למות ולכבוש את ההר: ערביי השומרון שמו כוונת על בניה מלט

כשהתבקשתי לכתוב טור על דמותו של בניהו מלט הי"ד, התחלתי בריטואל העיתונאי המקובל: איסוף חומרים באמצעות ראיונות עם מי שהכירו אותו, עדויות וחוויות אישיות, בניסיון לצייר תמונה מסוימת של הדמות. אבל אז, בהשגחה פרטית, רגע לפני כתיבת הטור, יצאנו לטיול במרחבים שהפגיש אותנו בלי מילים עם בניהו מלט עצמו. זה שעדיין חי פה בין הטרסות, עצי הזית והאדמה שאהב בכל נימי נפשו.

כבר במהלך יום שישי, יום הרצח, החלו חבריו של מלט מהמעגלים השונים להגשים את צוואתו והצליחו לעשות את הבלתי ייאמן: לפחות שש נקודות התיישבות חדשות עלו במרחב גב ההר, נקודות שעליהן לחם וחלם מלט ברמה היומיומית, במטרה לשנות את המפה באופן המילולי ביותר. מלט הי"ד נהרג לפני שבוע בידי מרצחים מהכפר תל, סמוך לשכם, בעת שיצא להגן על קבוצת מטיילים יהודים שהותקפה בידי ערביי הכפר. לצידו נרצח גם רב־סרן יובל עזרא, מ"פ ששירת בגזרה והסתער בגבורה על המחבלים. בדיוק את מאזן האימה באזור הזה ביקש מלט לשנות. "היפוך הקערה", לשיטתו, היה להיאחז בנקודות שונות באזור שכם ופרבריה במטרה לפרוץ את שטחי האקס־טריטוריה הפלשתיניים שנוצרו שם בהסכמי אוסלו, ולהחזיר את השליטה והנוכחות היהודית למרחבים שכבר 30 שנה לא פגשו רגל יהודית.

אנחנו מגיעים לנקודה הראשונה שהוקמה לזכרו, חוות 'בני אהרון' בעמק המכמתת. העמק החקלאי הפורה שוכן בדרומה של העיר שכם, סמוך לחטיבה מרחבית שומרון. העמק היפה, בצהוב של קיץ, זוכה כעת לשכן בתוכו לראשונה זה אלפי שנים – מאז ימי העיר המקראית מִכְמְתָת – נקודת התיישבות יהודית צעירה, עם עדר קטן, צילייה וספות, ועוד כמה אלתורים הדרושים למגורים במקום. כמה אוויר אפשר פתאום לשאוף במרחב המישורי הזה, לצעוד בין השלפים היבשים ועצי הזית, ולגלות שיהודים יכולים להסתובב בחופשיות לא רק בכבישים מיישוב ליישוב. בלי להכיר את בניהו הי"ד, אפשר פשוט להרגיש אותו ברוח שמכה כאן על הפנים גם באמצע אב, נוכח עיר הברית שמונחת מולנו, בין הר גריזים להר עיבל.

משם אנחנו מטפסים עם הרכב אל רכס סלע, בהמשכו של הר גריזים. הרכס הזה היה גם הוא עד לאחרונה ריק מיהודים, מלבד המוצב הצבאי 'סלע', ונתון להשתלטות בלתי חוקית נטולת רסן של ערביי הכפרים באזור. מבני ענק מנקדים אותו מכל צד, הרבה מהם ריקים ורק תופסים את השטח כמכריזים על בעלות. בעקבות רצח הנער יהודה שרמן הי"ד לפני כמה חודשים, הוקמה במקום חוות 'מגן יהודה', שכבר הפכה לפנינה קטנה על צלע ההר: שלט עץ מורה על הכניסה, מדשאה ירוקה עם ממטרות, ברווזים מגעגעים לצד תרנגולות, ועדר שחוזר עם שקיעה אל הדיר. גם כמה בתים קטנים נבנו פה, ותאורת לילה מרשימה שנראית למרחוק.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת חגית רוזנבאום ותלך לדרוש את ה' – לזכרה של הרבנית רבקה שפירא

עוד מאת חגית רוזנבאום עשרות ראשי מועצות תומכים במינוי יהודה אליהו ליו"ר רמ"י

השבוע, לאחר הירצחו של בניהו הי"ד, זכתה החווה לשכנה יהודית נוספת – נקודה שקמה במקום הרצח עצמו, ממש מתחת לבתי כפר המרצחים תל, שמשום מה עדיין עומד על תילו. מקבלי ההחלטות בצה"ל ובממשלה טרם קיבלו את ההחלטה המתבקשת לעשות פעולת צמ"ה בכפר שממנו יצא הרוצח, כפר שהיסטוריית הטרור שלו מתפרסת על פני עשרות שנים. אבל אם הכפר עומד על תילו, כך החליטו חבריו של מלט, אין סיבה שלא יעמוד על תילו באותו מקום גם בסיס חדש של התיישבות יהודית.

הנסיעה בשביל העפר מחוות מגן יהודה מובילה אותנו אל הנקודה החדשה בלב הרכס – כמה סוכות עראי, מבנה ראשוני, דגלים מכל הסוגים וחיילים ששותפים בהגנה על המקום האסטרטגי. גם כאן אפשר להריח את האוויר החדש שמרחיב את הנפש, מתחת לירח מלא של ט"ו באב. לצעוד לראשונה על האדמה במרחב היפהפה מעל מרחב שכם־יצהר־חוות גלעד, בתחושת הביטחון הפנימית, שכל כולה אומר חייו של מלט הי"ד – גם המקום הזה הוא שלנו.

את המהפך ברכס סלע, שקורם עור וגידים, חלם בניהו מלט הי"ד, שהתריע נגד ההשתלטות הערבית המסוכנת לאורכו. עוד בהיותו בחור צעיר התיישב שם עם חברים נוספים בנקודה אסטרטגית שהקים. בהמשך אסף מידע רב על המתרחש באזור וליווה את המהלכים להקמת חווה יהודית.

נקודה נוספת שעליה נלחם במשך שנים במסירות נפש הייתה הר עיבל. גם שם, החל מהשבת האחרונה, שורה רוחו על הפרויקט שמתגשם: נקודת התיישבות ראשונית שצופה על שרידי מזבח יהושע. משפחת לנדסברג, תושבי יצהר, הגיעו עם מלט כבר לפני שנתיים לסיורים בהר עיבל, ושמעו ממנו על הצורך הדחוף לשמור על ההר מפני מעשי השתלטות והרס של ערבים, שהחלו לנגוס אף בשרידים הארכאולוגיים יקרי הערך של מזבח יהושע. "הוא היה מהראשונים שהתריעו על ההרס שמחוללים פה הערבים. הוא החל לארגן פה מנייני ותיקין בקביעות בימי שישי ועורר על הצורך להיות כאן", מספרת אם המשפחה אמונה לנדסברג. ביום שישי לאחר הרצח עלו בני המשפחה עם מכולה וציוד בסיסי, והם פועלים לבסס את התשתית במקום ולהביא אליו יהודים נוספים, חקלאות ועוד.

הסיפור המעניין שייך לנקודות שקמו במרחב סביב חוות גלעד, מקום מגוריו של מלט. את הנקודות הללו מאיישות משפחות שביתן נשרף בשרפה הגדולה רק שבוע קודם לכן, והן נותרו בחוסר כול. בתעצומות נפש המשפחות הללו, שעוד לא יודעות מה ילד יום, יצאו אל השליחות הבאה בנקודות בראשיתיות, כדי להמשיך את דרכו של חברם ליישוב.

