לא משפטן אנוכי ולא בן בנו של משפטן, אבל אותי לימדו שחופש הביטוי הוא לא החופש לצעוק "שרפה" בתיאטרון הומה אדם. העיקרון אמור להיות ברור לכולם: חופש הביטוי לא אמור לאפשר העמדה של ציבור בסכנת חיים. אלא שבחסימות כבישים נחסמים גם נשים הרות בדרך לחדר לידה, מי שצריכים להגיע לטיפול רפואי דחוף, אנשי כוחות הביטחון ועוד שלל מקרים שכולנו מכירים.
עד לא מזמן היה ברור כמעט לכל הציבור הישראלי שחסימת כבישים אינה חוסה תחת חופש הביטוי. מי שחסם כביש עשה זאת על דעת כך שישלם מחיר, אם במעצר ואם בהגשת כתב אישום. עד שנכנסה גלי בהרב־מיארה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה, והודיעה כי לא תיתכן מחאה אפקטיבית ללא הפרעה לסדר הציבורי.
הדברים של בהרב־מיארה נאמרו אומנם בהקשר הספציפי של ניסיונות הממשלה למנוע ממחאות קפלן לחסום כבישים, אבל המסר לכלל הציבור היה ברור. מהרגע שהיועצת המשפטית התירה את הרסן, לא פלא שכל מגזר או קבוצה בישראל הבינו שהם יכולים לחסום איזה כביש שהם רוצים מתי שהם רוצים ללא התערבות המשטרה ומבלי לשלם מחיר, והכול בשם "המחאה האפקטיבית".
מחנה הימין, וגם סתם אזרחים שפויים שלא נראה להם הגיוני שבמדינת ישראל חוסמים צירי תנועה מרכזיים על בסיס יומיומי, לא היססו לבקר את המדיניות של היועצת המשפטית לממשלה ואת אוזלת היד של רשויות האכיפה שהגיעו בעקבותיה. אלא שקולות אלה נפלו על אוזניים ערלות. הסבירו לנו שחופש המחאה הוא בלתי מוגבל. אנחנו שמענו שיש מחאות ששוות יותר ויש מחאות ששוות פחות.
אולי יעניין אתכם
כך הרגשנו גם בפורום קהלת, כשארגונים כמו 'אחים לנשק' ו'שוברות קירות' חסמו את המשרדים שלנו ופרצו אליהם בלי לתת את הדין על פעולותיהם האלימות. הפרקליטות בחרה שלא להעמיד לדין אף אחד מהחוסמים והפורצים שהתגאו במעשיהם ושזהותם ידועה. חסימת המשרדים של קהלת הייתה ניסיון בריוני להשתיק את מכון המחקר המוביל של הימין הישראלי. הארגונים הללו טענו לחפותם בשם חופש הביטוי, בזמן שהם רצו לפגוע במכוון בחופש הביטוי של הימין.
כולנו בעד חופש הביטוי וחופש ההפגנה, אבל זה לא מעניק חופש להטריד ולפעול באלימות נגד אזרחים, ארגוני חברה אזרחית ואפילו לא נגד נבחרי ציבור. אי אפשר להתלונן על כך שאנשים טובים לא הולכים להיות שליחי ציבור, ובה בעת לרדת לחייהם של נבחרי הציבור שלנו. אם נגיע למצב של הטרדה אישית של אנשים בגלל עמדותיהם, אנשים יפחדו להביע את דעותיהם ולא יהיה פה שום חופש ביטוי ולא דמוקרטיה.
אלא שלאחרונה הפציע משום מקום צעיר בשם מרדכי דוד, ועשה את מה שאף אחד אחר לא העז לעשות – לחסום את החוסמים. החסימות שלו לא הצטלמו יפה. הפעולות שלו לא היו אלגנטיות. המילים שלו היו מגעילות והפה שלו היה מלוכלך. אבל הסאבטקסט נשמע היטב: המלך הוא עירום. רק שבמעשיו הנלוזים, מרדכי דוד מגיש הזדמנות פז לריפוי בעבור החברה הישראלית ופותח חלון הזדמנויות לחזרה של כל הצדדים אל תוך גבולות המאבק האזרחי הלא אלים.
מי שהאחריות רובצת לפתחה היא לא אחרת מאשר היועצת המשפטית לממשלה. היא מקבלת הזדמנות אחרונה לתקן את ששברה, ולהורות על אכיפה נוקשה כלפי כל מי שיסרב לקבל על עצמו את מגבלות הכוח של המחאה וימשיך לחסום כבישים ולהטריד אזרחים – ולא משנה אם הוא מתנחל, קפלניסט או חרדי.
גלי, הכדור חוזר אלייך.
הכותב הוא סמנכ"ל פורום קהלת ומנהל הפורום לחברה האזרחית
