קודם כול על האנשים שאנחנו פוגשים. על האמון שהם נותנים בנו כשהם פותחים בפנינו את הדלת, ולפעמים גם את המקומות הכואבים ביותר בחייהם. כל מפגש כזה נשאר איתי. גם אחרי שהמצלמות כבות, גם אחרי שהסרט עולה לאוויר. יש סיפורים שאני חוזרת אליהם במחשבות שוב ושוב, ויש רגעים קטנים, לפעמים אפילו חיוך באמצע שיחה קשה, שמלווים אותי הרבה זמן".
ויש רגע שמרגש אותה במיוחד במהלך העבודה: "יש רגע אחד שחוזר אליי כמעט בכל צילום: הרגע שבו האדם שמולנו מפסיק להרגיש את נוכחות המצלמה ומתחיל פשוט לספר. ברגע הזה אני מרגישה עד כמה גדולה הזכות שניתנה לנו להיות שם ולהקשיב".
"אין שם חפים מפשע, תכירו בעובדה"
קפלון עוסק בסרטיו גם באלו שיושבים מן העבר השני. הסרט הנצפה ביותר בערוץ הוא ריאיון של יותר משעתיים עם דור שחר, יליד עזה שנמלט ממנה בגיל 13, התגייר וחי בישראל. "שאלתי אותו: תגיד, דור, אילו לא נעשית אדם נורמלי, היית בא בשביעי להרוג אותנו? הוא אמר: כמובן. לא יכול להיות אחרת. כך מחנכים את כולנו".
"העדויות שלנו מלמדות במידה רבה עם מי אנחנו חיים בשכנות", אומר קפלון. "נהיה שוחרי שלום ככל שנהיה, עלינו להבין מי השכנים שלנו. חפים מפשע אין שם, זו אחריות קולקטיבית. מחנכים אותם כך מילדות, דור אחר דור. אין פירוש הדבר שצריך להרוג את כולם, אלא להכיר בעובדה הזאת, לא לנסות להתיידד ולא לחנך מחדש. אלה אויבים שצריכים לשבת רחוק, והגבולות צריכים להיות שמורים. אוסלו היה פשע, ההתנתקות טרגדיה לעם שלנו, ואני מסופק מאוד אם למדנו משהו".
"הערוץ הזה הוא פאזל. מי שיצפה בכל הסרטים, תצטייר לו תמונה שלמה", הוא מהרהר בקול. אבל גם בתוך התמונה השלמה, יש לקפלון סימני שאלה לא פתורים – אותות מקדימים שלא זכו למענה בזמן אמת: אישה מכרם שלום אמרה לו מול המצלמה שכבר בספטמבר ידעו בקיבוץ במאה אחוז שיקרה אסון כלשהו. תושבי שדרות, אנשים שאינם מכירים זה את זה, סיפרו לו כל אחד לחוד שבימים שלפני הטבח לנו ערבים בפארקים של העיר, עלו על גגות וצילמו בטלפון. מוקדנית של קו החירום קיבלה באותו בוקר אלפי שיחות. "היא שמעה הכול בטלפון ולא יכלה לעזור", הוא אומר.
ועם כל זה, קפלון סבור שהיה לנו גם מזל, ושיכול היה להיות גרוע בהרבה. "סינוואר רצה שכולם יקומו, ערביי ישראל, יהודה ושומרון, חיזבאללה. אבל הוא החליט לתקוף לבדו ולא הזהיר איש מראש, והם נבהלו. אילו הלך הכול כפי שרצו, אני פוחד לדמיין מה היה כאן ואיך היינו מתמודדים. אז כן, במידה מסוימת היה לנו מזל".
יש שם אחד שקפלון נושא איתו לכל מקום: איגור פיבנב, שוטר בן 32, שבבוקר שמחת תורה חיסל לבדו 13 מחבלים בדרכו אל ביתו שבעוטף. במאי 2025 שם קץ לחייו. את הריאיון האחרון שלו העניק למיזם OTEF. "בחור נהדר, לוחם, רמבו, איש פשוט עם הומור. שום דבר לא בישר רעות, התבדחנו ביחד אחרי הריאיון".
אחרי מותו העניקה אלמנתו חן את הריאיון הראשון שלה לקפלון ולשותפתו אלברט־כץ. על נסיבות מותו של פיבנב קפלון מדבר בזהירות. הוא אומר רק שפיבנב, כמו שוטרים רבים, נשא עימו את הדילמה של הבוקר ההוא, בין המשפחה שחיכתה בבית ובין החברים שנלחמו. "עם זה היה לו קשה מאוד מאוד", הוא אומר. במהלך השבעה גילתה חן שהיא בהיריון. לשלוש הבנות נולד אח ושמו אדם. "אפשר לכתוב על המשפחה הזאת ספר", אומר קפלון.
איך ממשיכים לחיות כרגיל כשנחשפים יום יום לחומרים קשים לצפייה?
"אנשים אינם מסוגלים לצפות בסרטים שלנו, ואנחנו עובדים עם החומר הזה שעות על גבי שעות". למרות זאת הם חיים כרגיל, בלי צורך למסך את הקושי בעזרת עישון, שתייה חריפה ואפילו לא כדורי שינה. "אצלי הכול על נקודת האפס", הוא מתאר, "לא משום שזה לא נוגע בי. היו לי סיפורים משלי בחיים. במשך חמש שנים מַתִי, כך לפחות נדמה היה לי, כמה פעמים. כנראה זה מה שחישל אותי. היום אני מגיע לזה יותר כמו חוקר".
רק דבר אחד השתנה, הדרך שבה הוא צופה בטלוויזיה. "את שני הפרקים האחרונים של 'פאודה' בלעתי בנשימה עצורה, אבל צפיתי בהם אחרת, כמי שמכיר את כל הפרטים. רגע, איזה קיבוץ זה? השער לא כמו בבארי. בנובה הפח והשירותים לא במקום. ואת היריות האלה בכלל ירה מחבל אחר. ככה המוח שלי עובד. אלה השיגעונות הפרטיים שלי".
כשאני שואל מי מגיבוריו הפתיע אותו דווקא באור ולא בכאב, ומזכיר את מתנדבי זק"א, הוא מסכים מיד. "מלאכים. מלאכים שחורים, כך קוראים להם. מד"א, זק"א, אלה קדושים, אנשים שלא ייאמנו. איך הם נושאים את כל זה, אינני יודע".
איזו דמות האירה לך במיוחד מקרב הלוחמים והניצולים?
"אינני יכול לבחור אחד, יש הרבה. אנשים שראו את זה ועברו את זה, ויש בהם כל כך הרבה טוב. חלקם כמו ילדים. יש אצלנו בחור צעיר שמתראיין במסכה, הוא נראה נער בן 16. והוא שחרר את בארי, מהראשונים שנכנסו, הוציא משם משפחות. צנוע, עיניים טובות. יש בהם איזה אור".
"לא חי באשליה שנתקבל לפסטיבלים"
בימים אלה הם משלימים את יצירתו של סרט באורך מלא, הבנוי מעדויות הארכיון. יזמה אותו במאית מחוץ לישראל, עוקבת ותיקה שאיתרה את קפלון באמצעות ערוץ 9 והשקיעה בהפקה מכספה. בתהליך היצירה התייעץ עם אלכסנדר רודניאנסקי, דוקומנטריסט ומפיק בעל שם עולמי, שתיעד בסרטיו את התפרקות ברית המועצות. "הופתעתי והתרגשתי כשהוא אמר: רומן, אני מכיר את המיזם שלכם, אני עוקב אחריו".
לקפלון אין אשליות שהסרט יזכה להצלחה בפסטיבלים בעולם, ודאי לא אחרי התשואות שקצר הסרט 'נז"א' בוונציה. "כל מה שהוא נגד ישראל, את זה תן להם. האמת והטרגדיה מזמן אינן מעניינות איש. אין שום ערובה שנתקבל ולו לפסטיבל אחד, ואני אומר את זה לכולם. אני בלי משקפיים ורודים".
נאמנותו למדינת ישראל הביאה אותו גם לוותר על הצעות כספיות נדיבות: "ניסו לקנות אותי לא פעם, אבל אצלנו אין פוליטיקה. אנחנו על הזיכרון, בעד ישראל ובעד העם היהודי בכל העולם. לא חשוב כמה מיליונים יציעו. תרומה בלי תנאים, בבקשה. אבל להימכר לא נימכר".
כשסיפר על מרואיינים שמדברים על אלוקים, שאלתי את קפלון מה איתו. הוא השיב בלי להתחמק: "לפי השקפת עולמי אני אתאיסט, אבל לא לוחמני. מעולם לא היו לי ויכוחים עם מאמינים, ואיני רוצה בהם. אני חי לפי שני כללים: אל תזיק לאחרים, ואל תכפה עליהם את הכללים שלך. אתם סבורים שהוא קיים, בסדר, זכותכם. עם זאת, את המסורות שלנו אני אוהב ומכבד, ללא ספק".
את השבת, כאמור, הוא אוהב אהבת נפש. "אני מעריץ את היום הזה. בהתחלה זה היה קצת לא רגיל, אבל מהר מאוד מבינים איזה עונג זה. יוצאים לעיר, הולכים לים, אין מכוניות, שקט". עוד בפטרבורג, בלי שידע שיש לזה שם, נהגו בביתו לבשל יחד בכל יום שישי ולהסב לארוחה משפחתית. "כשנולד הילד טיילנו איתו בכל שבת. הסתכלתי סביב ושאלתי את עצמי: איפה האבות עם הילדים? האימהות מטיילות, והאבות שותים. בעיניי זה היה פראי".
מה תרצה שיבין מי שיפתח את הארכיון בעוד שמונים שנה?
"גם על השואה חשבו שלא תחזור לעולם. פרט לשימור ההיסטוריה והזיכרון, המטרה שלי היא שזה לא יחזור. שאנשים לא יניחו לזה לקרות".
קפלון מספר שזו הפעם הראשונה שמתפרסמת איתו כתבה בעיתונות המודפסת, והוא מחכה לקרוא אותה על הנייר. אני, מצידי, מקווה שהשיחה הזאת תסדוק במשהו את הסטראוטיפ על העולים מרוסיה של השנים האחרונות, שמרבים לצייר אותם כאנשי שמאל. בסופו של דבר, 7 באוקטובר אינו כאבם של תושבי העוטף בלבד ואינו כאבו של מגזר זה או אחר, זו טרגדיה משותפת של כל אזרחי ישראל.
