מי הציל את החולה? לחדר המיון מובא גבר צעיר עם כאבים בחזה ותסמינים לא ברורים. האק"ג גבולי, בדיקות הדם הראשוניות לא מראות ממצא חד־משמעי, והרופא מתלבט אם לשחרר או לאשפז. במקביל, מערכת הבינה המלאכותית שקלטה את הנתונים מציגה הסתברות גבוהה לאירוע לבבי נדיר. הרופא חוזר לבדיקה קלינית, מרחיב את הבירור ואכן מתגלה בעיה מסכנת חיים. החולה ניצל. במקרה הזה, לא האלגוריתם הציל חיים לבדו ולא הרופא לבדו, אלא השילוב ביניהם.
הבינה המלאכותית מנתחת מיליוני נתונים, מזהה דפוסים חבויים, ומציעה לרופא זווית ראייה חדשה. במחלות כמו סרטן, מערכות כאלה מצליחות לזהות גידולים בצילומי הדמיה בדיוק גבוה בהרבה מזה של עין אנושית מקצועית. ברפואת משפחה הן מסייעות לחזות סיבוכים עתידיים על סמך ההיסטוריה הרפואית. ברפואה מונעת הן מזהות אוכלוסיות בסיכון עוד לפני הופעת המחלה. אבל אם נחזור למקרה שלנו, ישנה דילמה שעולה מתוך המציאות המתחדשת: מה קורה כאשר המערכת טוענת דבר אחד והרופא חושב אחרת, למי מקשיבים? הרופא הוא הרי לא פקיד שמבצע המלצות של מכונה. ברור לי שהשאלה תלך ותתחדד עם השנים.
האמת היא שאי אפשר להתעלם מהתרומה האדירה של שילוב מערכות בינה מלאכותית ברפואה. במקומות שבהם יש מחסור ברופאים, הבינה המלאכותית מאפשרת אבחון ראשוני מדויק יותר. במדינות מתפתחות היא מצמצמת פערים. בבתי חולים עמוסים היא מקצרת את זמני האבחון, ומונעת טעויות אנוש הנובעות מעייפות ולחץ. אבל מה קורה כאשר המערכת טועה או ממליצה על הליך שנתון במחלוקת מבחינה מוסרית? מי נושא באחריות – היצרן, המתכנת, המוסד הרפואי, או הרופא שהסתמך עליה? לכאורה, האדם שבחר להפעיל את הכלי ולפעול לפיו חייב לשאת באחריות לתוצאה. ואולי כל הגורמים ביחד? שאלות אלו ואחרות מעוררות את הצורך בבקרה אנושית מתמדת על השותפות האנושית־טכנולוגית החדשה. אין טעם באלגוריתמים מתקדמים בלי היכולת של האדם לבחור ברפואה חכמה, אנושית ומוסרית.
סטייק עם כוס קפה. הבינה המלאכותית משפיעה גם על הקשר בין הרופא למטופל. חלק מהמטופלים מגיעים אלינו עם רשימת המלצות של דוקטור AI. הם זקוקים לביטחון שמערכת נוספת עוקבת אחר מצבם. אבל מטופלים אחרים חשים ניכור ביחס ל־AI, ולא מוכנים להפקיר את גורלם בידי אלגוריתם. בעיניי, הקשר האנושי הוא קריטי לטיפול. מערכת חכמה, גם אם היא עושה רושם שהיא כביכול "מקשיבה", איננה מלווה בהסבר אנושי וביחס אישי.
אולי יעניין אתכם
גם בעולם ההלכה, הבינה המלאכותית דוהרת קדימה וגם כאן נדרשת זהירות. מצד אחד, תוכנות שמאתרות מקורות, משוות פסיקות ומנתחות את הלשון מקלות מאוד על הלימוד, וזה נהדר. תלמיד חכם יכול להגיע בתוך דקות למידע שבעבר נדרשו שעות להגיע אליו. אך פסיקה איננה חיפוש טקסטואלי. היא הכרעה ערכית־רוחנית במציאות חיה. לכן, גם כאן הבינה המלאכותית היא כלי עזר. היא לא מחליפה דעת תורה. החיבור בין רפואה, בינה מלאכותית והלכה יוצר מודל מעניין של שותפות: המדע מביא יכולת, ההלכה מביאה כיוון, והאדם נדרש להביא אחריות. כאשר אחד מהשלושה חסר, המערכת כולה מתערערת.
במחלקה אחת בבית חולים גדול, צעירה שמחכה שנים להשתלת איבר מקבלת הזדמנות חדשה באמצעות מדפסת ביולוגית. האיבר הודפס בעזרת תאים שנלקחו מגופה, כך שהסיכון לדחייה נמוך במיוחד. יש תקווה גדולה לכל הזקוקים לתרומת איברים, ובהם חולי הדיאליזה. האם זה ייתר את הצורך במפעל הענק שנקרא 'מתנת חיים'? ימים יגידו.
