"מצאתי עצמות אדם בערמות העפר. מי דואג לכבוד המתים?"

את בית העלמין היהודי העתיק של יפו מכיר אברהם בוחבוט כמעט מאז שנולד. הוא בן 53, מתגורר בגבול תל אביב-יפו, סמוך מאוד לשטח בית העלמין. יותר מ־20 שנה הוא חוקר את תולדותיה של יפו וחכמיה היהודים לדורותיהם, ואף עומד בקשר עם משפחות מהיישוב הישן שהתגוררו בה. במשך השנים התרגל לראות את השטח שהיה מוכר לארכאולוגים מחפירות שערכו כבית העלמין היהודי העתיק בעיר, ובו מערות קבורה מימי בית שני והלאה, מגודר ושמור. אף קבלן, עירייה או יזם לא התקרבו לשטח הזה, בידיעה כי מדובר בטאבו – נכס יהודי היסטורי עתיק, בנוסף לחובה לשמור על כבוד המתים הקבורים בו.

אלא שבשנה האחרונה חל מפנה, שבוחבוט לא הצליח לרדת לפשרו. "לפני שנה העירייה התחילה שם בעבודות, הוציאו טונות של פסולת ועפר, הכשירו את השטח, בנו שבילי אופניים, כל זה כשמתחת ישנן בוודאות מערות קבורה יהודיות". בוחבוט היה מודאג מאוד מהעבודות, שמתבצעות ללא שום פיקוח של גוף ארכאולוגי או דתי שיבדוק את תוכנן של ערמות העפר והפסולת שמפונות מהמקום. הוא החל לעבור בעצמו במקום על בסיס קבוע. "אני רואה משאיות שעוברות שם כל יום, אף אחד לא משגיח, לא מסנן את החול. מי יודע מה קורה שם?"

בוחבוט לא התעצל וניסה לחפור בידיו בערמות העפר. הממצאים זעזעו אותו: "בחיפוש שעשיתי בידיים שלי מצאתי עצמות של קדושים קדמונים. הלכתי וקברתי אותן באיזה מקום. אני לא מבין, בית קברות זה משהו שלא נוגעים בו! תארו לכם שהיו עושים שביל אופניים באמצע הר הרצל, על קברים של חיילים, של ראשי ממשלה, זה הרי לא היה עולה על הדעת. פה זה מקום שמזוהה בוודאות כבית עלמין יהודי, יש פה קדושי עליון, תנאים ואמוראים שמזוהים מהתלמוד הבבלי והירושלמי. איך זה ייתכן?!"

לא יהיה מופרך להניח שרוב הקוראים לא באמת יודעים על קיומו של בית עלמין יהודי עתיק ביפו, ובוודאי לא מודעים לערכו ההיסטורי והרוחני. גם גורלו של בית עלמין, מתברר, תלוי במזל, והגלגולים שעברו על העיר יפו באלפיים שנה לא הותירו סיכוי רב לאתר יקר הערך לזכות למקום המכובד שהוא ראוי לו. שיחה עם ניקו אוריטו, מנהל המרכז הארכאולוגי יפו העתיקה ומורה דרך, שופכת אור על תולדותיה של עיר הנמל העתיקה, ובפרט על גלגוליו של בית העלמין היהודי.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת חגית רוזנבאום המדיניות שמפלה לרעה יישובים יהודים בגליל נעצרה. בינתיים

עוד מאת חגית רוזנבאום מתמחים ממוסדות תומכי חמאס יטפלו בישראלים באיכילוב

להיסטוריה היהודית של יפו, עוד מימי התנ"ך ובהמשך בתקופת בית ראשון ושני, אפשר להקדיש טור מחקרי מרתק בפני עצמו. לענייננו, בתקופת בית שני, כשיפו הייתה עיר מוקפת חומה, שכן מחוץ לה בית העלמין היהודי – שכן בהתאם להלכות טומאה וטהרה שנהגו בזמן הבית, הקברים היו צריכים להיות מחוץ לחומה, הרחק מהעיר. המקום שימש לקבורת יהודים במשך מאות שנים, על פי תארוכי המצבות, וכתוצאה מכך ניתן להבין גם מדוע הוא משתרע על שטח גדול מאוד, שכיום הוא לב המטרופולין התל־אביבי, כפי שנפרט בהמשך.

לאורך ההיסטוריה עברה יפו כמה תקופות של חורבן: קרבות עם המוסלמים בתקופה הצלבנית, התקופה הממלוכית שבה יפו ננטשה ועוד. כך שלאורך מאות שנים האזור כולו היה חרב ונטוש, מה שמסביר את מעמדו הירוד. רק בתקופת השלטון העות'מאני חזרה ליפו התיישבות כלשהי. בסוף המאה ה־19, בעקבות הסכמי הקפיטולציות, רכשה הכנסייה הרוסית מהשלטון העות'מאני שטח שכולל את בית העלמין. על השטח הזה הוקמה כנסייה רוסית, ותוך כדי העבודות התגלתה לראשונה מערת קבורה יהודית במקום. מקימי הכנסייה שימרו את מערות הקבורה והמצבות היהודיות שגילו במקום, עדות לנוכחות שהייתה בו לפני אלפיים שנה, מה שמבחינתם הוכיח את ערכו. הממצא העיקרי היה מערת קבורה מימי בית שני ובה פסיפס.

דרישת שלום מיהודי יפו העתיקה

עם הקמתה של מדינת ישראל החלו להתבצע באזור חפירות ארכאולוגיות, שבהן השתתפו כמה משלחות של חוקרים. במהלך החפירות התגלו 29 מצבות קבורה, וכתובות בעברית, ביוונית ובארמית. האיקונוגרפיה של המצבות הייתה יהודית מובהקת: לולב, שופר, מנורות, כפות תמרים וכו'. השמות שתועדו היו גם הם יהודיים – סומכוס, ראובן בן יעקב, חלפתא בן ינאי ועוד – ולרובם מצורפת גם המילה שלום. בחלק מהמצבות מצוין גם משלח היד של הנפטר. אולם גולת הכותרת היו שמות של תנאים ואמוראים שהופיעו על המצבות, ובהם רבי יודן בן רבי טרפון, רבי חיא בר אדא דיפו, רבי נחמיה דיפו, רבי תנחום דמן יפו ועוד.

המצבות מוצגות כיום במוזאון יפו, אולם מצבות רבות אחרות פזורות במוזאונים ברחבי העולם. הסיפור החל ב־1871, עת הגיע לארץ הדיפלומט והארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון־גנו. הלה הגיע לשכונה אבו־כביר ממזרח ליפו, שבה התגוררו ערבים שהיגרו ממצרים. הוא גילה בידיהם עשרות מצבות כתובות יוונית ועברית, ובעקבות זאת הבין כי מדובר בנקרופוליס (עיר קבורה) יהודי עתיק. במקום נמצאו קברות רבים חצובים בכורכר, שהפכו לבורות השופכין של ערביי אבו־כביר, שקמה 35 שנה קודם לכן. התברר כי מדובר בבית קברות ענקי של יהודי יפו, אך נטמנו בו גם יהודים ממקומות אחרים בארץ ובעולם. רוב המצבות הועברו למוזאון באוסלו, חלקן חולקו למוזאונים ואספנים בישראל וברחבי העולם.

מאוחר יותר, בסוף המאה הקודמת, אסף אל ביתו אציל רוסי יפואי בשם פלאטון יוסטינוב פריטים ארכאולוגיים אל ביתו, ובהם עשרות מצבות מבית העלמין שנחשף באבו־כביר. סמוך למלחמת העולם הראשונה עזב יוסטינוב את הארץ כשהוא חסר אמצעים, וניסה למכור את המצבות למוזאונים שונים באירופה. לבסוף הגיע רוב האוסף למוזאון באוסלו, שם שכן שנים רבות ללא דורש, עד שהחל הרב ד"ר יצחק אלפסי במחקרו על בית העלמין של יפו, פנה למוזאון הנורבגי והתעניין בגורל המצבות. רק מעטות מהן ניאות המוזאון להעביר לשמירה בישראל.

אברהם בוחבוט, כאמור תושב יפו, יודע לספר כי שכונת אבו־כביר הופצצה ונהרסה על ידי האצ"ל והלח"י בקרבות מלחמת השחרור. כך ששטח השכונה, שכאמור נבנתה על גבעת הנקרופוליס היהודי, נותר שומם לאחר שתושביה הערבים נסו על נפשם. ההרס שנוצר במקום בעקבות המלחמה היה רק נדבך נוסף על הנזקים שגרמו תושבי אבו־כביר: הם השתמשו באבני המצבות לצורכיהם, כמו גם במערות הקבורה, מה שפגע מאוד בשימור המקום. כאמור, השטח נותר שומם ומגודר בשל ערכו ההיסטורי, עד לפני שנה.

יש לציין כי שכונת אבו־כביר ממוקמת מעל צבר מערות קבורה בולט במיוחד, שהוא השטח שגודר כל השנים. אבל בוחבוט מדגיש כי המערות פזורות בשטח נרחב הרבה יותר, שעליו ממוקמים כיום "פארק החורשות", בית קפה ופאב פעילים (גם בשבתות), שבהם תושבי תל אביב חוגגים, מדוושים ונהנים מעל עצמותיהם של יהודים, בהם כאמור גם צדיקים וקדושים. את הסיפור כולו חשף החוקר ומורה הדרך שרגא שמידלר, בסרטון חדש שהוציא ובו קרא לציבור להתעורר ולפעול למען היהודים הטמונים מתחת לשבילי הפארק.

בוחבוט מתחם את האזור בשטח הנרחב שבין רחוב קיבוץ גלויות, שדרות הר ציון, רחובות הרצל ובן צבי, ועד למכון הפתולוגי באבו־כביר והכנסייה הרוסית. הוא מצביע על כביש מהיר בשדרות קיבוץ גלויות שבו ניתן לזהות מעין רמפה. לדבריו, כשביקשה העירייה לסלול את הכביש והתברר כי מתחת לתוואי שוכנות מערות קבורה, תוכנן הכביש עם הגבהה, כדי לא לפגוע בקברים. אולם משום מה, בשאר הפרויקטים של העירייה באזור, הקברים לא נלקחו בחשבון: "בשנים האחרונות בנו פה את פארק החורשות בשלבים. את הקטע האחרון – שבו יש הכי הרבה מערות קבורה – שמרו לשלב הזה, שבו החלו לפני שנה", מתאר בוחבוט. פניותיו לאתרא קדישא, הגוף האמון על הנושא, לא זכו לטיפול וגם לא להסבר מניח את הדעת. בינתיים הוא רואה את המשך עבודות העפר מדי יום ועיניו כלות: "אני נובר בהר ואומר לעצמי: ריבונו של עולם, זה אמוראים, קודש קודשים, איזה עוול! מי ייתן על כך את הדין, מי יודע כמה עצמות קדושים נזרקו באתר פסולת?"

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "הטענות שהועלו בפנייתכם מפתיעות, ובמיוחד הרושם שנוצר כאילו עבודות הפיתוח במתחם גורמות לפגיעה באתר קבורה עתיק. טענות אלו אינן נכונות כלל ועיקר, והעובדות הן שהעבודות מתבצעות בתיאום מלא ובפיקוח צמוד של רשות העתיקות ושל כלל הגורמים המקצועיים המוסמכים, ובהם גם חברת 'אתרא קדישא'. כל עבודות הפיתוח מבוצעות ברגישות מרבית ותוך שמירה קפדנית על מערות הקבורה ועל כל השרידים הארכאולוגיים וההיסטוריים המצויים במקום, ללא כל פגיעה בערכי המורשת או בהיסטוריה של האתר. זאת ועוד, בניגוד מוחלט לנטען, לא מפונות מהשטח ערמות עפר ולא הוצא מהמתחם אפילו גרגר עפר אחד. העפר מוזז ומופרד בזהירות בתוך גבולות האתר בלבד, לצורך מילוי ומחזור פנימי, ורק תחת פיקוח מקצועי של מפקח מטעם רשות העתיקות".

לתגובות:

[email protected]