"חיילים ואזרחים מורתעים"

בניהו מלט הי"ד, בן 32 בהירצחו, בעל לאסתר ואב לתאיר ארץ ולאדמה עברייה, תושב חוות גלעד, היה פנומן בכל הקשור לידיעת הארץ, הכרת האויב וליווי מהלכים מעשיים למהפכת התיישבות אמיתית בשטח. את האהבה האין־סופית שלו לארץ ישראל ספג מרגע לידתו. דור הסבים והסבתות במשפחה היה אחוז בהתיישבות וחקלאות במרחבי הארץ. הוריו הרב בועז וסגולה מלט היו ממקימי היישוב שבות רחל, ולאחר הגירוש עברו להתגורר ביישוב חרמש בצפון השומרון. בניהו עצמו היה יוזם ושותף בגיל צעיר להקמת גבעת גאולת ציון בגוש שילה, נקודה אסטרטגית בשטחי B. עוד כנער השתתף במאמצי ההתיישבות בנקודות שידעו רדיפות והריסות, כמו שבות עמי ורמת מגרון.

עמישב מלט, האח הצעיר בשנה וחצי מבניהו, מגדיר אותו "הצמד שלי". השניים היו בתקשורת יומיומית רצופה סביב העבודה במפעל הגבעות, החוות וכיבוש הארץ. "היו לנו אולי 200 קבוצות עבודה משותפות, היינו בטלפונים כל יום, כל שעה". השיתוף היה במגוון תחומים, בין השאר בהחלפת מידע רלוונטי באירועי פח"ע בזמן אמת. אם אחד מהם היה נקלע לזירה מול פורעים ערבים, הוא היה מבקש מאחיו לבדוק ברשתות הערביות בכפרים מה הלך הרוחות, לדווח על הודעות רלוונטיות שיוצאות, שיסייעו לנהל את האירוע בשטח. באותו אופן היו מסייעים לבעלי חוות שהיו פונים אליהם בסיטואציות דומות.

גם באירוע שבניהו נרצח בו, הוא הספיק להתקשר לעמישב ולבקש ממנו מידע מהצד הערבי. עמישב שלח לו את המידע, אבל ראה שבניהו לא מגיב. כשחלפו הדקות והתארכו, ועמישב שמע על פצועים קשה בשטח, החלה לחלחל אצלו תודעת האסון. "הבנתי לאן הדברים הולכים. התקשרתי לאחי בלבנון, התקשרתי לאבא שהיה בשיעור דף יומי, וכך הקפצתי אח אחרי אח, להודיע 'כנראה שאחינו היקר בניהו נפצע קשה'", מה שהסתיים לבסוף במותו.

עמישב מדבר על תנאי הנחיתות שבניהו נקלע אליהם, כשקפץ מחוות גלעד לקריאות המצוקה של המטיילים. בתנאים הללו הוא התקשה לנהל כהבנתו את האירוע, כפי שידע לסיים אירועים דומים כשידו על העליונה. אבל גולת הכותרת של המחדל שגבה שני קורבנות, כפי שהתריעה גם אלמנתו אסתר במהלך השבעה, היא נושא הוראות הפתיחה באש: "אי אפשר להתעלם מהמציאות שגם חיילים וגם אזרחים מורתעים משימוש בנשק", מזכיר עמישב את מה שהשתקף בזירה ליד תל.

"האירוע כולו הוא תוצאה של הוראות פתיחה באש. אשתו של בניהו קראה לחיילים ומחזיקי נשק: עדיף להיות בכלא ולא בקבר, ולא לנחם אחר כך אלמנות ויתומים. בשורה התחתונה, רוח המפקד היא שאנשים מורתעים מלירות בנשק. חיילים מגיעים לשטח ולא מבינים מי האויב. השיח' הזה שירה בבניהו, הגיע כביכול מהצד של צה"ל כדי להרגיע את הרוחות. החיילים באירוע היו איתו בשיח, הם קונים את הלוקשים האלה כי לא ברור להם מי האויב ומי האוהב".

