בשבת פרשת בשלח תשמ"ב, שטחי הכינוס מדרום לנהריה היו דרוכים. חטיבת הצנחנים כולה נערכה לכניסה למלחמת לבנון הראשונה, ובתפילת שחרית של אותה שבת זכינו, לראשונה זה זמן רב, למניין חטיבתי. הייתי אז חייל צעיר במסלול ייחודי ש"נתפר" בעבורי – ההסדרניק היחיד בחטיבה. לפניי היו רק שני מחזורים קטנים של לוחמי הסדר בצנחנים, התחלה צנועה למה שיהפוך ברבות הימים למאות ואלפי לוחמים הממלאים כיום את שורות חטיבות העילית.
לציונות הדתית לקח כמעט דור לעבור ממסלולי ה"ביינישים" והנח"ל לשירות מלא ומשמעותי בחוד החנית. ישנה אירוניה מרה בעובדה שדווקא אלו שהנהגתם הפוליטית סידרה להם בעבר שירות נוח ומקוצר, הם אלו שדורשים היום מהחרדים להתגייס כאן ועכשיו מלא מלא.
במהלך השנים האחרונות, ובמיוחד בין 2023 ל־2026, מצאתי שאני קול חריג במגזר. בעשרות פוסטים שפרסמתי, ניסיתי להציג ניתוח מפוכח של סוגיית גיוס החרדים – סוגיה שיש בה גרעין של אמת צודקת, אך היא הפכה שוב לקרדום פוליטי לחפור בו. אני תומך בגיוס חרדים בכל ליבי, אך הפתרון טמון בהסכמות הדרגתיות ומכבדות, לא בכפייה כוחנית שנועדה להפיל ממשלות.
אולי יעניין אתכם
הדיון הנוכחי בחוק הגיוס הונע במידה רבה על ידי בג"ץ ושיקולים פוליטיים, עוד מימי המחאה שלפני המלחמה. פסיקות בג"ץ הפכו לכלי מרכזי בעבור תנועות כמו 'אחים לנשק', שהגיעו לבני ברק ולמאה שערים עם אלונקות והרבה התנשאות. הם זיהו את הבטן הרכה של הקואליציה, והבינו שהחוק הוא הדרך המהירה ביותר לעצור את הרפורמה המשפטית ולפרק את הממשלה.
אלא שאז הגיעה המלחמה הקשה. הצורך הביטחוני הפך לאמיתי, דחוף וקיומי. כמות ימי המילואים והנפגעים יצרה דרישה דחופה ללוחמים חדשים. יולי אדלשטיין, בהיותו יושב ראש ועדת חוץ וביטחון, נבחר להוביל חוק מאוזן. כבר ביוני 2024 עבר החוק בקריאה ראשונה. הייתה הסכמה חרדית ראשונית לגיוס 4,800 צעירים בשנה הראשונה, בתמורה להשעיית הסנקציות הכלכליות שהטילו בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה.
בימים ההם היה ניתן להעביר הוראת שעה מהירה, לקבוע עובדות בשטח ולהתחיל תהליך היסטורי של גיוס תוך כדי לחימה. במקום זאת, נגררנו לסימפוזיונים אין־סופיים. ביולי 2025, אחרי שנה של דיונים עקרים, כתבתי בכאב: "חוק הגיוס הונח על השולחן לפני 13 חודשים. מדוע 'שרפו' שנה שלמה על ויכוחים לגבי אכיפה ב־2026, בזמן שהמילואימניקים 'טוחנים' ללא הפסקה לאורך כל 2024?".
התברר כי אדלשטיין התאהב בבייס החדש שלו – ארגוני המילואימניקים, שחלקם פלרטטו עם אינטרסים פוליטיים מובהקים. אליהם הצטרפו פוליטיקאים מהאופוזיציה שזיהו הזדמנות אלקטורלית וגיבוי תקשורתי רחב. הוועדה התמלאה באמוציות ובמילים קשות, אך בבקו"ם נראו מעט מדי צווי גיוס.
מי ששילם את מחיר הסיבוב הפוליטי הזה הם לוחמי המילואים, שהמשיכו לשאת בנטל של יותר ממאה ימי מילואים בשנה. בזמן שהפוליטיקאים "עשו סיבוב" על גב החרדים, במבחן התוצאה הם נכשלו: שנה וחצי חלפו, ואין חוק. הפוליטיזציה ניצחה את הצורך המבצעי, והנטל נותר על כתפיהם של אותם מעטים.
למי שעיניו בראשו היה ברור בזמן אמת שהמטרה של חלקים נרחבים בוועדה ובתקשורת הייתה פחות "גיוס" ויותר נקמה או ניסיון להפלת הממשלה. סקר מיוני 2025 אישש זאת היטב: 65 אחוזים מציבור הימין תפסו את המשבר כאירוע פוליטי מובהק, ולא כצורך ביטחוני טהור.
זעקות השבר על "שחיתות", "השתמטות" ו"התחמקות" מזכירות באופן מעורר דאגה את קמפיין שוד הגז המפורסם. גם אז קבעו המומחים והתקשורת קביעות נחרצות שהתבררו כמוטעות. בדיוק כפי שהגז יצא בסופו של דבר מהאדמה והזרים מיליארדים לקופה, כך גם תהליך הגיוס בהסכמה: מרגע שהפקק ישתחרר, מדובר בתהליך בלתי הפיך שישנה את פני הצבא והחברה הישראלית.
בעוד הארגונים הפוליטיים לחצו על צעד קיצוני של שליחת 80 אלף צווי גיוס בבת אחת – מהלך שהיועמ"שית כפתה על צה"ל בעיצומה של מלחמה ורק עורר התנגדות וזעם – התרחש בשטח תהליך הפוך. בשקט ובנחישות, האלוף (מיל') דוד זיני ואלוף־משנה אבינועם אמונה הקימו את חטיבת 'חשמונאים'. הם המשיכו להזרים פלוגות חרדיות ליחידות כמו נצח יהודה, צנחנים וגבעתי, תוך התאמות תורניות קפדניות.
והתוצאה? בשבוע האחרון שלפני הפסקת האש והשבת החטופים, שתי הפלוגות המבצעיות הראשונות של חטיבת חשמונאים כבר נלחמו בתוך עזה. במבחן התוצאה, דוד זיני גייס השנה יותר חרדים מיולי אדלשטיין. אילו היו מאמצים את מודל הוראת השעה שהצעתי, היינו רואים היום כבר שני גדודים שלמים בפעילות מבצעית.
תהליכים חברתיים דורשים זמן. בדיוק כפי שלציונות הדתית לקח שנים לעבור מישיבות ההסדר למסלולי גיוס מלאים, כך גם המגזר החרדי זקוק לגשר. הפתרון המעשי היה מונח על השולחן כבר באוקטובר 2023: גיוס חרדים למקצועות תומכי לחימה חיוניים כמו קשר, לוגיסטיקה וחימוש בבסיסים פתוחים. זהו מודל של רווח לכולם – צה"ל מקבל כוח אדם מקצועי, והחרדים מקבלים תנאי שירות המכבדים את אורח חייהם. אבל מי שדרש הכול או לא כלום – קיבל, כצפוי, לא כלום.
במבט היסטורי, בג"ץ ייזכר כגורם שעיכב יותר מכל מפלגה אנטי־חרדית את השתלבות המגזר. בביטול חוק טל ב־2012, הוא יצר עוני כפוי ומנע שילוב תעסוקתי. אני, שמכיר מקרוב את הלכי הרוח בקרב צעירי המגזר (בני 26-18), יכול להעיד: המלחמה הארוכה בתולדותינו שברה אצלם מחסומים. הצורך בלוחמים הפך מוחשי, והרצון להיות חלק מהנטל גובר.