אין בעל הנס מכיר בניסו. אנחנו חיים בעידן שבו טכנולוגיות שפעם נראו כמדע בדיוני הפכו לחלק מהשגרה, גם בתחומים אחרים. בשר מתורבת, המיוצר מתאים בודדים מן החי, מציע עתיד שבו אין צורך בשחיטה המונית, זיהום סביבתי כבד ושימוש מופרז באנטיביוטיקה. תזונאים מדברים על שליטה מדויקת בהרכב החלבון והשומן, אבל אז מתעוררות שאלות הלכתיות מעניינות: האם זהו בשר לכל דבר, או מוצר חדש לגמרי? האם ייתכן שהבשר ייחשב לפרווה? האם תהיה אפשרות להחזיק סטייק עסיסי ביד אחת עם כוס קפה בחלב ביד השנייה? האם נוכל להקריב בבית המקדש קורבנות מבשר מתורבת?
לילה בלי תאונות. ומה עם המכוניות האוטומטיות? רופא בכיר ממחלקת טראומה סיפר על לילה שקט במיוחד עם פחות פצועי תאונות ופחות קריאות חירום. הסיבה, לדבריו, היא ניסוי מקומי ברכבים אוטונומיים. המכוניות הרי לא שתו אלכוהול, לא התעייפו ולא התפתו לנסוע במהירות מופרזת. לכאורה התוצאה מושלמת: פחות שברים, פחות פגיעות ראש, פחות משפחות שיושבות במסדרון וממתינות לבשורה. אבל שוב מתעוררת השאלה: כאשר רכב אוטומטי טועה, מי נושא באחריות? הנהג, המהנדס, או האלגוריתם? זה מחייב חשיבה מחודשת על מושגים של אחריות ונזק.
המציאות של מכונית אוטומטית עם נהג יכולה להיות התגשמות חלום בשבילי. בעלי נוהג ללגלג עליי שאני בוחרת מקום עבודה ונענית לבקשה להרצאה בעיקר על פי המיקום ואפשרויות החנייה. כשעבדתי במרפאה בשכונת גאולה בירושלים, מרפאה שמאוד אהבתי, הייתי עושה רונדלים במשך שעה ארוכה במטרה למצוא חניית מבטחים. לבסוף נשברתי, עזבתי גם את מרפאת גאולה וגם את מרפאתי האהובה בבני ברק. הפקקים והחנייה הכריעו אותי. גם היום, המרפאה הנוכחית שלי בגבעת שאול בירושלים איננה ממוקמת במקום מרווח במיוחד, וחנייה איננה בין המצרכים הזמינים בסביבתה, אבל הסמיכות לכניסה לעיר ולבנותיי האהובות מכריעה. תמיד יש נכד או שניים שלומדים באזור, בישיבה לצעירים או במרכז הרב, ונכדות שלומדות ב'צופיה' או ב'עטרת רחל'. וכך העבודה במרפאה הופכת גם לחוויה משפחתית לסבתא הרופאה.
ולא רק מכונית אוטומטית תשרת אותי. כשאגיע הביתה תחכה לי רובוטית נחמדת, וזה לגמרי לא חלום רחוק. בבתים רבים כבר נכנסו רובוטים קטנים שמנקים, מסדרים וחוסכים זמן וכוחות. ישנם גם רובוטים שמזכירים לאדם המבוגר ליטול תרופות. אולי זה יאפשר לקשישים להישאר בבית ולא לעבור למסגרת סיעודית. אבל צריך לזכור שהרובוט איננו תחליף לנכד שמגיע לביקור. הטכנולוגיה לא תוכל להחליף קשר אנושי.
בחזרה לגן עדן. הרב יהושע שפירא מאמין בברכה שיש ב־AI, שחושב מהר מאיתנו והוא יצירתי מאיתנו. דווקא כשנחסך מהאדם המאמץ השכלי, נחשף הדבר היחיד שהמכונה באמת לא יכולה לקחת – יראת ה' ודעת אלוקים. הרב שפירא מציג הקבלה מפתיעה בין עידן הבינה המלאכותית ובין גן העדן. לדבריו, קללת "בזעת אפך תאכל לחם" כללה לא רק עמל גופני, אלא גם את שעבודו של השכל לצורכי הישרדות. כיום, כאשר הטכנולוגיה מפנה את מקומה לטובת חשיבה יצירתית ואוטונומיה של מכונות, מתפנה האדם לחזור לייעודו המקורי – חיבור ישיר ופשוט לרוח האלוקית, "לעובדה ולשומרה". אמן כן יהי רצון.
לתגובות:
