כמעט אלף ימים עברו מאז שנעלמה היימנוט קסאו ממרכז הקליטה ברחוב צה"ל 9 בצפת ולאף אחד אין מושג לאן ואיך נעלמה. אין קצה חוט, כאילו בלעה אותה האדמה. "רק ה' יודע", נאנח אביה, טספיה קסאו.
במרכז ירושלים, סמוך לבניין בית המשפט העליון וקריית הממשלה, בתוך שאון המכוניות, ניצב מאהל המחאה למען השבתה של היימנוט. זה לא עוד מאהל מחאה חולף, זהו כעת מוקד חייה של משפחת קסאו. למשך כמה ימים הם עזבו את דירתם בצפת, ארזו את חפציהם, וביחד עם ילדיהם הקטנים עברו לחיות במאהל המחאה בבירה. בשל הקושי שבהיעדרות הילדים ממסגרות החינוך, חזרו האם באנצ'י והילדים הקטנים לצפת, והאב עם הבת הבכורה ירוסלם שוהים במאהל. כעת הם מחפשים דירה בירושלים כדי לשהות בקביעות במאהל, לעמוד מול חלונות הממסד כדי שהמאבק לא ידעך, וכדי להזכיר למדינת ישראל כולה את השאלה המהדהדת כבר כמעט שלוש שנים: לאן נעלמה היימנוט?
ביום ראשון, ט"ז באדר א' תשפ"ד, עמד הזמן מלכת בבית משפחת קסאו. היימנוט הייתה אז ילדה בת תשע, מלאת חיים, אחראית וסקרנית שלא חזרה הביתה. בתוך המאהל הירושלמי הקר, בין תמונות פניה המחייכות של בתה, יושבת כעת האם, באנצ'י קסאו. בעיניה ניבט עומק של כאב והיא מדברת בשקט. באנצ'י מפגינה תעצומות נפש ואמונה יוקדת שלא נשברה גם אחרי כמעט אלף ימים קשים. היא מבקשת שנאמץ את כאבה לליבנו, כאילו זו בתנו ממש. מתחננת שלא נמשיך בשגרה הרגילה, אלא נדאג ונכאב ונתפלל יחד איתה. היימנוט היא כבר מזמן לא רק הבת הפרטית שלה, אלא ילדה שרבים מתפללים לשלומה.
עוזבים הכול ועולים לישראל
אני פוגשת את משפחת קסאו באוהל בירושלים. הילדים מתרוצצים סביב, לא הולכים למוסדות הלימוד. מבקרים נכנסים ויוצאים. אני מתיישבת ליד האם באנצ'י, שתינוקת בזרועותיה. היא עדיין אינה שולטת היטב בעברית, ואני נעזרת ברוחמה לתרגום. אני מבקשת ממנה לספר על אתיופיה.
אולי יעניין אתכם
"עלינו לארץ בשנת 2020", פותחת באנצ'י את סיפורה, חוזרת לימים שבהם הכול עוד היה מלא בתקווה, "באתיופיה גרנו בעיר גונדר". באנצ'י וטספיה התחתנו כשבאנצ'י הייתה תלמידת תיכון בת 17. היא המשיכה ללמוד בבית הספר אחרי שהתחתנה. "כשנולדה בתנו הגדולה, קראנו לה ירוסלם מתוך כמיהה לציון". בינתיים עזבה משפחת קסאו הצעירה את גונדר ובנתה את ביתה באחד הפרברים השקטים של אדיס אבבה. "למדתי מסעדנות ועבדתי כשכירה במטבח של מלון". בהמשך נולדו פורטונה, היימנוט וידידיה. בני הזוג פתחו באזור מגוריהם מסעדה עם תפריט מהמטבח האתיופי המסורתי ועוד מגוון מנות, "המסעדה הפכה פופולרית". ואז הגיע הרגע שלו ייחלו: "קיבלנו את ההזדמנות לעלות, והחלטנו לעזוב הכול ולעלות לישראל. אמא שלי עלתה כבר לפני 18 שנים, ואנחנו חיכינו בסבלנות שיגיע תורנו".
למה החלטתם לוותר על הבית החדש שבניתם ועל העסק שהצלחתם להקים שם?
"עלינו לארץ שחלמנו עליה וציפינו לה. זו ארץ אבותינו. אנחנו שייכים לכאן. זו המדינה שלנו".
