אני כותבת את הדברים לא כתיאורטיקנית ולא כצופה מהצד. התורה היא אהבת חיי. בעלי הוא תלמיד חכם. הוא השתתף במלחמת יום הכיפורים, וגם במלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת המפרץ, ובמשך השנים עשה לא מעט ימי מילואים. עשרה מבניי וחתניי שירתו ומשרתים כלוחמים בסדיר ובמילואים, חלקם מאות ימים מאז פרוץ המלחמה. כולם ברוך ה' בני תורה, וחלקם הגדול משלבים שירות צבאי עם לימוד תורה רציני.
התורה הוא יסוד החיים שלנו. ויש ערך עצום ללימוד תורה. לימוד תורה רציף, עמוק ומחייב הוא אחד מעמודי התווך של קיומנו הרוחני והלאומי. חברה יהודית בלי תלמידי חכמים אינה יכולה להתקיים לאורך זמן, ובציבור החרדי ישנם תלמידי חכמים מופלגים שמאירים את העולם בתורתם.
השאלה איננה האם התורה חשובה, זה ברור לכול. אלא האם החוק הנוכחי אכן מחזק את לומדי התורה, או שמא משתמש בהם כטיעון כדי להימנע מהתמודדות אמיתית עם מצוקת כוח האדם החמורה בצה"ל. הדיון סביב חוק הגיוס נוטה להתלהט במהירות, אולי משום שהוא נוגע בעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית שכוללים ביטחון, תורה, שוויון בנטל וערבות הדדית. וכעת מיעוט קטן מאוד נושא בזכות אך גם בנטל הכבד של שירות ממושך, בסדיר ועוד יותר במילואים. מדובר בכארבעה אחוזים מהאוכלוסייה שעושים מילואים קרביים בפועל.
אולי יעניין אתכם
אלה אותם אנשים שנקראים שוב ושוב, חודשים ארוכים, תוך פגיעה בלימוד התורה, בפרנסה, במשפחה, בזוגיות ובבריאות. אין כאן רק שאלה של רצון טוב או מסירות נפש. יש כאן שחיקה, שפוגעת לא רק באנשים ובמשפחות אלא גם בכשירות הצבא ובחוסן הלאומי. ישנו צורך אקוטי בחוק שיעסוק באמת בגיוס חיילי סדיר חדשים ליחידות הלוחמות, יתמודד עם הצורך הדחוף להגדיל את מאגר הלוחמים הצעירים, שיאפשר להוריד את העומס מהמילואימניקים ומהחיילים הסדירים. זה חיוני, גם הבנים שלנו ונשותיהם אומרים שוב ושוב "הנני".
יש הבדל תהומי בין מי שלומד תורה כעיסוק עיקרי, במסגרת מחייבת של שלושה סדרים ביום, עם פיקוח אמיתי ודרישות ברורות, ובין מי שרשום למסגרת רופפת. מדינה יהודית צריכה לדעת להבחין בין השניים, מתוך כבוד אמיתי ללימוד תורה רציני.
בעיניי, הגישה הנכונה חייבת להיות מדורגת, הוגנת ומבוססת על אחריות לאומית. בשלב הראשון, מי שאינו לומד תורה במסגרת מלאה ומחייבת יתגייס, ובעדיפות ליחידות לוחמות. לא כעונש, אלא כזכות וכמצווה. "ואהבת לרעך כמוך" איננה אמירה רגשית, היא מחייבת נשיאה משותפת בעול.
לשם כך חשוב לעגן בפקודות הצבא את הזכות לשרת במסלולים "כשרים", כדי להפחית עד כמה שאפשר את הסיכון שנער חרדי ייסחף לאווירה ולאורח חיים שיוציא אותו מהמעגלים שבהם חי עד הגיוס. בעניין זה נעשו צעדים קטנים בלבד, וראשי הצבא והמדינה לא עשו עד עתה את חובתם להבטיח מסלולים כאלה. אולם זה אפשרי והכרחי, וגם הציבור התורני־לאומי זקוק לתנאים הללו גם אם הוא לא עומד על רגליו האחוריות כדי לדרוש אותם.
במקביל, יש לאפשר למי שלומד באמת לדחות את הגיוס. אבל לא פטור גורף, לא דחייה אין־סופית ללא בקרה, אלא דחייה שמבוססת על קריטריונים ברורים. מי שמוכיח התמדה ולימוד ברמה גבוהה יוכל לדחות את גיוסו לשנים רבות. לאחר מכן יש לחשוב ברצינות על מסלולי שירות מותאמים לגילים מבוגרים יחסית, שיכללו גם שירות מילואים משמעותי. כך נשמור גם על עולם התורה וגם על הביטחון.
המצב הנוכחי יוצר נזק כפול. הוא פוגע בלכידות החברתית, משום שהוא משדר שחלק מהציבור פטור מהמאמץ הלאומי, והוא פוגע גם בעולם התורה עצמו, משום שהוא מטשטש את ההבחנה בין לימוד כייעוד ללימוד כתירוץ. לאורך הדורות, תלמידי חכמים נשאו בעול עם הציבור. אבותינו הקדושים, יהושע בן נון, דוד המלך, כולם נלחמו את מלחמות ה'. הצעקה של משה רבנו בוקעת רקיעים עד ימינו: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?"
מי שמבקש לחזק את עולם התורה צריך לדאוג שהוא יהיה נקי, מחייב ואמיתי. מי שמבקש לחזק את צה"ל צריך לדאוג שיותר צעירים ייטלו חלק. חוק גיוס אחראי חייב לשרת את שתי המטרות הללו יחד. כל פתרון אחר אולי ירוויח שקט פוליטי זמני, אבל יעמיק את הקרע ויחליש את החברה הישראלית בטווח הארוך. אחדות ואהבת ישראל נבחנות לא בדיבורים אלא במעשים. וזה מקבל ביטוי בשדה הקרב, בבסיסים, במוכנות למסור את הנפש, וגם בהחלטות הקשות של המחוקק.
זה אפשרי באופן מיידי, וכבר היו דברים מעולם. מיד לאחר הקמת המדינה, בן גוריון ביקש להקים "צבא לדתיים" ליד הצבא הרגיל, צבא שבו ישמרו על שבת ועל כשרות ועל צניעות, כמו במחלקות הדתיות של הפלמ"ח וההגנה. מי שעמד בפרץ בכל כובד משקלו והצליח לשכנע את בן גוריון לרדת מהעניין היה הרב שלמה גורן זצ"ל, שרצה – ודי הצליח – לעשות את כל צבא ההגנה לישראל לצבא שומר מצוות עם כשרות בסיסית, שמירת שבת ומועדים וכדומה. כן, בסך הכול נשמרים בצה"ל רוב חוקי הכשרות והשבת, וזה כלל לא מובן מאליו. אבל ייתכן שלצעירים החרדים, ואולי גם לחלק ניכר מהציבור הדתי והתורני־לאומי, יחידות מהסוג הזה הפכו עכשיו לצורך אמיתי, וצה"ל הגדול והחזק יוכל להתמודד עם האתגרים הארגוניים שהמהלך החדש־ישן יחייב. אמן, כן יהי רצון. והאמת והשלום יאהבו.
הכותבת היא אשת ציבור ציונית דתית, רבנית, סופרת ורופאת נשים
