בעת שבה מדינת ישראל ניצבת מול לחצים מדיניים גוברים ויוזמות אזוריות המבקשות לעצב את עתידה, נדרש דיון כן בשאלה שמלווה אותה מאז 1967 ולא הוכרעה מעולם: מעמדם של יהודה ושומרון. יש רגעים בהיסטוריה שבהם אי ההחלטה מסוכנת יותר מהחלטה שגויה, ומדינת ישראל נמצאת ברגע כזה. אלא שדווקא הלחצים המדיניים – מצד ארצות הברית, אירופה וגורמים בין־לאומיים – אינם סיבה לדחיית ההכרעה, אלא הוכחה לנחיצותה: כל עוד ישראל נמנעת מריבונות, העמימות מזמינה התערבות חיצונית, מחזקת אשליות נסיגה ומעמיקה את השחיקה הביטחונית, המדינית והתודעתית.
מלחמת ששת הימים הייתה אחד מרגעי ההכרעה הגדולים בתולדות מדינת ישראל. בתוך שישה ימים חזרה ישראל לירושלים, יהודה ושומרון, רמת הגולן, סיני ועזה. אך בעוד בירושלים ובגולן קיבלה המדינה החלטה ריבונית ברורה, ביהודה ושומרון נבחרה דרך אחרת: עמימות. שליטה ביטחונית ללא הכרעה מדינית. מצב זמני שהפך לקבוע.
כמעט 60 שנה חלפו, והגיע הזמן לומר ביושר: העמימות הזאת איננה זהירות – היא טעות אסטרטגית מתמשכת. לו הייתה ישראל מחילה ריבונות על יהודה, שומרון ועזה מיד לאחר המלחמה, כפי שעשתה בירושלים המאוחדת, המציאות הייתה שונה. גבול ביטחוני ברור לאורך הירדן היה יוצר עומק אסטרטגי והרתעה. לא הייתה נוצרת אשליה שנסיגה היא רק עניין של זמן, וספק אם היו מתפתחות אינתיפאדות ומערכות טרור בהיקף שהכרנו. הטרור צומח במקום שבו יש ציפייה לוויתור.
גם כלכלית ותשתיתית, התמונה הייתה אחרת. ריבונות יוצרת ודאות, וודאות מאפשרת פיתוח. יהודה ושומרון היו משתלבים כבר לפני עשרות שנים במרחב הכלכלי הישראלי: תחבורה, תעשייה, תיירות ואתרי מורשת. שילה, חברון ובית אל היו נתפסים בעולם כפי שנתפסת ירושלים – לא כשטח שנוי במחלוקת, אלא כלב ההיסטוריה היהודית.
אולי יעניין אתכם
אבל ישראל בחרה בעמימות – והעמימות גבתה מחיר. ביטחונית – צה"ל נושא באחריות מלאה, אך חופש הפעולה שלו נשחק. כל פעולה נבחנת במשקפיים של "כיבוש זמני", וכל איפוק מתפרש כחולשה. מדינית ומשפטית – מה שלא הוכרע הוגדר נגדנו: השטח כ"כבוש", ההתיישבות כ"בעיה", והריבונות כחריגה מהנורמה. דמוגרפית – במקום עידוד הגירה למדינות ערביות ומוסלמיות, נבנתה זהות של מאבק, דור אחרי דור, מתוך ציפייה שישראל תיסוג. ותודעתית – גם בישראל עצמה מחלחלת התחושה שמדובר במשהו זמני, בעיה שאין לה פתרון, למרות מפעל ההתיישבות המשגשג והולך.
עמימות איננה מצב ניטרלי. היא תהליך של שחיקה מתמדת. אם נמשיך בדרך הזאת עוד שנים, הכיוון ברור: או לחץ בין־לאומי גובר שינסה לכפות הסדר מסוכן, או מציאות דו־לאומית דה־פקטו בלי ריבונות ובלי יציבות, או סבבי אלימות חוזרים במחיר הולך וגדל. שלושת התרחישים אינם חזון ציוני – כולם תוצאה של הימנעות מהכרעה. דווקא בעת הזאת, מול יוזמות אזוריות, לחצים מדיניים ודיבורים על "פתרונות" מעל ראשה של ישראל, על הממשלה להפסיק לנהל את הזמני ולהתחיל לעצב את הקבוע.
הממשלה נדרשת להצהיר באופן ברור כי יהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ומעתידה של המדינה, לקדם החלת ריבונות הדרגתית, אחראית ומתוכננת, ולהחזיר את היוזמה לידיים ישראליות – ביטחונית, מדינית ותודעתית. ריבונות היא אחריות, היא בהירות, ובהירות יוצרת יציבות. 59 שנים אינן זמן ביניים. הן אזהרה היסטורית. השאלה איננה אם נשלם מחיר – אלא על מה: על הכרעה ריבונית ביוזמתנו, או על היעדרה ביוזמת אחרים.
הכותבות הן יושבות ראש תנועת הריבונות
