במלחמה האחרונה שטרם הסתיימה, הציבור הגדול החוסה תחת ההגדרה "הציונות הדתית", כלומר כל מי שכיפה סרוגה לראשו, תרם מדמו למדינת ישראל ולעם היושב בציון יותר מכל ציבור אחר. זוהי תעודת כבוד שלא תימחק, ואין ספק שלטווח בינוני וארוך תהיה לכך השפעה. עם זאת, אני מוכרח להודות שקשה לי לדמיין כיצד בדיוק זה ישפיע. המבוכה שלי נובעת ממבט מפוכח על ההנהגה של הכיפות הסרוגות. ובכן, הנהגה שכזו היא לא בנמצא, לא קיימת.
יש לנו רבנים ותלמידי חכמים גדולים וחשובים, אולם אין מנהיגות פוליטית שמקובלת על רוב הציבור הדתי־לאומי. בניגוד לחרדים, שהתאגדו לכדי חיבור פוליטי שאומנם לעיתים חורק אך בסך הכול מצליח לקדם אינטרסים פוליטיים שמשותפים כמעט לכולם, בציונות הדתית ספק אם בכלל קיימים אינטרסים פוליטיים משותפים. מבחינה אידאולוגית הציונות הדתית כוללת בתוכה כמה קבוצות ותתי־קבוצות מתחרות – רוב הציבור הדתי־לאומי נע על המנעד שבין ישיבת 'הר המור' לבין ארגון 'בית הלל' – שבעצם אין להם מטרה פוליטית משותפת ושגם אינם מסתדרים זה עם זה. מבחינה אלקטורלית אף אחת מהאסכולות האלה לא מתקרבת לאחוז החסימה. זה בעצם כל הסיפור על רגל אחת. עם זאת, קיימת שאיפה פוליטית אחת משותפת לרוב הכיפות הסרוגות והיא הדאגה להתיישבות ביהודה ושומרון והאוריינטציה הפוליטית הימנית הנובעת מכך. זה אומנם מספיק כדי לפרנס את מפלגת הציונות הדתית, שיש לה סיכוי טוב לעבור את אחוז החסימה, אך שימו לב לביטוי "סיכוי טוב לעבור את אחוז החסימה". מייסדי התנועה לא פיללו רק לעבור את אחוז החסימה. הם שאפו ליותר, להרבה יותר.
כאשר תלמיד הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, הרב משה צבי נריה, חבש אי שם בשנות השישים של המאה הקודמת לראשונה כיפה סרוגה לראשו, הציבור הדתי־לאומי על רבניו וקהילותיו נהר אחריו. אף כי לא כל מי שחבש מאז כיפה סרוגה היה חתום אל האידאולוגיה הדתית־לאומית, היא הפכה לסמל של ציונות דתית חיה ותוססת שהתפרסה אז על שני בתי מדרש עיקריים: ישיבת מרכז הרב וישיבת הר עציון, שלמרות ההבדלים ביניהם חיו בהרמוניה האחד עם השני.
נחטא לאמת אם נכחיש את העובדה שהכיפה הסרוגה הייתה גם סמל על דרך השלילה. המסר שלה היה: אנחנו לא חרדים. בפרט תלמידי הרב קוק זצ"ל שללו מכל וכל את התפיסה החרדית הא-היסטורית וראו בהתעלמות ממדינת ישראל (או בהתנגדות אליה) כפיות טובה כלפי הקב"ה, פגם באמונה ואף סוג של כפירה בהשגחה.
אולי יעניין אתכם
הרבה מים זרמו מאז בירדן, ובמרוצת העשורים האחרונים הציונות הדתית על רוב פלגיה איבדה בהדרגה את הברק האידאולוגי בעיניים. המכנה האידאולוגי המשותף שהוגדר על ידי פרופ' דב שוורץ, חתן פרס ישראל, כמאחד את כל הפלגים של הכיפות הסרוגות – האמונה בכך שלמדינת ישראל יש משמעות דתית – לא נתפס על ידי רוב ציבור הכיפות הסרוגות כחזק דיו כדי לאפשר חיבור פוליטי.
איך הגענו לשם? קשה לי להצביע על נקודת ההתחלה של ההידרדרות האידאולוגית הזאת. היא קשורה לסדרת הנסיגות שמדינת ישראל ביצעה מאז מלחמת יום הכיפורים (סיני, טאבה, אוסלו, ההתנתקות); לאכזבה מהמדינה שהלכה בניצוחם של אהרן ברק וחבריו יותר ויותר בכיוון של מדינת כל אזרחיה; למעמדם הירוד של לימודי הקודש בישיבות התיכוניות, ואולי יותר מכול לתופעת הדתל"שים הנרחבת. התוצאה של כל המכלול הזה עומדת עתה לנגד עינינו. רבים וטובים בציבור הדתי־לאומי נמצאים אי שם על המנעד בין שני קצוות שהמשותף להם הוא שהם מחשבים מסלול מחדש: בין פזילה לכיוון החרדי (הר המור) לקרבת יתר לעולם התרבותי החילוני (בית הלל). נכון, הרוב הוא באמצע שבין שני הקצוות, אבל רוב זה הוא פחות אידאולוגי וחסר מנהיגות פוליטית.
וכאן אנחנו חוזרים לנקודת המוצא של מאמר זה: אנחנו גאים בגידולים שהציונות הדתית מגדלת בערוגתה, בפרט בנוער שמוכן למסור ובפועל אף מסר את נפשו על עם ישראל ועל מדינתו, אבל אנחנו לא ממריאים מבחינה פוליטית. אנחנו צאן ללא רועה.
לתפיסתי, עצם העובדה שהקב"ה בחר דווקא בהרצל ובבן גוריון כדי לממש ערך כה מרכזי ביהדות כמו קיבוץ הגלויות, מעידה יותר מאלף עדים שדרכה של הציונות הדתית, שנרתמה למפעל הציוני הכללי, היא הדרך היחידה שבכוחה להצעיד את עם ישראל לקראת החזון הנבואי המיוחל. מנהיגות היהדות החרדית, שהיא עושה למעשה ריפרש ליהדות הגלותית, דואגת רק ל"עולם התורה" שהוא המיתוג של הציבור החרדי כולו. יתרה מזו, היהדות החרדית זקוקה למדינה חילונית דווקא כדי להתקיים. רק ממנה היא תוכל לקבל את התשתית הרפואית, הכלכלית, הטכנולוגית ועוד ש"עולם התורה" לא יכול לספק לעצמו. היהדות החרדית רואה במדינת ישראל החילונית רק פרה חולבת.
והציונות החילונית? השאיפה לפתח את מדינת היהודים בלי זיקה ליהדות נועדה לכישלון. וכישלון במיקום שבו אנחנו יושבים פירושו חידלון. רוב העם היושב בציון מרגיש זאת אינטואיטיבית, וזו יכולה להיות שעתה היפה של הציונות הדתית.
כללו של דבר: הציונות הדתית לא צריכה לפחד מדרך ארוכה, גם כזו שנתקלת בקשיים כל כך מהותיים כמו תופעת הדתל"שיות. עם זאת, עלינו לזכור שחלון הראווה של הציונות הדתית, ההתיישבות ביהודה ושומרון, לא יוכל לבד לפרנס את האידאולוגיה שלה. הציונות הדתית זקוקה לתשתית אידאולוגית רחבה יותר שתחזיר לה את הביטחון בצדקת הדרך. הנשמה של הציונות הדתית צריכה להתעורר ולהתגלות מחדש במלוא הדרה.
לתגובות: [email protected]