הנחיתה בישראל לא הייתה פשוטה. היא התרחשה בעיצומה של מגפת הקורונה. המשפחה נכנסה מיד לבידוד של שבועיים, ומשם הועברה למרכז הקליטה של הסוכנות היהודית בצפת. "הכול שונה כאן", באנצ'י עומדת על ההבדלים בין אתיופיה לישראל. "השפה, האנשים, התרבות. פה למשל, צריך לקום מוקדם יותר. באתיופיה גם הספירה של השעות קצת שונה, והילדים למדו שם במשמרות קצרות של ארבע שעות בלבד – או בבוקר או אחר הצהריים". בני משפחת קסאו השתדלו להסתגל לחיים בישראל. "עד אירוע החטיפה היינו במרוץ להשלים את התהליך, להשלים לימודי שפה, לימודי יהדות, רצינו להתערות בחברה כמה שיותר מהר. רצינו להקים פה את המסעדה שלנו".
בני הזוג קסאו פנו לסוכנות היהודית כדי לקבל הדרכה על הרגולציה ואיך מתנהלים בארץ מול הגופים השונים כדי להקים את המסעדה. בינתיים באנצ'י חיפשה עבודה כדי לפרנס. "הלכתי ללמוד איך להלחים. אחרי הכשרה של חמישה חודשים, שבה הלכתי ללמוד בחצור כשהתינוק ליאור על הגב שלי, עבדתי כמלחימה במפעל מזגנים בקריית שמונה". כשלחצי החיים והמחלות של הילדים הקטנים גרמו להיעדרויות רבות והובילו לפיטוריה, היא לא התייאשה. בעזרת עובד ממרכז הקליטה שניסח בעבורה קורות חיים, היא התקבלה לעבודת ניקיון בבית החולים בצפת, אך לא נטשה את חלום המסעדה.
ספרי קצת על היימנוט.
"היימנוט היא ילדה אינטליגנטית וסקרנית", מתארת האם. "אהבה במיוחד שיעורי חשבון. היא אוהבת לעשות ספורט, זריזה ומהירה. מרוב שהייתה זריזה קראנו לה בבית נברו. נברו זה באמהרית נמר", מחייכת באנצ'י. היא נזכרת בילדות המוקדמת של היימנוט: "כשהיינו באתיופיה היה לנו בית עם גינה. כשהיימנוט הייתה קטנטנה היא הייתה הולכת אחרי אבא שלה ומחקה אותו – הייתה מסדרת את העצים בחצר, לומדת הכול, כל מה שהוא עושה היא הייתה עושה".
ביום ראשון הגורלי ההוא, אב המשפחה טספיה לא היה בארץ. "טספיה טס לאתיופיה כדי לבקר את אמא שלו שהייתה חולה". היימנוט הקטנה יצאה בבוקר לטיול של בית הספר וחזרה בצהריים. "הכנתי ארוחת צהריים והילדים חזרו מבית הספר וישבו לאכול כרגיל", מספרת באנצ'י, והזיכרון הקטן הזה מכווץ את הלב. "היימנוט הספיקה לשאול אותי: 'מתי אבא חוזר כבר מאתיופיה?' היא כל כך חיכתה לאבא שלה".
במרכז הקליטה השתמשו ברמקולים כדי לקרוא לילדים לפעילויות. "היימנוט מלאת חיים. היא אהבה מאוד ללכת לפעילויות ולהיות תמיד ראשונה. כשקראו לילדים לפעילות, היא אפילו לא סיימה לאכול את ארוחת הצהריים, ורצה לפעילות".
באנצ'י נסעה בצהריים לניחום אבלים. בשבוע ההוא התקיימו הבחירות לרשויות המקומיות, והעיר צפת סערה. אחרי הפעילות היימנוט וחברותיה גויסו לחלוקת פליירים במרכז הקליטה לקראת הבחירות. מאוחר יותר הגיעו למרכז הקליטה שני אנשים וחילקו פליירים של אחד המועמדים לקראת הבחירות המוניציפליות. "היימנוט וחברותיה לקחו את הדפים והחלו לחלק אותם ברחבי מרכז הקליטה. בשלב מסוים החברות התעייפו והלכו לשתות מים, אך היימנוט, עם האחריות והדבקות האופייניות לה, סירבה להפסיק. היא אמרה לחברותיה: אני לא עולה עד שאני מסיימת לחלק הכול".
העדות האחרונה על היימנוט מגיעה מאחת השכנות במרכז הקליטה שקיבלה ממנה פלייר. "השכנה סיפרה לי שראתה שהשעה מאוחרת ואמרה להיימנוט: די, כבר לילה, מאוחר, לכי הביתה", מספרת באנצ'י. "היימנוט השיבה לה בחיוך שבדיוק עומדים להיגמר לה הפליירים, היא תסיים ותעלה מיד הביתה". היא מעולם לא עלתה.
"התקשרתי בדרך מניחום האבלים הביתה כדי לוודא שכולם חזרו", משחזרת באנצ'י את רגעי תחילת הסיוט. "ירוסלם, הבת הגדולה שלי שהייתה אז בת 15, ענתה לי. היא אמרה שידידיה חזרה, אבל היימנוט עדיין לא". המשפחה המודאגת פנתה מיד לשומר של מרכז הקליטה, אך לדברי באנצ'י הוא לא התרגש מהדיווח. מי שלקחו את האירוע במלוא הרצינות ועזרו לחפש מהרגע הראשון היו בנות השירות הלאומי במתחם. בשעה שמונה בערב, כעשרים דקות בלבד לאחר תחילת החיפושים העצמאיים, הבינה בת השירות שמשהו אינו כשורה והזעיקה את המשטרה. היימנוט תועדה במצלמות האבטחה במרכז הקליטה לאחרונה בשעה 19:25. בתיעוד האחרון שלה ממצלמת אבטחה נראית היימנוט רצה עם חברות בכניסה למרכז הקליטה בצפת, כשבידה עלונים. מאז, קו החיים של המשפחה נחתך לשניים.
עשרה נעדרים באותו אזור
למרות הצער, הדאגה והעיסוק היומיומי בהיעלמות של היימנוט, משפחת קסאו חיונית ומלאת חיים. הילדים משחקים, צוהלים וגם רבים במאהל. לפני כמה חודשים ילדה באנצ'י בת נוספת שנקראת צנאת. כששואלים את באנצ'י מהיכן היא שואבת את הכוח לא רק לשרוד אלא אפילו ללדת תינוקת חדשה לתוך מציאות חיים כל כך חסרה וקשה, תשובתה מיידית וחד־משמעית: "מי שנותן את הכוח לקום, לנשום, לחשוב – זה הקדוש ברוך הוא. זה לא אנחנו, בלעדיו אנחנו כלום. הקדוש ברוך הוא נתן לי מבחן קשה כי הוא ידע שאעמוד בו. הוא לא סתם זרק אותי לים. הוא נתן לי מבחן קשה, ויחד איתו נתן לנו כוחות ואנשים טובים שעוזרים לנו לאורך כל הדרך להחזיק את זה". לבאנצ'י חשוב מאוד להוסיף: "צנאת היא לא תחליף להיימנוט. קראנו לה צנאת שמשמעותה חוסן, כוח עמידה, התמדה, נחישות. היא נותנת כוח כדי שנוכל להמשיך".
הכוח הזה מופנה כולו כדי לשמור על שפיותם ותפקודם של הילדים. המשפחה אינה מסתירה מהילדים דבר. "אנחנו לא מעלימים את המציאות מהילדים. הם יודעים שמישהו חטף את היימנוט ושאנחנו לא יודעים מי. הילדים חיים, לומדים, משחקים ופועלים כי הם רואים אותנו עומדים בזה, מתפקדים ולא נשברים. זה נותן להם את היציבות שלהם".
ההורים משתדלים בכל מאודם להחזיק את המשפחה, אבל בריאיון הגעגוע מכריע ודמעות זולגות מעיניו של טספיה כשהוא מספר על הדאגה: "כל הזמן המחשבות רצות. מי עשה את זה? למה? האם היימנוט בחיים? האם מתעללים בה? עדיין אין קצה חוט למציאת הבת שלי. קשה לנו, כואב לנו, והלב שלנו נשבר". באנצ'י ממשיכה: "אין לנו מנוחה, לא ביום ולא בלילה".
שמות הילדים הם עדות לכמיהה, לאמונה ולאומץ הלב שליוו אותם תמיד: ירוסלם – "קראנו לה על שם ירושלים שאליה חלמנו להגיע", פורטונה – "קיווינו שיהיה לנו מזל להגיע לארץ", היימנוט – באמהרית תקווה ואמונה, ידידיה – עדות לכך שהקדוש ברוך הוא אוהב אותם, במלה – שפירושו אלוקים שלך, ליאור, הבן היחיד במשפחה, וצנאת התינוקת, שפירוש שמה הוא כוח.
"מאז שהיימנוט נעלמה יש לילדים חרדות. הם מפחדים לצאת לבד ולהסתובב לבד. כל דבר מפחיד אותם, הם במיוחד מפחדים להסתובב בחושך", מספרת באנצ'י. "שמעתי אותם מדברים על זה שיש גנב שחוטף ילדים. אמרתי להם שצריך להיזהר, אבל לא כל האנשים רעים. אמרתי גם שכדאי להיזהר ולא לצאת לבד בחושך".
בתוך ימי המלחמה המתוחים בצפון ובעזה, לא זכתה היעלמותה של היימנוט לתשומת לב ציבורית, בזמן שהיו חטופים בעזה וחיילים בגבולות. גם מצד הרשויות הרלוונטיות לא נראתה דחיפות. רק כעבור יומיים מאז שנעלמה התקבל אישור ויצא מסוק לאיתורה. כעבור יום אחד נוסף נערכו חיפושים בכל האזור על ידי יחידות משטרה נוספות, כלבנים ומתנדבים. "אנחנו מודים על המאמצים, אבל מרגישים שלא נעשה מספיק. המון טעויות נעשו בדרך", אומרת באנצ'י ונאנחת. אין לה כבר כוח לשמוע שוב ושוב על חוסר האונים של המשטרה בצפת.
בתוך מרכז הקליטה מותקנות מצלמות. היימנוט נראית נכנסת, אך אין כל תיעוד ליציאתה. "היו חשדות רבים וכיווני חקירה שנבדקו, ביניהם עדות של אחת החברות ששיחקה איתה וראתה שני גברים שפנו אליהן, עדות של גנן שעובד באזור, ואפילו חקירה באתיופיה. הייתה חברה שעברה לבאר שבע והותקפה בידי מישהו שהכרנו מצפת. לכולם האמנו, אבל החקירות לא העלו כלום". חוקרים פרטיים נכנסו לתמונה ובחנו שוב את הראיות, ללא תוצאות.
כשמונה חודשים לאחר היעלמותה של היימנוט נעלם דוד ישראל פדידה, בן 28, מבניין סמוך. גם במקרה הזה אין קצה חוט. באותו תא שטח גאוגרפי של הר מירון וצפת נעלמו יותר מעשרה בני אדם מאז קום המדינה ואין שום מידע על אודותיהם. בשנים האחרונות נעלמו שם כמה אנשים בגילים שונים ובהם משה אליעזר אילוביץ' – אב לחמישה בן 42, הנער מוישי קליינרמן בן ה־16 ורפאל חיים חדד, בן 60.
"ילדה בגיל של היימנוט היא לא עצמאית", מסבירה באנצ'י בהיגיון פשוט. "ילדות קטנות לא נעלמות סתם כך. מישהו חטף אותה. בגיל כזה התלות במבוגר היא גדולה, היא צעירה מדי כדי לממש כוונות לברוח מהבית או מחשבות אובדניות. זה לא סביר. צריך לפעול בבהילות. אנחנו מבקשים לשנות באופן רשמי את ההגדרה של היימנוט מנעדרת לחטופה ולהשתמש בכל האמצעים שקיימים כדי להחזיר את החטופה".
"החיבוק מהעם נותן כוח"
אחרי כעשרה חודשים שבהם לא הייתה התקדמות משמעותית בחקירה, הגיעה משפחת קסאו לכנסת. ועדת העלייה הקליטה והתפוצות בראשות חבר הכנסת גלעד קריב התכנסה לדיון גלוי בנושא. בוועדה מתקיימות מאז ישיבות דיווח ועדכון תקופתיות מול משטרת ישראל, משרד העלייה והקליטה וגורמים רלוונטיים נוספים בנוגע למאמצי החיפוש והחקירה. 32 דיונים התקיימו עד היום, 16 דיונים גלויים בנוכחות המשפחה, ח"כים וגורמים נוספים ו־16 דיונים חסויים בהשתתפות נציגי גורמי הביטחון, המודיעין והמשטרה.
לבקשת המשפחה הועבר התיק ממשטרת צפת ליחידת החקירות המשטרתית לה"ב 433. בני המשפחה גם פגשו את ראש הממשלה נתניהו לפני כשמונה חודשים, וקיבלו ממנו הבטחה כי התיק יועבר לטיפול השב"כ. באנצ'י מספרת בדמעות: "לצערנו, עד עכשיו לא קיבלנו שום עדכון".
"בקיץ נעלמו אם ובתה ונמצאו בבואנוס איירס", אומרת ירוסלם, האחות הגדולה, כדי להדגים את היכולות שיש לישראל. טספיה האב מוסיף: "מדינת ישראל עתירת טכנולוגיה, היא יכולה למצוא אנשים בחו"ל ומתחת לאדמה. מאוד מצער שבמקרה שלנו אין שום מידע".
באנצ'י מזכירה את המקרה של ילד באשקלון שהלך בקיץ לטיול ונעלם, "ובתוך זמן קצר המוסד והשב"כ נכנסו לתמונה והחזירו את הילד. השב"כ עדיין לא בתמונה במקרה של היימנוט. למה היימנוט לא זוכה לכל המשאבים שמשקיעים באחרים? האם היא לא אזרחית מדינת ישראל? האם זה צבע העור שמשפיע, או היכולת הכלכלית המועטה שיש לנו, שמונעת את מציאתה?" באנצ'י נחנקת בבכי חרישי. היא התייאשה מהמשטרה, מהתפקוד של הרשויות ומתשובות שחוזרות על עצמן. "אנחנו מבקשים שגורם אחר שיש לו יותר אמצעים ויכולת יתערב וימצא את הילדה".
קמפיינים ציבוריים ומודעות בשפות שונות (עברית, ערבית ואמהרית) פורסמו בסיוע ועדת העלייה והקליטה, במטרה לסייע באיתורה של היימנוט. הוצע גם פרס כספי בסך מיליון שקלים למי שיעביר להם מידע שיביא למציאתה. "עוד מעט יעברו שלוש שנים להיעלמותה", אומרת ירוסלם בדאגה, "אנחנו רוצים שהיא תחגוג בת מצווה בבית".
מרכז הקליטה ברחוב צה"ל 9 בצפת נסגר לפני קצת יותר משנה. כל תושביו עברו לגור במקומות שונים, "רק אנחנו נשארנו עוד כשנה אחר כך, למקרה שהיימנוט תחזור", אומרת באנצ'י בכאב.
המעבר מצפת לירושלים העיר את השיח סביב ההיעלמות. "בצפת הרגשנו שהקול שלנו לא נשמע. כאן אנחנו קרובים למוקדי הכוח ומרגישים שותפות של עם ישראל", אומר טספיה. בשבילו החיזוק הזה חשוב במיוחד. "אני רוצה להודות לכל מי שמגיע ולומר שזה נותן הרבה כוח ותקווה". הוא מבחין בין המשטרה והרשויות שמהן התאכזב ובין המבקרים הרבים שבאים לחבק. "הביקורת שלנו מופנית כלפי הממסד, אבל לקהילה ולאזרחים אנחנו מודים מעומק הלב", אומר טספיה. "מגיעים לבקר אותנו לא רק מהקהילה האתיופית, אלא כל עם ישראל".
חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית פוקדים את המאהל ומביעים תמיכה, "אנחנו מרגישים שבאמת כואבים איתנו ושיש רצון אמיתי לסייע". המשפחה מלווה גם על ידי עמותת 'בלעדיהם' התומכת במשפחות של נעדרים. מאז היעלמותה המסתורית של היימנוט התקיימו מגוון יוזמות ציבוריות, אירועי תפילה והפרשות חלה ברחבי הארץ בקריאה ובתקווה לחזרתה המהירה לביתה בריאה ושלמה. לשכת הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, פרסמה תפילה מיוחדת למציאתה.
למרות חלוף הזמן, למרות שהיימנוט לא נראתה כבר יותר משנתיים וחצי, בלב של משפחת קסאו אין צל של ספק. "אני יודעת שהיימנוט בחיים והיא בסדר. אני מרגישה אותה", אומרת באנצ'י בביטחון. "חשוב לי מאוד שימצאו את היימנוט, גם לטובת הילדים הפרטיים שלי וגם לטובת כל הילדים האחרים במדינה", היא אומרת ומביעה דאגה עמוקה לביטחון של כולנו. "כדי שילדים לא יחששו שכל רגע יחטפו אותם, כדי שיקבלו את החופש שלהם בחיים ויחיו בביטחון".
וכשהיא תחזור? לבאנצ'י וטספיה יש כבר תוכנית ברורה. החיים שלהם ימשיכו מהנקודה שבה קפאו, והם יקימו מחדש את המסעדה שלהם. "החלום שלנו הוא לשוב ולפתוח את המסעדה", היא מחייכת חיוך קטן של תקווה. "היא תהיה מקום מפגש שבו הקהל הישראלי ייחשף לאוכל ולתרבות האתיופית, ואנחנו ניחשף לקהל שיגיע. אנחנו חולמים אפילו להקים סניפים בעוד מקומות בארץ".
עד שהחלום הזה יתגשם, יריעות המאהל ימשיכו לנוע ברוח, והאם באנצ'י תמשיך לשאת תפילה. "אני הבאתי אותה לעולם, אבל היימנוט היא הילדה של כולם. אני מבקשת מכל מי שיכול – שיתפלל איתי לחזרתה".