הצעירים הללו לא יתגייסו תחת רדיפה, אלא רק לאחר שיקבלו אישור – ולו בשתיקה – מהנהגתם וממשפחתם. זה בדיוק מה שקרה ב־2002 עם היציאה לאקדמיה, וזה מה שיקרה עכשיו. ברגע שהרבנים נתנו אור ירוק לקידום החוק בוועדה לפני שבועות מספר, הם למעשה מסכימים לגיוס של כמחצית מהשנתון. זו הזדמנות שאסור להחמיץ.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה הרגישה מכולן – הוויכוח הסוער בתוך משפחת הציונות הדתית. כבר בפברואר 2024 זיהיתי את המגמה: בנושא גיוס החרדים, חלקים בציונות הדתית הפכו לרדיקליים אפילו יותר מ'אחים לנשק'. מי שדמיין שהמחלוקת הזאת בין הציבור הדתי לחרדי תתורגם למנדטים שינהרו למחנה "השינוי", חי באשליה.
צריך לומר ביושר: העובדה שאת קמפיין הגיוס "כאן ועכשיו" הובילו במגזר רבנים ודמויות שבעצמם עשו מסלולי הסדר מקוצרים, ושבנותיהם נהנות מפטור מטעמי דת ושירות לאומי, מעלה תהיות קשות. האם המניע הוא באמת שוויון בנטל, או שמא מדובר במאבק כוח על שליטה, תקציבים ומינויים בעולם הרבנות והדיינות? כפי שכתבתי במרץ 2024, שיתוף הפעולה של הפלג ה"לייטי" בציונות הדתית וארגוני המחאה הפכו למכשול הגדול ביותר להסדר אמיתי. הם לא חיפשו פתרון, הם חיפשו סיבוב פוליטי.
אנחנו ניצבים כעת, בתחילת 2026, בפני רגע היסטורי. בסופו של יום תגובש טיוטת חוק שלא תספק אף אחד, אבל כולם יחיו איתה והממשלה לא תיפול בגללה. החוק הזה היסטורי מעצם העובדה שלראשונה, ההנהגה התורנית החרדית נותנת הסכמה עקרונית להכשרת הגיוס לצבא. ברגע שהדלת הזאת תיפתח, איש כבר לא יוכל לסגור אותה.
הצעירים החרדים ישתלבו לבסוף גם בצבא וגם בשוק העבודה, אבל הצלקת שנוצרה בדרך לא תימחה בקלות. מסע ההשפלה שהעבירו אותם חלקים בציונות הדתית ייצרב בזיכרון החרדי לעשרות שנים קדימה. אי אפשר שלא להיזכר בתחושות הקשות מימי ההתנתקות – גם אז היה מי שחשב שיוכל לכפות מהלכים בכוח על ציבור שלם בלי לשלם מחיר חברתי כבד.
החוק יעבור, הבחירות יתקיימו במועדן, ולא יהיה זה מפתיע אם בג"ץ במתכונתו הנוכחית ינסה להתערב שוב ולעצור את התהליך ההיסטורי שהחל עוד ב־2003 עם חוק טל. אך שום פסיקה לא תשנה את העובדה הפשוטה: השתלבות אמיתית תקרה רק מתוך כבוד, חיבוק והערכה לאלו שכבר התגייסו.
החוק הוא הזדמנות נדירה לאחדות, בתנאי שנלמד מהכשלים של השנה וחצי האחרונות. גיוס חרדים לא יושג באמצעות צעקות בוועדות הכנסת או צווים גורפים שנשלחים בזמן מלחמה, אלא דרך בניית אמון ותנאי שירות מתאימים. מי שרצה "הכול עכשיו" נשאר עם "לא כלום" במשך שנתיים. הגיע הזמן להפסיק עם הפוליטיקה ולהתחיל עם המהות.
הכותב הוא אנליסט פוליטי מדיני בערוץ 14
