בציבור הישראלי רווחה התקווה כי שבעה באוקטובר ינפץ אחת ולתמיד את אשליות השלום עם אויבינו. ואכן, בשבועות הראשונים לטבח נדמה היה שאף בקיבוצי העוטף התעוררו מהקונספציה ארוכת השנים שאחזה בהם. אלא שעם חלוף הזמן התברר שעומק הזוועות לא הצליח גם הפעם לחדור לעומקי התודעה ולנפץ תפיסות עולם שנבנו בעקשנות עיוורת לאורך עשרות שנים. זמן לא רב אחר כך מיהרו חוגים נרחבים בשמאל הישראלי לאמץ את משוואת הסימטרייה המעוותת שרואה בחיילי צה"ל וברוצחי חמאס שני צדדים שווים במעגל הדמים, ולהתעלם מהעובדה שמדובר במאבק מוסרי מובהק בין תרבות מערבית שמקדשת את ערך החיים לבין תת־תרבות שמקדשת את פולחן המוות.
בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת תופעה של אנשי אקדמיה ישראלים שהפכו לנשק תעמולה מבוקש בידי חורשתי רעתנו. אותם מרצים ניצבים בחזית ההכפשה של מדינת ישראל באמצעות דבקות קנאית באותה משוואה סימטרית. הם מופיעים דרך קבע בפורומים בין־לאומיים, כנסים וקונגרסים, לא אחת במימון מלא ובאירוח מהודר מטעם הגופים העוינים את ישראל. בתמורה לכך מצופה מהם להתייצב על הבמה ולהאשים את ממשלת ישראל וחיילי צה"ל בפשעי מלחמה.
בעיני מארחיהם, אין תעודת כשרות אפקטיבית יותר מאקדמאי יהודי מבית שמאשים את חיילי צה"ל בהתעללויות מיניות מתוך סדיזם טהור או ברצח עם מכוון. בשבעה באוקטובר, אותם מרצים ישראלים שהפכו את הכפשת ישראל לזהותם העיקרית, גילו על בשרם שבשעת מבחן זהותם היהודית גברה על הזהות הפרוגרסיבית והאנטי־ציונית שאימצו לעצמם. בדומה לפוגרום שבוצע ב"מתנחלי העוטף" שוחרי השלום, הגל האנטישמי שהציף את האקדמיה העולמית בעקבות אירועי שבעה באוקטובר לא הבחין בינם לבין יהודים תומכי ישראל.
ההשוואה בין הרג אזרחים הנגרם כתוצאה מפעולה צבאית הכרחית לבין טבח מכוון, אונס קבוצתי, שרפת תינוקות ורצח המוני, היא עלבון לזיכרון ולמוסר האנושיים. מדובר בטשטוש מושגים שהופך את הקורבן לתליין שמואשם בסדיזם וברצח עם. מכאן קצרה הדרך לעלילות דם מהסוג של קמפיין ההרעבה השקרי בעזה, שהודהד באמצעות ארגוני זכויות אדם אנטישמיים וברוח גבית של התקשורת המערבית המוטה. לאלה הצטרפו פוליטיקאים ועיתונאים ישראלים חסרי אחריות ונטולי מצפון, שבעיצומה של המלחמה האשימו את צה"ל בפשעי מלחמה, בשעה שמחבלי חמאס הם שמנעו במכוון אספקת מזון ותרופות מתושבי עזה, כדי להפיק רווח תעמולתי ממצוקתם.
אולי יעניין אתכם
הזיכרון הקולקטיבי היהודי כולל בחובו דפוסי אכזריות של שרפה, עריפות ראש ומעשי אונס שמלווים את עמנו משחר ההיסטוריה. כך היה בראשית המאה ה־20 בעקבות פוגרום קישינב, הפוגרום הראשון בהיסטוריה היהודית שתועד במצלמות וזעזע את יהדות העולם. אומנם "רק" 49 יהודים מצאו את מותם ומאות נפצעו במהלך הפוגרום, אך מה שנחרט לדורי דורות הוא תיאורי האימה: נשים שנאנסו לעיני בעליהן וילדיהן, תינוקות שראשיהם נערפו ובתי כנסת שחוללו. כך גם במאורעות תרפ"ט, שחרוטים בזיכרון בשל תמונות הזוועה מחברון וצפת, ועשור לאחר מכן במאורעות תרצ"ט, כחלק מכרוניקה היסטורית של מאות פוגרומים ופרעות נגד יהודים.
מספר האבדות בברית המועצות במלחמת העולם השנייה היה גבוה לאין שיעור ממספר היהודים הנספים בשואה. ואולם מספר זה שיקף הרג של אזרחים וחיילים כתוצאה מלחימה קונבנציונלית אכזרית בשדה הקרב, ולא מאידאולוגיה של השמדת עם באמצעות מפעלי מוות, התעללויות ועינויים חסרי תקדים של מיליוני יהודים חפים מפשע. מעבר למיליוני היהודים שנרצחו ונשרפו באכזריות לאורך ההיסטוריה, אלפי הפוגרומים וזוועות השואה ושבעה באוקטובר שבוצעו נגד יהודים ייחרטו לדורות בזיכרון הקולקטיבי הלאומי בשל האכזריות הייחודית שהופעלה נגד יהודים באשר הם.
ההיסטוריה שוב ושוב מלמדת אותנו שהעולם מפרש את טשטוש הזהות היהודית כחולשה לאומית, וכהודאה באי אמונה פנימית בצדקת דרכנו. דווקא לנוכח החורבן, מוטלת עלינו החובה לעמוד באומץ מול חורשי רעתנו ולשוב להשמיע לעולם את הקול הברור של ייעודנו ההיסטורי: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים".
הכותב הוא מנכ"ל בלומברג תקשורת
