הפתרון להפרעת הקשב. את הכיכר ההיא סיימו להקים כמה שבועות טרם האירוע. סיימתי את העבודה במרפאה, ובדרכי הביתה שוחחתי עם מטופלת פריון שהייתה לה שאלה דחופה. השיחה הייתה באמצעות דיבורית, אבל הדעת הוסחה. והנה מצאתי את עצמי עושה כמה סלטות באוויר ונוחתת עם הבטן של המכונית על הקרקע, כשאני תלויה באוויר. האוטו כמובן היה 'טוטאל לוס', אבל זה החלק הקטן של הסיפור. לא אשכח את השיחה האינטימית שניהלתי אז עם ריבונו של עולם. עשיתי איתו עסקה. הסברתי לו שיש לי עוד הרבה תוכניות לסיים והמון מה לתת לעולם, ושזה לא יכול להסתיים כעת. הוא כנראה קיבל את הצעתי והשאיר אותי חיה ובועטת, למרות שהגוף שלי מדי פעם מקבל תזכורת כואבת לציון האירוע ההוא. כשהגעתי, לאחר חודשים ארוכים של כאבים, להערכה אצל רופא שיקום על מנת לקבל אישור לטיפול הידרותרפי, הוא אמר לי בעדינות: ייתכן שעברת תאונה שמזמינה שיקום, אבל כדאי שתטפלי בהפרעת הקשב שלך. האמת היא שאין לי צורך בכך, ואסביר למה.
כבר שנים יש לי מערכת AI ביתית. בעלי, שהוא אלוף האוריינות ובעל כושר ריכוז מופלא, מסכם בעבורי טקסטים ארוכים כאורך הגלות. אבל מאיפה הוא רכש את הסבלנות לקרוא את הקטע הארוך ביסודיות עד הסוף? לקרוא 90 דפים של פסק דין ולזכור כל פרט? לקרוא את ההוראות הכתובות על קופסה של מכשיר חשמלי חדש שרכשנו? לכל זה אין לי טיפת סבלנות. נדמה לי ששנים של לימוד תורה מעמיק ויסודי מביאות איתן גם את המתנה הזאת. אדם שלומד תורה לומד להאט את הקצב, להתבונן פנימה ולעומק ולא לצדדים. הוא יכול לשבת על סוגיה במשך שבועות ארוכים בלי להרגיש שהזמן מתבזבז, הוא מפתח את חוכמת הלב שלו.
לימוד שהוא מצפן. הבינה המלאכותית דוהרת קדימה, לפעמים נדמה שהיא רצה, ואנחנו עוד מחפשים את הנעליים. עוד לא התרגלנו לווייז, וכבר יש מערכת שמסכמת בחצי דקה ספרים של מאות עמודים למסמך של חצי עמוד. היא מלחינה שירי יום הולדת ומציעה מתכונים על סמך מה שנשאר במקרר. העולם בן־זמננו מאופיין בתחושת תאוצה מתמדת. טכנולוגיות חדשות מופיעות בקצב מסחרר, אלגוריתמים לומדים את הרגלינו, ומושגים שבעבר נשמעו מדע בדיוני הופכים למציאות יומיומית. הבינה המלאכותית מעבדת כמויות עצומות של מידע בזמן קצר.
מול מרוץ זה ניצב עולם התורה, הבנוי על יסודות אחרים לגמרי. לימוד תורה כולל עמל מתמשך, התבוננות מעמיקה ושאיפה לעיצוב האישיות לא פחות מאשר לצבירת ידע. הצלחתה של הבינה המלאכותית נמדדת במהירות ובדיוק שלה. לעומת זאת לימוד תורה הוא תהליך קיומי, דרך חיים המבקשת לעצב את האדם מבפנים. תהליך הכולל ענווה, אחריות וחיפוש מתמיד אחר אמת. האדם הלומד נדרש לסבלנות, לחזרות ולהתמסרות ארוכת שנים. זהו מסע ארוך שבו האדם עצמו משתנה.
אולי יעניין אתכם
דווקא משום כך, בן תורה עשוי לחוש אי־נוחות מול עולם שמקדש תוצאות מיידיות. כאשר הכול נמדד בהישגים כמותיים ומהירים, הלימוד האיטי והעמוק עלול להיתפס כבלתי רלוונטי. אבל דווקא לימוד התורה מיישר את האדם, מאפשר לו להיות ב־being במקום ב־doing האין־סופי. הבינה המלאכותית יכולה לקחת את הלומד אל מרחבים חדשים של אפשרויות, אבל היא לא מגדירה את הכיוון. הכיוון נקבע על ידי בני אדם, על ידי השאלות שהם שואלים, ועל ידי הערכים שהם מציבים לעצמם. הציבור התורני, העוסק בהוויה ולא רק בעשייה, יכול לתרום לשיח הכללי קול של עומק ואחריות.
סבלנות בעולם של קליקים. לימוד הגמרא בנוי על עמל מתמשך, חזרה על אותו דף גמרא במשך ימים ארוכים, ולא עדכון גרסה יומי. בזמן שאלגוריתם עובר על שלושה מיליון מסמכים, תלמיד הישיבה פוגש שלוש שורות. לימוד התורה איננו רדיפה אחר מידע, אלא ניסיון לחדור לעומק, להבין, להפנים ולהפוך את הידיעה לחלק מהנפש, לעיצוב האדם. הבינה המלאכותית לא מתעייפת, לא זקוקה לכוס קפה באמצע הלימוד, ולא שואלת "רגע, מה הייתה הקושיה?". האדם הלומד זקוק לזמן, ודווקא בזה טמון ערכו. לימוד תורה אינו תחרות ריצה אלא מסע רגלי ארוך. מי שמנסה לרוץ בו, בדרך כלל מפספס את הנוף.
עמל התורה הוא בין השאר תהליך שמחנך לסבלנות בעולם של קליקים. החיפוש של תלמיד חכם הוא חיפוש אחר – חיפוש אחר אמת שאינו מתמצה בתוצאה המהירה ביותר, אלא בנאמנות לדרך. האדם המודרני עלול ללכת לאיבוד במובן הערכי. אם אלגוריתמים יציעו לנו מה לקרוא, לאן לנסוע, במה לבחור, ואולי בעתיד גם איך לנהל החלטות מורכבות, נשכח מהי התלבטות עומק. דווקא מי שמורגל לשבת שעות על הדף, לדון ולהתווכח עליו ולהפוך אותו לחלק מן החיים, מחזיק בידיו מצפן חשוב לעידן המודרני. זו אינה מלחמה בטכנולוגיה. אפשר להשתמש במאגרי מקורות דיגיטליים, להשוות נוסחים בלחיצת כפתור ולהיעזר בתוכנות שמקילות טכנית ומאפשרות זמן לחשיבת עומק. ההבדל הוא לא בכלי, אלא בשאלה מי מוביל את מי – האדם את המכונה, או להפך.
פרסה מול תחנת משטרה. ומצד שני, כולנו מכירים גם את הרגעים המשעשעים שבהם המכונה מגלה שהיא עדיין… מכונה. מי שלא חווה פעם תוכנת ניווט שהתעקשה להוריד אותו לשביל עפר באמצע הלילה, או שלחה אותו לעשות פרסה דווקא מול תחנת משטרה, עוד לא חי בעידן הדיגיטלי באמת. יש משהו מנחם בכך שגם מערכות מתוחכמות לפעמים לא מבינות את המציאות. זאת תזכורת קטנה לעובדה שהשיקול האנושי עוד לא יצא לפנסיה. אחת מהמצאות הדור, שאי אפשר להבין איך הסתדרנו בלעדיה, היא תוכנת הווייז. בקול שקט ונעים, בכל שפה וקול שנבחר, הווייז מוביל אותך למחוז חפצך. אבל מה עושים כאשר הוא משתלט עלינו?
לפני כמה ימים נסעתי עם בעלי לטיול קצר, ורשמנו בווייז שם של מצפה ליד מודיעין. הוא קבע שהמקום נמצא במרחק חמישה קילומטרים והנסיעה תארך 26 דקות. קצת תמוה, אבל נסענו לפי הוראותיו. נכנסנו לעיר מודיעין, ולאחר מסלול פתלתל הוא שלח אותנו בחזרה לשעלבים. "היי", אמרנו לו, "התבלבלת!", אבל הוא הרי חירש, יודע לדבר ואינו שומע. אז הסתפקנו בביקור קצר בפארק קנדה שעודנו משתקם מהשרפה הגדולה שהשתוללה בו לפני שנה, וחזרנו הביתה בשלום. הווייז עדיין לא התנצל…
לתגובות:
