השבוע היה זה מגיש חדשות 12 דני קושמרו שחולל את הסערה התורנית סביב מצביעי הליכוד בפריפריה. אבל למען האמת, קושמרו הוא רק בורג אחד בחונטה שמקפידה לעלוב במצביעי הימין בכל פעם שהעם שוב אומר את דברו, שלא בטובתה.
נזכיר כי קושמרו התייחס באולפן החדשות לקלפי בשכונת מישור הגפן באופקים. בתדהמה מהולה בזעזוע ציין כי התושבים העניקו 65 אחוז מהקולות לגוש נתניהו, אף שבשכונה זו נרצחו 33 תושבים במהלך אירועי הטבח לפני שלוש שנים. קושמרו כמעט נזף בגיבורי אופקים על בחירתם לתמוך בפוליטיקאים שלטעמו אחראים למחדל.
כאמור, קושמרו לא היה לבד. גם המגיש וכדורגלן העבר אייל ברקוביץ' הטיח דברים קשים עם היוודע תוצאות הבחירות, הפעם בתושבי קריית שמונה, שהביעו גם הם תמיכה באחוזים גבוהים בנתניהו ובמפלגתו. בתוכניתו ברשת 13 פנה ברקוביץ' ישירות לתושבי העיר ואמר: "אתם נורמלים? שנים אתם עולים לשידור ומתלוננים שממשלת נתניהו מזניחה אתכם ולא תומכת בכם. ואז מגיעות בחירות ואתם שוב בוחרים בנתניהו. תסבירו לי מה זה הדבר הזה".
הביקורת המתנשאת על מצביעי הימין, והליכוד בפרט, מתחדשת כאמור מדי מערכת בחירות. בבחירות 2019 כינה העיתונאי אמנון אברמוביץ' את מצביעי הליכוד "ילידים". הביטוי הגזעני הזה הוא רק נקודת קצה של שורת התבטאויות שלו ושל עיתונאים נוספים לאורך השנים, שמנסים לקעקע את תוצאות האמת הלא מחמיאות מבחינתם, ולתלות אותן ב"טמטום" של מצביעי הליכוד השחומים מהפריפריה.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת חגית רוזנבאום
"הפרקליטות מאמינה למחבלים ולא לרבש"ץ מצטיין"
עוד מאת חגית רוזנבאום
חשיפה: מפלגת 'הציבור החרדי' ממומנת על ידי נדבנים מהשמאל העמוק
בנושא 1219b
"מבחינת הרשימות הערביות, השלב הבא יהיה דרישה לאוטונומיה בנגב ובגליל"
בנושא 1219b
בעיית הערבים היא קצה הקרחון
עוד באקטואליה
העליון הכריע: מורשע הריגת א-ראבי לא ייכנס לכלא
עוד באקטואליה
סוכלה חוליית מחבלים שביצעה ניסויי ירי טילים מאזור ג'נין
כך למשל, לאחר בחירות 2019 השקיע אתר החדשות 12N ביצירת כתבה שלמה שכולה ציטוטי גולשים בפייסבוק, התוקפים את תושבי הדרום בערים כמו באר שבע, אופקים, אשקלון ואשדוד על תמיכתם בנתניהו על אף המצב הביטחוני המעורער אז.
ליאת, תושבת תל אביב, הייתה נחרצת מאוד: "בפעם הבאה שתושבי שדרות יבואו בטענות לגבי הטילים שנופלים עליהם ושלאף אחד לא אכפת, שיעשו חשבון נפש עם עצמם כי הם הביעו תמיכה בלתי מסויגת בשלטון שלא עשה דבר!!! בשביל לשנות את המצב. אין להם אלא להאשים את עצמם… ואני וחבריי ב'מדינת תל אביב', נמשיך לשתות את האספרסו שלנו בכל בוקר אבל עם הבדל אחד – אין יותר רחמים ולא סימפטיה – רציתם קיבלתם!"
