סקרי דעת הקהל האלקטורליים במתכונת של "אם הבחירות לכנסת ישראל היו נערכות היום" מצביעים בעקביות שקשה להתעלם ממנה על "קיפאון בין הגושים". מאחורי מושג זה עומדות שתי הנחות יסוד: ההנחה הראשונה היא שיש דבר כזה גוש הקואליציה וגוש האופוזיציה. ההנחה השנייה היא שהמפלגות הערביות הן אומנם חלק מגוש האופוזיציה, אבל הן לא תהיינה חלק משום ממשלה. ההנחה השנייה נראית לי מבוססת דיה, בוודאי אחרי 7 באוקטובר. ההנחה הראשונה מופרכת בעיניי. הווה אומר: מפת הגושים דהיום אינה רלוונטית, כי היא לא נותנת את תמונת המצב הנכונה באשר לדבר העיקרי שמעניין את הבוחרים: מי עשוי להרכיב את הממשלה הבאה.
הממשלה הבאה הרי לא תהיה בנויה על אחד הגושים של היום, ולו מהסיבה הפשוטה שלמפת הגושים העתידית נכנסת, מלבד שחקנים נוספים שמתחממים על הקווים, מפלגת בנט שלפי כל הסקרים – "אם הבחירות היו נערכות היום" – הייתה השנייה בגודלה. אלא שהבחירות לא נערכות היום, ולפני שהן תיערכנה צריך לקרות משהו שלא קורה לפני סקרים. בנט יצטרך לנקוט עמדה בסוגיות השנויות במחלוקת בחברה הישראלית, ואז הוא כמעט בוודאות יאבד קולות. לא בגלל ש"זה תמיד קורה לו" (מאז שפוצץ את הבית היהודי) שהוא נוסק בסקרים ומתרסק בבחירות. אלא בגלל שהמצביעים לבנט בסקרים מורכבים משתי אוכלוסיות, שרק שתיהן יחד מעניקות לו את מספרי המנדטים הפנטסטיים.
אולם שתי אוכלוסיות אלו לא יישארו ביחד ביום הבחירות, כי הן בעלות אוריינטציה פוליטית מנוגדת: מצד אחד יש את מצביעי השמאל, שהשתכנעו מכישוריו של בנט כזיקית פוליטית ששמה את אריאל שרון בכיס הקטן. הם נותנים בסקרים את קולם לבנט כי בעיניהם הוא עשוי להבקיע את חומת הימין. לעומתם, בצד השני ניצבים מצביעי ימין, כולל גם לא מעט דתיים לאומיים, שגמרו עם ביבי ושוקלים לשים את יהבם על בנט, או מתלבטים בינו ובין "לא ביבי" אחר שנתפס בעיניהם כימני ובעל כישורים מנהיגותיים.
שתי קבוצות אלה של מצביעי בנט בסקרים רחוקות מאוד מלהיות מחנה מגובש, או אפילו מגובש למחצה. לקראת הבחירות בנט יצטרך לצאת מעמימותו, להרכיב רשימה ולהחליט לאילו מסרים הוא ייתן משקל דומיננטי – למסרים שימשכו אליו את מצביעי השמאל או המרכז־שמאל, או למסרים שימשכו אליו את מצביעי הימין. בנט אומנם הוכיח את כישוריו כזיקית, אבל קוסם שמסוגל לרבע עיגול הוא לא (תואר זה עדיין שמור לביבי). אשר על כן, אפשר להתייחס לקולות שהוא מקבל בסקרים העכשוויים כקולות שבינתיים חונים אצלו, עם הדגש על בינתיים. כי ביום פקודה, ועוד הרבה לפני כן, אחת מהקבוצות האלה תיאלץ להיפרד ממנו. הוא לא יוכל להחזיק את החבל משני קצותיו.
אולי יעניין אתכם
הקולות שיעזבו את בנט יצטרפו כמובן למישהו אחר. לכן האפשרויות של הרכבת קואליציה אחרי הבחירות לא ברורות לעת עתה. בנוסף לכך, מספיק אם מפלגות המרכז (שהן, לצורך הדיון – לפיד, בנט, איזנקוט וליברמן) ילכו בעקבות גנץ, שגם הוא יכול עוד להתאושש, ויימנעו מלהכריז באלה ובשבועה שלא ילכו עם ביבי, או אז בכלל הכול פתוח.
דבר אחד נראה לי ברור, או לפחות השערה סבירה מאוד: חוץ מהערבים, גם החרדים יהיו בחוץ. הציניקנים אומנם אוהבים לומר שהחרדים ילכו למפלגות השמאל שייתנו להם מה שלא קיבלו בקואליציה הנוכחית, אבל זה לא באמת יקרה. לא היום, אחרי 7 באוקטובר.
אז מה היה לנו – או יהיה לנו – פה: שמאל־מרכז שלא יוכל להרכיב ממשלה בלי החרדים ובלי הערבים, ימין על מלא שגם אם ירצה לשחזר את הקואליציה הנוכחית עם החרדים, המנדטים לא יספיקו לכך. נשארנו עם האופציה של ממשלת מרכז־ימין, בלי ערבים ובלי חרדים. זו גם האופציה המועדפת על רוב העם. אומנם הנבואה ניתנה לשוטים, אבל לדעתי יש סבירות גבוהה שהשוטים יצדקו הפעם.
כללו של דבר: למרות הציניות, הספינים והאינטריגות הפוליטיות, במדינה דמוקרטית בסופו של דבר קשה מאוד להתעלם מרצון העם כפי שהוא בא לידי ביטוי בבחירות, וזה נכון כפליים אחרי האירוע הטראומטי של 7 באוקטובר. דמוקרטיה היא צורת השלטון היחידה שבה מדינה יכולה לתקן את דרכה, וזה בדיוק מה שמדינת ישראל זקוקה לו, תיקון דרכה.
לתגובות: [email protected]
