אמת ויציב: בין התיישבות בעזה לבין ההתיישבות בגוש עציון

"הרגשנו היטב את מה שהם מרגישים. אנחנו יודעים מה המשמעות של לקבל את הבן אחרי כל כך הרבה זמן", משתף אליהו ליבמן, איש פורום תקווה, אביו של אליקים ליבמן הי"ד, שנחשב נעדר 210 יום עד שאותר והובא לקבר ישראל.

ההודעה על איתור גופתו של רן גואילי הי"ד הכניסה את משפחת ליבמן לסערה ברמה האישית. ההתכתבויות בקבוצה המשפחתית שיקפו את הרגשות הגואים של השתתפות בכאבה וברווחתה של משפחת גואילי, שאיתה הם מקיימים קשר קרוב כמעט שנתיים כחלק מחברותם בפורום תקווה.

"אנחנו הרגשנו מה זה לחכות לבן שנעדר, 210 יום כפול 24 שעות ביממה, כפול 60 דקות בשעה, כפול 60 שניות בדקה. זו מעולם לא הייתה מציאות שהתרגלנו אליה. כשיקיר המשפחה נרצח זה קשה מנשוא, בטח כשלא ידוע מה עלה בגורלו ועוד יותר כשהוא נתון בידי אויב אכזר", הוא מתאר את זהות הגורל בין המשפחות, "זה מטלטל מאוד".

אל משפטי הנוחם וההקלה ששוחררו למרחבים הווירטואליים עם מציאתו של גואילי, ליבמן פחות מתחבר, מתוך ניסיונו האישי. "כל מי שאומר שהוקל למשפחה כי יש להם עכשיו קבר – זה לא עוזר. לעולם אין הקלה ונחמה למי שמאבד בן. אולי ההפך, דווקא כשהוא נעדר כל כך הרבה זמן, כמו שהייתה לנו ציפייה הייתה גם למשפחת גואילי ציפייה שיקרה נס והוא יחזור חי. אנחנו קיווינו לערוך סעודת הודיה. עד שהבן נמצא, אתה משימתי, רוצה להיות הכי ממוקד בו. רק כשהוא חוזר אפשר להתחיל לכאוב ולהתאבל. ברגע שיקיר המשפחה שב לקבר ישראל, אפשר לעצור לרגע ולעסוק באובדן האישי הכבד, שלא ידעך לעולם".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת חגית רוזנבאום ותלך לדרוש את ה' – לזכרה של הרבנית רבקה שפירא

עוד מאת חגית רוזנבאום למות ולכבוש את ההר: ערביי השומרון שמו כוונת על בניה מלט

ליבמן מקפיד להביע תודה והוקרה לכל מי ש"פעל ומסר את הנפש, למאמצים של כל הגורמים שפעלו ושילמו מחירים, להרוגים ולפצועים, למי שנפגע בנפש, לאנשים שחודשים לא היו בבית ונכנסו לסכנה כדי להחזיר כל חטוף. אנחנו לא מקלים בזה ראש".

מה דעתך על חגיגת סיום המלחמה שהדהדה בתקשורת עם חזרתו של החטוף האחרון? אתה שותף לה?

"ממש לא", הוא נחרץ, "אסור לנו לשכוח מה עשו האויבים האכזריים האלה בשמחת תורה, ומה מתכננים לנו האויבים שעדיין בעזה, ביהודה ושומרון ובעורף ישראל, כמו גם בארצות מסביבנו. הם מסתכלים ורואים מה גורמת למדינת ישראל סוגיית החטופים, כמה זה יוצר פילוג ומוריד את המורל. צריך להיזהר שלא תגבר המוטיבציה שלהם לחטוף ולהמשיך לפגע בנו. עם כל ההצלחות הצבאיות הכבירות בארץ ומחוצה לה, לא השבנו את ההרתעה. אנחנו במצב של הצטיידות מחודשת של האויב, לא הכרענו. ההרתעה לא קיימת".

כדי לחגוג באמת את סיום המלחמה, מבחינת ליבמן לא מספיק להשיב לישראל את אחרון החטופים וגם לא להגיע לסיכומים עם הממשל האמריקני. לדידו, ישנו רק מתווה אחד שמשמעותו ניצחון מוחלט בעזה: "שליטה ביטחונית ישראלית בעזה, שתהיה מיושבת כולה באזרחי מדינת ישראל. לא תהיה שם נוכחות של אויב בכלל. תושבי חבל עזה החדשים יהיו כל מי ששילמו את מחירי המלחמה: תושבי אופקים, שדרות, העוטף, משפחות לוחמי המילואים וזרועות הביטחון, משפחות שכולות ופצועים – רק זה יביא ביטחון, ישיב את ההרתעה ויבהיר לאויבינו שעם מדינת ישראל לא מתעסקים. לא יחזור עוד טבח כמו שהיה".

ליבמן היה רוצה לראות את צה"ל יוצא גם למתקפות מנע, ברוח מאמר חז"ל "הקם להורגך השכם להורגו". "אם צריך, לצאת גם למתקפת מנע בלי לחשוש מה יגידו בעולם ובתקשורת וכל מיני משפטנים. את עזה צריך לכבוש עד שלא יהיה שם אויב בכלל, ובשאר המקומות לא לסמוך על שקט מדומה. טוב לחיות בעד ארצנו, ושאויבינו ימותו בעד ארצנו. היה לנו מספיק. חייבים להאמין בצדקת הדרך, ביכולת להכריע ולנצח".

מה עמדתך בנוגע למתווה האמריקני של 'מועצת השלום' שתנהל את עזה?

"אנחנו צריכים לזעוק, אסור לנו להשלים עם זה", ליבמן מתנגד בתוקף, "לא לאפשר שהדבר הזה יקרה ולפעול לכך בכל דרך לגיטימית. להשפיע, ללחוץ פוליטית, ללחוץ מלמטה מתוך העם, כדי שנוכל להיות באמת עם חופשי בארצנו, ללא חשש ופחד מהאויב". ליבמן מזכיר כי במועצת השלום המדוברת חברות מדינות עם דם על הידיים, דוגמת מצרים שהבריחה תחמושת לחמאס, קטאר שמממנת את חמאס, וטורקיה שרוצה בהשמדת ישראל. "אסור שגורלנו יהיה בידי מדינות עוינות", הוא מתריע, "כולל ידידה כמו ארצות הברית. ביטחוננו צריך להיות בידינו בלבד".

כשאחרון החטופים חזר, לכאורה פורום תקווה סיים את תפקידו. אתה רואה לעצמך שליחות נוספת במסגרת הפורום?

"אנחנו מאמינים ששליחות זה עד מאה ועשרים. גם אם אחרון החטופים חזר, המסר שלנו הוא לא רק שרצינו את כל החטופים בחזרה, אלא שלא יהיו יותר חטופים לעולם. אנחנו דואגים לעתיד, לנצח ישראל, לנכדים ולנינים. לכן כל עוד יהיה צורך, נמשיך לפעול ולעשות הכול כדי שלא יהיו עוד חטופים ופיגועים. שנחיה באהבה יחד כל שבטי ישראל, עם אויב מורתע שלא יעז לפגוע בנו לעולם".

אמת – ויציב

לא תמיד זוכה מי שמנהל מאבק ארוך וסיזיפי, בפרט בתחום ההתיישבות תחת ממשלות ישראל לדורותיהן, לראות בסיומו הטוב והמבטיח של המאבק. אבל נדיה מטר ויהודית קצובר, מובילות תנועת הריבונות, לשעבר 'נשים בירוק', היו יכולות לשזור לעצמן בשבוע שעבר זר דפנה קטן ולנוח לרגע בסיפוק: הכרזת היישוב יציב במזרח גוש עציון הייתה תקיעת דגל ממשלתית, רשמית ומאושרת בנקודה שעליה נאבקו השתיים שנים ארוכות.

אבל לא נשים כנדיה ויהודית יעסקו בזרי דפנה וירי קונפטי. ככל שהדבר נוגע למרחבי ארץ ישראל – המעגל אצלן ייסגר רק בנקודה ברורה מאוד. "אני לא סוגרת מעגלים עד שלא תהיה ריבונות ישראלית מלאה בכל שטחי יהודה ושומרון", אומרת לנו השבוע יהודית קצובר, "התיישבות בלי ריבונות זה לא דבר סגור, ראינו מה קרה בגוש קטיף. שאלו אותי אם התרגשתי בטקס חנוכת היישוב יציב, אז התשובה היא שלא. אני מסתכלת קדימה – כל עוד אין ריבונות המאבק לא נגמר. אנחנו ממשיכות במאבק הזה, וחבל שנתניהו נעול לא ללכת על זה, כשדווקא דעת הקהל בעולם בהחלט בנויה לכך".

ועד שתוכרז הריבונות, נשתף אתכם בכל זאת בסיפור ההצלחה המקומי – סיפור המאבק על המחנה הצבאי שדמה במזרח גוש עציון, שבשבוע שעבר הוכרז כיישוב בשם יציב, בהשתתפות השר בצלאל סמוטריץ' שאישר את הקמתו בממשלה יחד עם שורה ארוכה של יישובים חדשים ביהודה ושומרון. סיפור של מאבק אזרחי נטו, שבידיים וברגליים של אוהבי הארץ קבע עובדות בשטח.

תחילתו של הסיפור בשנת 2007. אהוד ברק היה אז שר הביטחון. הלה החליט לדלל את המחנות הצבאיים ביהודה ושומרון, מאחר שהמתנחלים גוזלים לטעמו יותר מדי כוחות צבא ולא תורמים לביטחון. העיתונאי חגי הוברמן שמע על ההחלטה, שכללה גם פינוי של בסיס שדמה. מדובר היה בבסיס גדול של חיל ההנדסה, שממוקם בנקודה אסטרטגית מהמעלה הראשונה, החולשת על הציר המחבר בין ירושלים (שכונת הר חומה) ליישובי מזרח גוש עציון – תקוע, נוקדים ועוד. חשיבותה האסטרטגית של הנקודה הוכרה גם על ידי צבאות ששלטו במקום עוד לפני קום המדינה: במקום נמצאו שרידים מתקופת החשמונאים, ואלפיים שנה מאוחר יותר הקימו בו הבריטים מחנה צבאי. גם השלטון הירדני החזיק שם בשליטה צבאית לאחר מכן. איבוד שליטה של צה"ל בבסיס שדמה, המוקף כפרים ועיירות ערביים מכל עבר (צור באהר, בית לחם, בית סחור ועוד) – משמעו היה ניתוק מזרח גוש עציון מירושלים.

הוברמן הרים טלפון ל'נשים בירוק' ועדכן אותן על פינוי מחנה שדמה. הללו לא בזבזו אפילו רגע, ולאחר התארגנות קצרה עלו לבסיס הנטוש יחד עם אליקים העצני ז"ל וקבוצת פעילים. כשהגיעו לשדמה גילו שהערבים הספיקו לבזוז כל מה שנשאר במחנה: חלונות, דלתות, בלטות, חשמל, מים, שירותים, "הם גם שרפו שם, לא נשאר כלום", נזכרת קצובר. צה"ל לא היה מרוצה מהצעדה אל המחנה ועצר מייד את הקבוצה.

מאז, במשך כמה ימי שישי ניסתה קבוצת הפעילים להעפיל אל הבסיס הממוקם בראש גבעה, ללא הצלחה. בכל פעם, ועל אף שניסו להגיע בדרכים עוקפות, צה"ל עצר אותם. בשלב מסוים ניאות צה"ל להתיר להם לשהות במקום שעה אחת בלבד. במקביל העלו איתם הפעילים שולחנות וכסאות, ובהדרגה התיר צה"ל להשאיר במקום כיסא אחד, אחר כך שולחן, ואחר כך עוד אחד ועוד אחד. התוכנית הייתה להפוך את המקום למרכז תרבות פעיל בימי שישי, וכך לשמור על הנוכחות היהודית בו. ואכן, עם ההתרככות המסוימת של צה"ל, מיהרו חברי הקבוצה להכין תוכנית תרבותית לתפארת: מדי יום שישי נשמעו במקום הרצאות מפי טובי המרצים, התקיימו בו תערוכות של אומנים ואפילו קונצרטים.

תחילה התקיימו אירועי התרבות במבנה שרוף ללא חלונות, אולם אנשי שדמה לא הניחו ידם גם מעבודת השיפוץ והצביעה כדי להנכיח את הקביעות במקום. הערבים היו מקפידים לשרוף ולהרוס מחדש מדי שבוע את עמל כפיהם של המתיישבים היהודים, אבל הללו לא התייאשו ובריטואל סיזיפי עלו מדי שישי וייפו את המקום מחדש. כדי לגבות את הפעילות מבחינה לוגיסטית וכלכלית הוקם 'הוועד למען שדמה יהודית', שבו היו חברים תושבים מירושלים, גוש עציון, קריית ארבע ועוד. מדובר היה בגרעין קשה שהתמיד בפעילות במשך שנים. הוא דאג גם ללובי פוליטי, שבו היו חברים השרים והח"כים זאב אלקין, מאיר פרוש, אריה אלדד ודודו רותם. הללו ניהלו קרב מתוך הכנסת כדי להחזיר את המקום לידיים יהודיות. גם ראשי המועצות הרלוונטיים נרתמו לעניין.

לאחר חמש או שש שנים שכאלה הודיע להם הצבא: "אין צורך שתבואו יותר, אנחנו נבנה כאן פילבוקס ונישאר". אנשי שדמה שמרו על ערנות, וגילו שפילבוקס אומנם הוצב, אלא שצבא אין בו ונחשים ועקרבים יש בו – דגלי פלשתין נתלו עליו ללא מורא, כאות לנטישתו של המקום. כך המשיכה קבוצת שדמה בפעילותה הקבועה כדי לשמור על הנוכחות היהודית, עד שלאחר תקופה מסוימת הגיע המח"ט ובישר להם שתי בשורות: "הוא אמר שיש לו בשורה טובה ובשורה רעה. הרעה היא שעלינו לפנות את המחנה, והטובה היא שהצבא חוזר לכאן והוא צריך את המקום ולכן נדרשנו לעזוב", משחזרת קצובר. "שמחנו מאוד, לזה התפללנו – שהצבא יחזור לשם. הצבא הגיע למקום ששופץ חלקית על ידינו – החזרנו לשם את הדלתות והחלונות, והצבא הוסיף והחזיר לשם שירותים ומקלחות. מאז הוא נשאר בבסיס עד היום".

מאבק של כמעט שמונה שנים הסתיים בהצלחה עם חזרתו של צה"ל לבסיס, וכאמור בשבוע שעבר תקעה ממשלת ישראל יתד בבסיס שדמה בדרך להפיכתו ליישוב יהודי מן המניין – יציב. כרגע גרות במקום כשבע משפחות, ועד סוף החודש אמור להסתיים הגל הראשון שבו יאוכלסו 11 קרוואנים ביישוב – עשרה מהם במשפחות ועוד אחד של רווקים. ליישוב יש עתודה נרחבת של אדמות מדינה, שתאפשר לו להתרחב למאות יחידות דיור.

הגרעין הראשוני שהתגבש ליישוב הוא קבוצת אברכים ובוגרים של ישיבת הר המור, השוכנת מרחק דקות נסיעה ספורות מהיישוב, בשכונת הר חומה בדרום ירושלים. הם מספרים כי היישוב יגדל בפעימות של קרוואנים שיתווספו לו מדי תקופה, והוא יפתח את שעריו למשפחות שירצו להצטרף למשימת יישוב הארץ. כבר כעת יוצר הגרעין הראשוני תנועה יהודית ערה של בני משפחה ומבקרים שמגיעים ליישוב. בט"ו בשבט הקרוב מתוכנן גם טקס נטיעות לציבור הרחב. "אנחנו מודים לכל מי שפעל במשך 20 שנה לשמור על נוכחות יהודית במקום, ושמחים בזכות שנפלה בחלקנו לגדול במקום המיוחד הזה", אומרים התושבים.

לתגובות:

[email protected]