אלא שהטענה נגד "הבבונים" שמצביעים באפס תבונה פוליטית שוב ושוב לממשלת הליכוד, על אף מחדליה, יכולה להיות מופנה גם לכיוון ההפוך בדיוק: אל "בבונים" עם שיוך עדתי שונה, עם חיתוך דיבור אירופי וארצות מוצא פחות מדבריות ויותר מושלגות. שכן אותה תופעה בדיוק נרשמה בדפוסי ההצבעה לכנסות הראשונה עד השמינית, כלומר מקום המדינה ועד שנת 1973. למי שמתקשה לזכור, השמאל בגלגוליו השונים – בן גוריון, מפא"י או המערך – שלט בכיפה מדי מערכת בחירות במשך 25 שנה ברצף. למצביעי הפנקס האדום לא שינה כמעט בכלל אילו מחדלים או משברים התרחשו תחת שלטון מפלגתם, הם שלשלו את אותו פתק פעם אחר פעם והביאו לניצחון השמאל בבחירות.
ולא שלא היו משברים. בעשור הראשון לקיומה התמודדה ישראל עם תקופת הצנע, תקופה שבה רבים מתושבי ישראל חשו רעב ממשי בשל מדיניות הקיצוב ותלושי המזון. אבל גם עם 360 גרם לחם ו־20 גרם מרגרינה ליום לנפש, הצביעו תומכי מפא"י כהרגלם והעניקו את תמיכתם לדוד בן גוריון, שהמשיך להוביל את המפלגה הגדולה בכנסת בתפקיד ראש הממשלה.
ב־1953 קרעה את החברה הישראלית ההחלטה לחתום על הסכם השילומים עם גרמניה. הכאב הציבורי וההפגנות הקשות שביטאו אותו היו חריפות לפחות כמו ההפגנות נגד הרפורמה, ואף על פי כן במערכת הבחירות הבאה, ב־1955, זכתה שוב מפא"י ב־40 מנדטים והמשיכה להיות המפלגה הראשונה בגודלה בכנסת. האם מצביעי מפא"י לא חשבו פעמיים לפני שתמכו שוב במפלגה שקרעה את העם שנים ספורות אחרי השואה, כשהפצע הלאומי עדיין בוער במלוא עוצמתו?
ומכאן למשברים ביטחוניים: בעיצומה של מלחמת ההתשה התקיימו הבחירות לכנסת השביעית. במשך שלוש שנים, 1970-1967, דשדשו לוחמי צה"ל בחזית המצרית, הירדנית והסורית. המלחמה, שגבתה קרוב לאלף קורבנות ועוד אלפי פצועים, פגעה במורל הלאומי, ובעיצומה ההישגים לא נראו באופק. למרות זאת, בבחירות של 1969 שוב התאגדו מצביעי המערך סביב דפוס ההצבעה הקבוע, בלי דיבורים על מחדלים ביטחוניים, אחריות לאומית או ועדות חקירה. המערך, שזכתה ל־56 מנדטים, שוב הייתה המפלגה הגדולה בכנסת.
המשבר האחרון, והדרמטי ביותר בתולדות ישראל היה מלחמת יום הכיפורים. היה זה שבר גם ברמה הביטחונית וגם ברמה הלאומית, שגבה אלפי קורבנות בנפש, פצועים, ובעיקר הותיר עם שלם הלום ושבור. הבחירות לכנסת השמינית ב־1973, שנדחו מעט בשל פרוץ המלחמה, אומנם שינו מעט את יחסי הכוחות, כאשר הליכוד עולה ל־39 מנדטים והמערך בראשות גולדה מאיר מצטמצם ל־51 מנדטים, ועדיין – אפשר היה לצפות ממצביעי המערך לשקול שוב את האמון בממשלה שהייתה אחראית ללא ספק למחדל הגדול ביותר שידעה המדינה עד אז. אבל כשהבבונים צבועים בצבע הנכון, לילידים אסור לשאול שאלות.
רועה צאן עם ספרי קודש
בעיתוי מדויק – שבת חיי שרה, שמחברת את הדופק הלאומי לעיר האבות – יוצא לאור הספר 'רוח אחרת', המגולל את סיפור חייו של הדמות המזוהה ביותר עם ההתיישבות היהודית בחברון, הרב משה לוינגר זצ"ל. את הספר, בהוצאת ידיעות ספרים, כתב בנו מנשה לוינגר יחד עם נחמיה וייס, ותהליך כתיבתו והכנתו לפרסום ארך כחמש שנים. "במשך שנים אבי סירב לכל הפונים אליו לכתוב עליו ספר", מספר לוינגר הבן, "הוא אמר שיכתבו ספר על תנועת גוש אמונים ולא עליו. רק לפני מותו הסכים וביקש שידגישו בספר את התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים". הספר מצטרף לשני ספרים קודמים, אחד מהם כולל מאמרים רעיוניים של הרב לוינגר, והשני – מחזה שכתב בצעירותו ומשקף את הרעיון החלוצי־דתי שקידם בחייו.