הוא תוקף את התנהלות גורמי הביטחון, שמחרימים כלי נשק חיוניים לאנשי ההתיישבות כשאלה משתמשים בו להגנה עצמית, ובכך מפקירים אותם בזירה ללא אמצעי הגנה: "זה כל הזמן היה על השולחן. לי לקחו את הנשק הארוך, לבניהו לקחו בעבר נשק ארוך, חבר שלו מחוות גלעד במעצר בית כי השתמש בנשק נגד ערבים שהציתו שרפה. זו תופעה גורפת. דיברתי על זה הרבה עם בניהו, הוא אמר: ברור לנו שנשק זה כלי חד־פעמי. רק באירוע שאין בו שום ברירה אחרת, אז משתמשים בנשק, ורוב הסיכויים שאחר כך ייקחו לך אותו ותהיה בחקירות. בכל אירוע כזה אין לך גיבוי, ולכן אתה צריך להשתמש בכל אמצעי אחר כדי להתגונן". אחד המנחמים בשבעה סיפר שפעם התבקש בניהו לאבטח טיול, הוא הגיע עם אם־16 ומקל. שאלו אותו לפשר הדבר, והוא הסביר: "המקל הוא כלי העבודה שלי, ולמקרה חירום הבאתי את הנשק הארוך".

"ערביי האזור סימנו את בניהו"

כשמפקד האוגדה הגיע לנחם, הראה לו עמישב סרטונים של חמושים פלשתינים צועדים חופשי בתורמוס עיא. "אמרתי לו, תראה – לידי יש פה בעל חווה שלקחו לו נשק, ממול יושב מישהו שאיימו לקחת לו נשק. כולם פה מורתעים. אתם גיבורים מול חלוצי ההתיישבות, כל הרבש"צים פה עובדים תחת זכוכית מגדלת שלכם. רק השוטרים הפלשתינים מסתובבים חופשי ואותם לא תופסים".

ככל הנראה, השיח' מהכפר שרצח את בניהו, הכיר אותו מהגזרה והבין את חשיבותו. "בכלל הוא היה מסומן שם, כנראה הבינו מה המשמעות של להרוג דווקא אותו". עמישב מגלה כי מאז הרצח נתון גם הוא תחת איומים: "קיבלתי בהערכה גסה אולי 500 הודעות מערבים, שלחו הודעות של קללות, איומים, הקלטות של 'הגענו אל אחיך ונגיע גם אליך', תמונות שלי ושלו. ואני זה שלוקחים לו את הנשק", הוא נאנח, "אין אבסורד גדול מזה".

נוכח אובדן המצפן הערכי של המערכת, עמישב מתאר את אחיו כדמות שצדקת הדרך שלו יצוקה בברזל, מה שהשפיע גם על האויב מולו: "הייתי איתו בכמה וכמה אירועים שבהם ראיתי איך הערבים רואים אותו עומד עם כאלה נחישות ואנרגיות, שזה בעצמו עשה את העבודה. הוא היה עומד מולם נטוע, הרגיש את 3000 שנות ההיסטוריה של עם ישראל הולכות איתו יחד, כמו עץ עם שורשים וגזע של עם ישראל לדורותיו. הוא יודע של מי הארץ הזאת ומה הסיפור כאן. זה כבר היה מספיק".

מלט עבד גם כלפי פנים: חייליו ומפקדיו שהגיעו לנחם שיבחו אותו וסיפרו על יחסים מעולים, על אף פערי הדעות בינו לבין חיילים מצידו השמאלי והקיבוצניקי של המתרס, "והכול מתוך עמידה על האמת, בלי להוריד במילימטר מהערכים שלו וממה שהאמין בו", אומר עמישב. מכיוון אחר, מלט תרם תרומה מכרעת גם לבני הנוער ביישובו, חוות גלעד. בדרכו הייחודית העלה על המסלול גם את מי שהיו על הקצה, וזכה לאמון הנערים והוריהם. "הם עשו יחד טיולים אסטרטגיים של כיבוש, מתקדמים קדימה. הכול בכלים של תיקון ולא הרס. הוא הלך על חבל דק, ובדק כל הזמן שהוא לא נקרע מכל כיוון. הוא הכניס לנוער ידע וערכים בצורה פשוטה, בגובה העיניים. פעם חזר עם נער מכיבוי שרפה, הם ישבו בדרך לעשות קפה ותוך כדי בניהו מספר לו על פרקי תנ"ך או משניות שהיו רלוונטיים לאותו מקום. הוא הוריד הכול בצורה פשוטה, לא כמו איש חינוך שבא מלמעלה. הוא חי את זה".

הוא גם זכה להציל חיי יהודים בזכות רשתות המידע שחלש עליהן. "היה יהודי שהלך לאיבוד ברמאללה. בניהו גילה את זה ברשתות של הערבים והקפיץ את הצבא לחלץ אותו. פעם הוא ראה חייל מוזר הולך בכביש ליד עלי, הוא הקפיץ את הצבא וגילו שהוא מחבל". את כל תחום המודיעין האזרחי שהתמחה בו, עשה ללא תשלום. ויתרה מכך: כשגופים גדולים, כמו מועצת יש"ע ואחרים, פנו אליו בעבר שיעבוד אצלם בתשלום, הוא סירב. "ביקשו ממנו: תעבוד אצלנו במשכורת, אתה עושה דברים נפלאים, קמ"נים (קציני מודיעין) בחטיבות עומדים בתור לקבל את המידע שלך. הוא שאל: זה אומר שתתערבו לי בעבודה השוטפת? אני לא אוכל להיות זמין כשאני רוצה לקפוץ לעזור למישהו שצריך אותי באיזו חווה או גבעה? השיבו לו בשלילה, הוא צריך להיות בעבודה. בניהו דחה את ההצעות: איפה שהחלוצים ועם ישראל צריכים אותי, שם אהיה. כן משכורת, לא משכורת".

עמישב מספר על אהבת ארץ ישראל עמוקה שפיעמה בבניהו, עד לרמת האסתטיקה הבסיסית: "כשהקים את גבעת גאולת ציון כבחור, הוא חיבר מעין מסמך חזון של המקום. הוא אמר: אני לא מוכן שהגבעות והחוות ייראו כמו פח זבל. גבעה צריכה להיות יפה, עם פרחים בכניסה, שלט, בית מסודר. הוא זירז את הבחורים לנצל כל דקה לעבודה, אין בטלה. יש מרעה, יש חקלאות, הוא עשה הכול בשיא הרצינות והמקצועיות. הוא עצמו היה עובד עם המחפרון בשעות לא שעות, כל השנים, כדי לפרוץ שבילים אסטרטגיים, להכשיר מגרשים. הוא אמר: זה ארץ ישראל פה, אם אתה לוקח משהו – תעשה אותו ברצינות".

להאמין לאויב כשהוא מאיים

מאיר אטינגר, שגדל עם מלט מגיל צעיר בגבעות ובעשייה למען ההתיישבות, תיאר השבוע בפוסט מפורט את תחנות חייו ופועלו הייחודי של מלט, שמחד התאפיין ברצינות ויסודיות לא מצויות, ומאידך בנחישות שפרצה את כל סכרי החשיבה המקובלים. אטינגר הגדיר אותו כחייל ללא מדים, שהמשיך להילחם באויב גם מחוץ למסגרת הצבא, ללא עיטורים וטקסים. "לא היה עוד אדם כמוך שהאמין באיום והאמין לאויב. גם כשזה היה נראה מוגזם, ומי בכלל דיבר אז על מלחמה חזיתית, זה תמיד היה אחד הדברים שאפיינו אותך: האמנת באויב, האמנת למה שהוא אומר, ולא הפסקת להתכונן למלחמה וללמוד אותו". מלט התגייס בגיל מאוחר יחסית, 23, ושירת בחטיבת הנח"ל. זאת אף שהצבא הודיע לו כבר בגיל 18 כי הוא לא רצוי בין שורותיו בשל פעילותו בגבעות. אבל מלט כדרכו שקל ברצינות את הצורך להתגייס, והבין שכדי לדעת להילחם באויב במלחמה האמיתית שעל הסף, הוא חייב לקבל את ההכשרה הצה"לית, וכך עשה.

כחלק מאותה מוכנות תמידית למלחמה באויב, היה מלט פעיל מרכזי במודיעין אזרחי שהוקם במטרה לרכז מידע על המתרחש בצד של האויב הערבי. "מפעל האוסינט שהקמת הפך למעצמה, כשבפועל לימדת כל כך הרבה אנשים איך להקשיב לאויב. ומתוך זה צמח פורום 'מאבק על כל דונם'. כמו תמיד, פעלת בו מאחורי הקלעים, למרות שהייתה לו השפעה עצומה על שינוי דעת הקהל ועל הבנת הדחיפות שבמאבק על כל דונם, כפשוטו. תמיד הקפדת לא להבדיל בין שטחי C לבין חבלי ארץ ישראל שנמסרו באוסלו וכונו A ו־B".

אטינגר מספר על שלושה מקומות שתפסו אצל מלט תשומת לב מיוחדת: תל ארומה, רכס סלע והר עיבל. "דווקא במקומות שהגורמים הממסדיים הרימו בהם ידיים, כי בכלים שהם הכירו לא היה מה לעשות, תמיד האמנת שתודעה יוצרת כלים ולא להפך, ושצריך לחשוף, לדבר ולפרסם. וצדקת, כמובן. כמה משמעותי היה החלק שלך במחקר על הוועד נגד גדרות של הרשות הפלשתינית, מחקר שהביא לידי מעשה ולשינוי תפיסה בכל הדרגים".

אחרי שנים שבהן הוביל את המודיעין האזרחי וחנך את האוסינט האזרחי, עצר מלט יום אחד ואמר: "זהו, זה מיצה את עצמו. אנחנו לא מספיק עוסקים במרחב". "כשהרגשת שזה כבר לא מספיק מניע, מחדש ומאתגר, המשכת ליעד הבא", ספד לו אטינגר, "ולא עזרו כל השכנועים. תבעת כל הזמן רצינות מלאה".

אטינגר מתאר אדם שהייתה לו היכרות שאין כדוגמתה עם המרחב. אם זה בצפון השומרון, ובהמשך בכל המרחב שבין יצהר לחוות גלעד, המקום שנפל בו. "מרחב שממחיש יותר מכול את איוולת אוסלו. לשם נסענו יחד לצלם, כדי לנסות להעיר את תושבי גב ההר על האיום הממשמש ובא. לא הפסקת כל הזמן לנסות ליצור חיבורים לעבודה משותפת. עוד קבוצת ווטסאפ שמחברת בין גורם כזה לגורם אחר, קבוצות מודיעין מקומיות, סיורים משותפים, מפגשים – והכול מתוך ראיית המרחב. יש אנשים שרואים נקודות, אבל אתה תמיד חיפשת את המרחב, והאמנת שכדי לכבוש מרחב צריך חיבורים".

בתחילת המלחמה חשף יחד עם אחיו עמישב את האימונים של הרשות הפלשתינית בפקיסטן, שנחשפו ב'קול היהודי'. "חשיפות שאי אפשר לזלזל בהשפעתן על דעת הקהל ביחס לאיום של הרשות הפלשתינית. ממש לאחרונה חידשת את העיסוק הזה בערוץ שהזהיר מפני האויב המאורגן – משהו שאפשר לראות בו כמו צוואה שלך: להזהיר ולהתריע מפני האיום של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית".

הפגישה האחרונה של אטינגר ומלט הייתה בשער חוות גלעד בשבת שבה פרצה השרפה הגדולה. "כשדיברנו על ההתפתחויות במרחב והנקודות החדשות שעלו, אמרת לי שכל הדברים שחלמת עליהם ודיברת כל השנים, קורים עכשיו על ידי אנשים אחרים. זה היה המשפט האחרון ששמעתי ממך פנים אל פנים. ואני מרגיש שאמרת לי – בסוף זה יקרה, גם בלעדיי".

לתגובות:

[email protected]