לאחרונה התפרסם דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על המצב הדמוגרפי בישראל בשנת 2025, וכן מחקר מפורט של מרכז טאוב באותו נושא. נתון אחד המופיע בשני המחקרים זכה לתשומת לב תקשורתית רבתי: גידול אוכלוסיית ישראל בשנת 2025 הוא הנמוך מאז קום המדינה, וזאת בעיקר בשל מספר היורדים מהארץ, מהם אקדמאים רבים. נתון זה עמד בשנת 2025 על 69 אלף.
שני דוחות אלה הולידו קולות של נהי ובכי מחד, וניסיונות אפולוגטיים להוכיח שהמצב פחות גרוע מכפי שמציירים אותו מאידך. לדעתי אלה ואלה אינם מוצדקים. בשקלול הכולל, המצב לא מזהיר אבל הוא גם לא דרמטי, בשום פרמטר. נתחיל עם הנתון המעניין שלפי הדוח של מרכז טאוב כשליש מהיורדים בשנת 2025 הם עולים לשעבר מחבר העמים שאינם יהודים על פי ההלכה. על אלה בוודאי אין מה להצטער. אני מקווה שאמירה זו לא תיתפס כגזענית. זוהי עמדה לגיטימית של מי שסבור שחוק השבות אמור ממילא לחול רק על מי שיהודי על פי ההלכה, ואני בוודאי נמנה עם הסוברים כך. באשר לשני השלישים האחרים, אין לנו מושג מהן הסיבות שהביאו אותם להגר. ידיעת סיבות אלה היא מרכיב קריטי אם רוצים לדעת אם מדובר במגמות ותהליכי עומק או במשהו נקודתי. בלי תמונה מהימנה באשר למוטיבציה של היורדים, חבל על האנרגיות, בין שאלו אנרגיות של נהי ובכי, בין שאלו אנרגיות המכוונות להכחשה.
בהיעדר מידע עלינו להפעיל את השכל הישר. ובכן, בשנים עברו היו שתי סיבות עיקריות – לא בלעדיות אבל עיקריות – לירידה מהארץ: הרצון להתפרנס טוב יותר והרצון לברוח ממקום מסוכן על כל ההשלכות המשתמעות מכך. שתי סיבות אלה באו לעיתים קרובות יחד. לכך מצטרפת היום, אם לשפוט לפי הקולות העולים מהשטח, סיבה נוספת: התנגדות לתהליכים החברתיים שהחברה הישראלית עוברת, קרי התנגדות להליכתה של מדינת ישראל בכיוון דתי יותר וימני יותר.
באשר לשתי הסיבות הראשונות – הסיבה הכלכלית והסיבה הביטחונית – נדמה שבשנת 2025 שום דבר לא השתנה לעומת העשורים הקודמים, ואם השתנה, השתנה לטובה. כלכלית – המשכורות בארצות הברית היו תמיד גבוהות יותר מאלו בארץ (בהיותי איש אקדמיה אני יכול לומר בוודאות שלפחות בתחום שלי פערי המשכורת לפני 40 שנה היו גבוהים יותר). ביטחונית – לפחות מאז המחצית השנייה של 2025, המצב לא גרוע יותר ממה שהיה לפני 20, 30 או 50 שנה. למעשה אף התברר שמצבה הביטחוני של מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר, מעולם לא.
אולי יעניין אתכם
בהשוואה לנקודת השפל שהיינו בה ב־7 באוקטובר 2023, כל מי שעיניו בראשו ושכל בקודקודו יכול רק להשתאות. המצב גם טוב יותר מאשר בתקופת האינתיפאדות למיניהן, הוא טוב יותר מבכל השנים שחיינו בהן בצל ההשלכות הביטחוניות החמורות שהביאו עלינו הסכמי אוסלו, לא לדבר על הטרור שהתגבר אחרי ההתנתקות. כללו של דבר: מצבנו הכלכלי טוב יותר בהשוואה למה שהיה פעם, וגם מצבנו הביטחוני טוב יותר. אם כן, ואם לא פספסתי איזו נקודה, אין מנוס מלייחס את היקפי הירידה הגבוהים לסיבה השלישית: התחושה של חוסר שייכות בגלל האופן שבו מדינת ישראל נראית היום או צפויה להיראות בעשורים הקרובים, כלומר: דתית יותר וימנית יותר. יש ככל הנראה רבים שלא אוהבים את ההתפתחות הזאת עד כדי כך שעוזבים – לפי תוכניותיהם לצמיתות.
מבחינת מהגרים אלו, מדינת ישראל איננה המדינה שלהם יותר. לקבוצה זו של מהגרים אין מחויבות פנימית, דתית, אידאולוגית או חינוכית להמשיך ולחיות כאן. אם המדינה לא תלך בדרך שהם חפצים שהיא תלך בה, הם לא יישארו. השיקול היחיד שיכול למנוע מהם להגר, למרות רצונם הבסיסי לעשות זאת, הוא שיקול של מאמץ והתאקלמות בארץ חדשה. הגירה היא אף פעם לא דבר קל.
אני ושכמותי, לעומת זאת, לא חשבנו לרגע לעזוב את המדינה גם כאשר אהרן ברק הנהיג כאן את מה שהנהיג ובכך למעשה התווה את הדרך למדינת כל אזרחיה, שהיא חלום בלהות וקץ הציונות מבחינתנו. גם כששמנו לב למה שחולל, בסוג של הצתה מאוחרת, לא חשבנו ולו לחלקיק שנייה לעזוב את הארץ. גם לא כאשר בנט הביא עלינו את מרב מיכאלי, את הורוביץ ואת רע"ם. וכך גם היום: לו יצויר שיאיר גולן יזכה ברוב מוחלט בבחירות ושמפלגת הדמוקרטים תרכיב לבדה את הממשלה הבאה, אנחנו נשארים. לא הולכים לשום מקום.
ועם כל זה, מתוקף הערבות ההדדית, האחריות לכך שכל יהודי החי במדינת ישראל לא יעזוב אותה ויהי מה מוטלת גם עלינו, אלו שלא חושבים לרגע לעזוב. ההגירה הזאת של יהודים שפחות מחויבים לארץ ישראל ולמדינת ישראל, של מי שעוזבים את הארץ כי הם אינם מרגישים כמונו שייכות בלתי מותנית אליה, היא עצובה מאוד, בפרט בגלל הילדים. העוזבים הם אנשים חילוניים שלחלקם הגדול אין בעיה עקרונית להתבולל. במדינת ישראל ילדיהם היו מתחתנים עם יהודים, ובכך היו ממשיכים לפחות את הזיק היהודי שיכול להתעורר מחדש בכל דור, בפרט אם גדלים בנופי ארץ הקודש ועם עברית כשפת אם. בחו"ל ילדים אלה על פי רוב אבודים לעם ישראל. כל מקרה כזה הוא טרגדיה, טרגדיה יהודית. השיירה, שנמשכת לא רק מהמאה שעברה אלא מאז אברהם אבינו, תימשך – בלעדיהם. חבל על דאבדין.