"בניגוד לספרים אחרים, החלטנו שספר זה לא יהיה 'ספרות שבחים', השתדלנו להיות אובייקטיביים עד כמה שאפשר", אומר לוינגר, "כמו כן, הספר מבוסס על קריאת כל הכתבות בעיתונים שנכתבו יום אחרי האירועים, כך שיש זיכרון טרי לכל אירוע". מטרת הספר מבחינתו היא לעורר דיון, בעיקר בקרב הדור הצעיר אבל גם אצל המבוגרים, על היכולת של הרב לוינגר לצלוח אירועים מורכבים, "בזכות הראש הפתוח שהיה לו והנכונות להתגמש כשצריך, ולפעמים להפך".
הספר מביא גם את הפרקים המוקדמים ואולי הפחות מפורסמים בחייו, אחד מהם הוא על תקופת הרבנות בקיבוץ לביא בגליל התחתון. וכך מתוארת בספר דמות הרב הייחודית שנבחרה לכהן בקיבוץ הדתי: "קיבוץ לביא שבגליל התחתון, הצופה אל הכינרת, היה הקיבוץ הדתי הראשון שחיפש לו רב. לאחר שחברי הקיבוץ בחנו כמה מועמדים לתפקיד, הם בחרו ברב לוינגר. כך הפך הרב לוינגר לרב הראשון בקיבוץ דתי בישראל.
"הקיבוץ הציע לרב החדש לעבוד גם כמחנך, אך הוא בחר בעבודת כפיים ונימק זאת מעל דפי אחד העיתונים: 'התנועה החלוצית הדתית שלנו הצליחה לשבור את המוסכמות הידועות שהיו מקובלות בחו״ל במשך מאות שנים, שעבודת כפיים ממשית נוגדת את רוח היהדות – ההפך הוא כמובן הנכון'.
"בקיבוץ שובץ הרב לוינגר בענף הצאן, וכך תיאר חיים פיקרש בעיתון הצופה את עבודתו: 'אחר הצאן מהלך רועה צאן מעוטר זקן, צעיר ממושקף בעל מבט רציני, שילקוט הרועים שלו גדוש ספרי קודש, מחברות של מוסר ומחשבת ישראל. רועה המפזם לעת רצון ניגונים ערֵבים של דבקות חסידית. המחפש את בדידותם של מרחבים כדי להשיח עם קונו על רקע כינרת שלווה והרים דוממים'".
לרב הצעיר היו גם חיכוכים, כשראה לנכון לעמוד על נושאים רוחניים: "בזמן חנוכת בית מדרש חדש, דרש מהחברים שלא להיכנס אליו אלא אם יקבלו עליהם להתייצב בהיקפים גדולים יותר לשיעורי התורה. להוכחת רצינותו החל להחזיר בהפגנתיות את הספרים לבית המדרש הישן, עד שהתקיימה דרישתו וחברי הקיבוץ התחייבו להגיע לשיעור. בעקבות אירוע זה נוסד שיעור גמרא יומי קבוע, שמתקיים עד היום. את סיום המסכת הראשון עשו משתתפי השיעור בחדרו של הרב כהנמן, ראש ישיבת פוניבז׳, שהגיע לחופשה בבית מלון בטבריה".
את תפקידו לא צמצם הרב לוינגר לקיבוץ לביא בלבד. "במוצאי שבתות היו חברי קיבוץ דגניה שולחים טנדר להביאו ללמד שיעור באם הקבוצות. לימים סיפרו מוקי צור ושרהל׳ה שרון שקיבלו ממנו שיעורים בתיכון האזורי של הקיבוצים – בית ירח, והוריו של אפי איתם, חברי קיבוץ עין גב, פיתחו קשרי ידידות עם הזוג לוינגר".
בחורף תשכ״ד (1964) ביקר האפיפיור פאולוס השישי בירושלים. לכבוד הביקור סללה הממשלה כביש בין הכינרת לנצרת, "ולמורת רוחם של חלק מהחברים אסר הרב לוינגר על חברי הקיבוץ לצאת לכביש ולצפות בשיירת האפיפיור".
עשו הכול כדי שהרב לא ידבר
קפיצה של כמה שנים קדימה מובילה אל הפרק המרכזי בחייו של הרב לוינגר: היישוב היהודי בחברון. אחד האירועים הדרמטיים בשנים ההן היה הפוגרום ושרפת ספרי התורה במערת המכפלה בידי ערביי העיר. הרב לוינגר היה ממובילי המאבק לחזרה לבית הכנסת העתיק בשכונת אברהם אבינו, והדבר היה לצנינים בעיני שר הביטחון פרס ובכירי צה"ל באותה עת. השם לוינגר היה אצלם מוקצה מחמת מיאוס. לכן החליטו ראשי הצבא מול המנהיגות המקומית כי הרב לוינגר לא יישא דברים בהלוויה הממלכתית שנערכה לספרי התורה בחברון. הספר מתאר את השתלשלות האירועים לאחר מכן, כמו שיכולה לקרות רק אצל הרב לוינגר.
"במהלך הלוויה נשמעו קריאות מפי חלק מהקהל 'איפה הרב לוינגר?', וכשהגיע הרב צבי יהודה וראה שהרב לא נמצא במקום, הוא שאל: 'איפה ר' מוישה?'. כשסופר לו על הסיכום עם הצבא, הרב צבי יהודה, שלא נהג להתווכח, שאל שנית: 'איפה ר' מוישה?'.
"משנוכחו אנשי קריית ארבע שהרב צבי יהודה דורש שהרב לוינגר ידבר, נסעו לקריית ארבע להביא אותו. כשהגיע, אמר לו הרב צבי יהודה: 'ולכל היד החזקה אשר עשה משה', אחז בידו, עלה איתו במדרגות המערה עד למרפסת וביקש ממנו לנאום, תוך שהוא מוסיף 'משה ידבר והאלוקים יעננו בקול' – אך כשהחל לדבר נותקו הרמקולים בפקודת המושל הצבאי. הקהל מחה על כך, אך קציני צה"ל הבכירים עזבו את המקום, הורו לקומנדקרים הצבאיים לנוע לעבר בית העלמין העתיק בחברון, ואף פקדו על החיילים להודיע לקהל הגדול שההלוויה התחילה.
"ללא הגברה, קרא הרב לוינגר לקהל: 'עליי לומר את הדברים, הקהל מתבקש להישאר'. 'מה הולך פה?', שאל קצין אחד את חברו, 'הצו האוסר עליו לבוא לכאן עודנו בתוקף'. חברו ענה לו שהוא קיבל רשות מיוחדת להגיע ללוויית ספרי התורה. לניסיון להשתיק את הרב לוינגר הצטרף המסוק הצבאי של פרס, שטס נמוך מעל הקהל כדי להרעיש בעת נאומו של הרב.
"הרב לוינגר קרא לקהל לקרוע קריעה לאות אבל, ועשה כך בעצמו. לאחר מכן תקף את הממשלה: 'חובתי לומר לעם, שלא כל האשמה למה שקרה בחברון מוטלת על אותם זדים ארורים שעשו את תרפ"ט בזמנו, אלא שיש בחברון ספר לבן של ממשלת ישראל. קִרעו אותו! אנו חייבים להודיע לעם כולו שהאשמה היא בחולשתה של ממשלת ישראל. ממשלה זו, לעיני תושבי חברון, סילקה אותנו בשבת שלפני יום הכיפורים בכוח מבית הכנסת על שם אברהם אבינו, מבית הכנסת שהתפללו בו יהודים במשך ארבע מאות שנה. מעל במה זו אני מזהיר את ממשלת ישראל שלא תמשיך במדיניותה שחברון לחוד וקריית ארבע היא עיר אחרת. זו סכנה, ועל הממשלה לקבל החלטה מיידית שכל יהודי יכול להיכנס למערת המכפלה ולבית הכנסת אברהם אבינו, ושכל יהודי יכול להתנחל בכל ארץ ישראל'״.
לתגובות:
