"תקשורת אלנטרנטיבית הצליחה יותר מההשתלבות במיינסטרים"

השבוע זה קרה. בכנס ירושלים ה־23 של קבוצת בשבע התיישבו על במה אחת שלושה עורכי עיתונים בכירים בישראל: עומר לחמנוביץ', עורך העיתון 'ישראל היום'; קלמן ליבסקינד, עורך העיתון 'מקור ראשון'; ועמנואל שילה, עורך העיתון 'בשבע'. את המושב פתח עיתונאי 'בשבע' יוני רוטנברג בתהייה בנוגע לזהות המשותפת לשלושת העורכים. "אי אפשר שלא לדבר על הפיל שבחדר", היקשה רוטנברג, "הכיפות שעל ראשיכם. האם זה יד המקרה ואתם אנשי מקצוע שיש להם גם כיפה על הראש, וללא קשר הגעתם לעמדות בכירות בתקשורת הכללית, או שמא אורי אורבך ז"ל הצליח במאמרו 'הטובים לתקשורת' ויש פה משמעות לכיפה שעל ראשיכם ומגמת השפעה על שוק התקשורת?"

"כשהגעתי לעבוד ב'מעריב', בינואר 2002, בבניין עצמו עד כמה שאני זוכר היינו אז הרצל מהמחשבים, חיים מהתחזוקה ואני שלושת הדתיים היחידים בבניין כולו", משחזר קלמן ליבסקינד, "אז במובן הזה המצב השתנה וטוב שכך. השאלה היא האם כשאתה מסתכל על דתיים אתה מדבר על עולם הערכים שהם מביאים, או על חתיכת הבד הזו שנמצאת על ראשם. אני אגיד לך משהו שהבנתי מהר מאוד כשנכנסתי לעניין הזה במעריב והתחזק אצלי במהלך השנים: העיתונות הישראלית הרבה מאוד שנים נראית בצורה מאוד מסוימת: פוליטית, סוציולוגית ואג'נדה. כמעט כל מי שנכנס מהמקום הדתי או הדתי־לאומי, בעיניי לפחות, היה צריך לקבל החלטה כל בוקר אם הוא יוצא למלחמה או מתייוון. שזה בסדר, אנשים יכולים לשנות את דעתם, זו מדינה חופשית והכול בסדר. אבל רבים מדי התייוונו. במובן הזה יש בתקשורת היום יותר דתיים, ואני לא בטוח אם היא שונה בהרבה ממה שהייתה לפני 30 שנה".

הכמות עדיין לא שינתה את האיכות? המערכות נשארו אותו הדבר?

"יש פה שורה של כלי תקשורת שקובעים סדר יום. העובדה שהם קובעים את סדר היום היא לא בהכרח פונקציה של כמה הם חשובים או גדולים, אלא כמה הם נראים אותו דבר ומחליטים לצופף שורות ולשים משהו על סדר היום", פוסק ליבסקינד, "כשעסקתי ברפורמה המשפטית או במחיר ראוי לעסקה כזו או אחרת – אז מעריב, ידיעות, הארץ, רשת ב', גלי צה"ל, ערוץ 11, 12 ו־13, כולם שידרו את אותה המנגינה. אז האם יש פה דתי ושם דתי? כן, אבל זה לא שינה שום דבר. ובמובן הזה ואני אגיד מילה על ישראל היום, עיתון חשוב וגדול מאוד, הגדול ביותר. אם החבורה האחרת לא תרצה משהו שעומר לחמנוביץ' ירצה שייכנס לסדר היום – הוא לא ייכנס. לדוגמה, שמעתי היום בבוקר על עצומה שחתמו עליה לא יודע כמה אנשים נגד עונש מוות למחבלים. שמעתי את הכותרת הזאת מהודהדת גם אצלנו. עדה יונת היא אישה חשובה מאוד. ההבנה שלה או הרלוונטיות שלה לשאלה אם יהיה פה עונש מוות או לא – היא רלוונטית בדיוק כמו דוד, שמוכר במאפיית נחמה. אבל היא תהודהד כל היום כי יש החלטה שזה חשוב".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת רבקי גולדפינגר כ"ץ לוינטר: "אתה לא מעודכן. צה"ל ערוך לחסל את חמאס"

עוד מאת רבקי גולדפינגר הורים שכולים לראשי המפלגות: פרסמו תכניותיכם ליו"ש

עומר לחמנוביץ', אתה מסכים שאם אותה חבורה תצופף שורות היא תוכל לקבוע את סדר היום על הראש של 'ישראל היום'?

"לגבי המתייוונים", אומר לחמנוביץ', "אני חושב שהיום כל אחד בתקשורת, כשהוא בא למערכת – הוא שם. אני אתן דוגמה מהמערכת שלנו, שהיא מאוד מגוונת ויש המון עימותים אידאולוגיים בתוכה, ואני חושב שזה מייצר שיח עיתונאי מאוד בריא וזה קריטי. אני חושב שהחדשות שמעניינות את הציבור הישראלי כולו כבר חורגות מהמגזר. אני אתן דוגמה: אנחנו כלי התקשורת הלאומי היחיד הגדול ברמה הארצית שמסקר את ההתיישבות לעומק, כל יום, את האתגרים הביטחוניים והאזרחיים של ההתיישבות, בכבישים, בעניינים אחרים. ואנחנו מקבלים פידבק מהקהל הכללי שזה מעניין אותו. זה משהו שפעם, לפני עשור או שניים, לא בטוח שהיה באותו עמוד".

כך שאתה סובר שרואים את התזוזה. עמנואל שילה, עומר אמר שהוא שמח שבתוך המערכת שלו ב'ישראל היום' יש את ההתכתשויות בין התפיסות השונות. ב'בשבע' זה קצת אחרת. אתה נוהג לומר ש'בשבע' הוא עיתון מאזן, לא עיתון מאוזן. עכשיו מה קורה פה?

"קודם כול, גם ב'בשבע' לא כולם חושבים אותו דבר והבמה שלנו פתוחה גם לדעות שאנחנו לא מסכימים איתן", מבהיר עמנואל שילה, "גם בין הכתבים שלנו יש ניואנסים שונים. זה נכון שפחות או יותר כולם מתומכי המחנה הלאומי, אבל יש בהחלט גוונים. אני חושב שככל שעיתון הוא עיתון יומי וככל שהוא הרבה יותר נפוץ, כמו למשל 'ישראל היום', ככה הוא צריך להיות יותר מגוון. כשאני מוציא עיתון פעם בשבוע אז אני אומר: בואו נראה מה חסר, ואני משתדל להשלים את התמונה, ולא את מה ששומעים ממילא כל השבוע בתקשורת. על זה אמרתי שאנחנו עיתון מאזן ולא עיתון מאוזן. אני חושב ש'ישראל היום' צריך באמת להיות יותר מגוון כי הוא העיתון הנקרא בישראל. אבל אני רוצה לענות לשאלתך הראשונה, זה מאוד חשוב. למען הצדק ההיסטורי צריך לומר שיש איזו מנטרה כזו שהיה את המאמר של אורי אורבך, ובעקבותיו זרמו כל הדתיים לתקשורת. אני לא יודע מה חושבים עמיתיי לבמה, אני לא באתי לתקשורת בעקבות המאמר של אורבך. אני חושב שאנשים שבאו לשם זה הם צעירים יותר. חגי סגל לא בא לתקשורת בעקבות המאמר. בעצם המהלך הזה, אם מחפשים מאיפה הוא התחיל, הוא התחיל מהעיתון 'נקודה'. ישראל הראל הכשיר כמה אנשים רציניים מאוד במקצוע הזה. ועכשיו אני רוצה להגיד משהו יותר רדיקלי: אני טוען שהמהלך של 'הטובים לתקשורת' נכשל", מפתיע שילה.

מה זאת אומרת נכשל?

"יש היום יותר דתיים בתקשורת, אבל הוא הצליח בעיקר מבחינה סוציולוגית. הוא לא כל כך הצליח מבחינה אידאולוגית. וכאן צריך לפצל, יש שני מהלכים בהשתלבות הציבור הדתי והמחנה הלאומי בכלל בתקשורת. מהלך אחד הוא להקים כלי תקשורת אלטרנטיביים. דוגמה בולטת היא ערוץ 7, 'מקור ראשון' ו'ישראל היום'. מהלך שני הוא של השתלבות בתקשורת הכללית. אורי אורבך באופן אישי פעל כאן וכאן, אבל להבנתי, כשהוא דיבר על 'הטובים לתקשורת', הוא דיבר בעיקר על השתלבות במערכות הגדולות, מה שנקרא פעם המיינסטרים או התקשורת הכללית. הוא קרא ללכת ולשנות אותן מבפנים. אנשים באו לשנות, אבל יותר אנשים השתנו בעצמם מאשר חוללו שינוי מבפנים", הוא מחדד, "אם זה כי היו צריכים לרצות את הבוסים שלהם, או שסתם לא היה להם כוח להילחם את המלחמות שצריך כדי לבטא את הרוח ואת הקו בתוך מערכת גדולה שאתה מיעוט קטן בתוכה. המהלך שהצליח הרבה יותר הוא המהלך של הקמת כלי תקשורת אלטרנטיביים שבהתחלה נתפסו נישתיים ומגזריים, והיום ערוץ 14 הוא מספר שתיים ברייטינג אחרי ערוץ 12. ו'ישראל היום', שיצא גם כן מתוך המהלך הזה, הוא העיתון הכי נקרא בישראל, וחשוב לא פחות – הוא שבר את המונופול האימתני של 'ידיעות אחרונות'. עמית סגל, לפני שעבר ל'ישראל היום' כתב שני עמודים בכל שבוע ב'ידיעות אחרונות', ובעצם היה ראוי שיהיו לו שני העמודים הראשונים כמו שהוא היום ב'ישראל היום', אבל דחפו אותו אחרי נחום ברנע ונדב אייל".

עוד אין השפעה על המיינסטרים

התופעה של מתייוונים בתקשורת המיינסטרים מתקיימת עדיין באותה מידה ורמה? האם כלי תקשורת שקמו והציגו אלטרנטיבה, איפשרו גם למי שעובד בתוך המערכות המסורתיות להשמיע את קולו עם פחות חשש?

"אני לא רואה שום לגיטימציה לקול הזה", קובע ליבסקינד, "בערוץ 12 הקול הזה עם כל החיצים מופנים אליו, הוא יושב באולפן ושבעה אנשים על הראש שלו. בערוץ 13 אותו דבר".

"פעם אפילו זה לא היה", מציין עמנואל שילה.

"אם זה מנחם אותך אז בסדר. אני זוכר פאנל שהשתתפנו בו שנינו, אולי בבמה זאת של 'בשבע' לפני 20 שנה, והיה מישהו שאמר שברשות השידור כבר לא אומרים 'סוף שבוע נעים' אלא אומרים 'שבת שלום'. אותי זה לא ניחם אז, וזה לא מנחם היום", מציין ליבסקינד, "אנחנו לא אורחים פה. אני לא רוצה להגיד תודה על שום דבר. ב'כאן' וב־13 אין אף אחד כזה. ב־12 יש אחד כזה. אני לא רוצה להגיד תודה על כך".

"זה מחדד לדעתי את ההבנה שהתהליך רק בתחילתו", מוסיף עומר לחמנוביץ', "הציבור לא מבין כמה קריטית הדומיננטיות של עורך במערכת תקשורת. אני חושב שהפאנל הזה הוא כמובן התחלת הדרך, בגלל שעדיין בדרג העריכה אנחנו לא רואים בכלי תקשורת המיינסטרים הגדולים נוכחות של אנשי ימין וציונות דתית. זה משהו שיהיה קו פרשת המים שבעקבותיו נרגיש ביתר שאת את השינוי, ולא רק באנקדוטות של שבת שלום".

ליבסקינד מדגיש כי "בכל המערכות האלה, העובדה שיש אחד פה ואחד שם – אין להם כוח לעשות כלום. עד שלא יהיו לפחות 40 אחוז שיהיו קבוצת תמיכה אחד לשני, לא יקרה שום דבר. אנחנו מאוד רחוקים מזה".

אתם שלושתכם עורכים עיתונים שבסופו של יום צריכים להחזיק את עצמם כלכלית, ויש מין אנומליה כזאת בתוך השוק שמסתובבות בו גם כמה מפלצות שממומנות על ידי המדינה ולא תלויות ברייטינג. זה מעניק להן את הכוח לעשות מה שהן רוצות. עומר לחמנוביץ', אתה חושב שיש מקום למערכות תקשורת ציבוריות, כמו תאגיד השידור וגלי צה"ל?

"אני מפריד בין השניים. גל"צ מחזיק את עצמו מחסויות. זה לא גוף כמו התאגיד. לגבי גל"צ, אני חושב שיש בהחלט עיוות שב־2026 ישנה תחנה צבאית שחיילים משרתים בה. אם כי כמי שגדל ב'ישראל היום' מ־2007 וחווה את 'חוק ישראל היום' נגדו, 'ישראל היום' כאג'נדה מתייצב לצד כל כלי תקשורת שמאוים בסגירה. כי חקיקה היא לא הפתרון. עשינו את זה עם ערוץ 14 בממשלה הקודמת, ועשינו את זה אפילו עם הייבוש של 'הארץ'", הוא מסביר, "אני חושב שהתערבות חקיקתית שמביאה סגירה של כלי תקשורת היא דבר רע שפוגע בחופש הביטוי. לגבי התאגיד אני חושב שהתקציבים צריכים להיות תחת זכוכית מגדלת ולראות תמיד אם אפשר לקצץ או לעשות איזון מחדש, אבל יש יתרון גדול בשידור ציבורי טלוויזיוני שנותן במה לדוקו, לסדרות מקור שאין להן מקום בריאליטי וברייטינג שמסתובב בכלי התקשורת המסחריים. לכן הכול צריך להיות תחת איזה סוג של מינון. ואני אגיד עוד דבר, שאני בעד חופש מוחלט של כלי תקשורת תחת רגולציה שאינה כפופה לגוף נבחר, כי אז זה יתהפך עלינו בממשלה הבאה".

עורך 'בשבע', עמנואל שילה, מתייחס לשידור הציבורי: "אני רוצה להגיד שני דברים מרכזיים. קודם כול, המונופול שיש לשידור הציבורי על שני אגפיו, לתאגיד ולגלי צה"ל על שידורי האקטואליה בתדר ארצי – זו שערורייה שאין כדוגמתה וחייבים לסיים את זה בהקדם האפשרי. זה לא קשור לשאלה בכלל אם לסגור את גל"צ או לא. יש איזו גאווה כזו בגופי השידור הציבוריים האלה על הרייטינג הגבוה שלהם, אבל מה החוכמה בזה שיש לכם רייטינג גבוה כשיש לכם מונופול ואף אחד לא יכול להתחרות בכם? אנחנו יודעים מה קרה כשפתחו את ערוץ 2 המסחרי, מיד הערוץ הראשון התחיל לדמם רייטינג ותוך זמן קצר מאוד הערוץ המסחרי הפך לפופולרי יותר מהערוץ הציבורי. אז מה החוכמה להיות פופולרי כאשר יש לך מונופול? לכן, לשבור את המונופול זה הדבר הראשון שצריך שיהיה. ברמה העקרונית אני בעד שידור ציבורי", מציין שילה, "כי הוא לא תלוי במפרסמים, הוא לא תלוי אולי בפוליטיקאים, הוא יכול לתת את השידור הכי הוגן ומקצועי כי הוא מחויב רק לזה. האם זה בפועל מה שקורה? אנחנו יודעים שלא. השידור הציבורי מוטה לא פחות ואפילו יותר מכלי התקשורת המסחריים. מה קורה למהדורת החדשות של ערוץ 11? היא הכי פחות נצפית בישראל. אז איזו הצדקה יש להחזיק דבר כזה בעלויות עתק כאלה? מילא היית אומר, זו המהדורה הכי מקצועית והוגנת. אבל גם זה לא המצב".

מלבד מהדורת החדשות בתאגיד, שילה מבקש לבחון את הסדרות שיוצאות תחת ידיה. "אני מתאר לעצמי שלכל אחד נחמד לצפות בסדרות בחינם, וזה מה שעושים 'כאן 11'. הם מוציאים סדרות בחינם, אפילו לא עם הרבה פרסומות. העניין הוא שהתקציב שם מאוד נדיב, והוא לא מפוזר ומגוון על דעות שונות ועמדות שונות. ותראו, אני ראיתי כמה סדרות שם וכמעט בכל הסדרות – כמעט, אני לא אומר כולן – אתה מזהה מאוד מרחוק את המסר השמאלני בהן. אפילו סדרה מאוד יפה כמו 'המזח' למשל, צפיתי בכל חמשת פרקיה, וזה לא במקרה שלקחו את הסיפור ממלחמת יום כיפור שבו מי שצדק הוא מי שאמר שצריך להיכנע. זה לא מקרי הדבר הזה. המסר של הסדרה היה 'אל תהיו לוחמים רגשנים ופטריוטים עיוורים, תהיו ריאליסטיים ותיכנעו'. אז כן, אחת מכמה סדרות היא סדרה טובה וראויה, אבל האם זה מצדיק את כל ההשקעה הזאת? אני לא בטוח".

וקלמן ליבסקינד מוסיף: "עם כל הכוכביות והגילויים הנאותים, אגיד מה תפיסת העולם שלי בסוגיה. אני חושב ששידור ציבורי הוא חשוב. אני בעד שידור ציבורי, ובלבד שכשמו כן הוא, ישרת את הציבור. שירות ציבורי שמשרת חצי ציבור ויורק על החצי השני – אין לגיטימציה להימצאותו. זה הכלל, זה מה שצריך להיות. זה לא קשור לממשלה בכלל. זה הכלל. כדי שיהיה שידור ציבורי, ואני בעד שידור ציבורי, כך הוא צריך להיות. אם הוא לא כזה, אין הצדקה לקיומו. הסיפור של גל"צ לא דומה לסיפור של התאגיד כי גל"צ אלה חיילים במדים. גם אם הרדיו יהיה מאוזן, והוא לא מאוזן, אני לא רוצה לראות אותם עוסקים בפוליטיקה. האם יש איזה הוקוס פוקוס לתקן את זה? לא יודע. אני לא חסיד של סגירה. אם יש קסם שיכול לתקן אותו, אין לי בעיה איתו. אבל המצב הזה כפי שהוא כעת לא יכול להישאר. ואני מדבר עכשיו בזכות עצמי. התוכנית שלי נראית לי המודל שהיה צריך להיות בתאגיד כולו מבוקר ועד ערב. צריך איזון, צריך גיוון דעות, זה מה שאני רוצה לראות. אני יודע שאני חשוד בעניין, אבל ככה הייתי רוצה לראות את כל התאגיד".

יש עתיד לפרינט

בזמן שנותר ביקש רוטנברג לשוחח על תחום הפרינט.

בואו נצלול לעיתונות הכתובה ששלושתכם נמצאים בתוכה. יש שיח על הפרינט שהוא בדרך לגווע וצריך לעבור לדיגיטל. אשמח לשמוע התייחסות שלכם לכך. ואשמח להוסיף שדווקא בעידן שלנו, עם המון מידע זורם באינטרנט שחלקו הוא מידע מוטעה, אולי כאן נמצאת החוזקה של הפרינט הישן והמסורתי, בתור מקור למידע אמין יותר.

"אני חושב שצדקת בכל הנקודות", מסכים לחמנוביץ', "אני חושב שזה עניין היברידי, כלומר לפרינט באמת יש יתרונות על הדיגיטל. כמו למשל כותרת ראשית של שער עיתון, שמייצרת סדר יום באופן מאוד עמוק ובעלת השפעה רבה. נכון שיש פה טרגדיה כלשהי, או דיסוננס, שהמפרסמים יצאו מהפרינט, אבל ההשפעה שלו נשארה ובטח במדינה כמו ישראל שהיא מסורתית", הוא מסביר, "בסוף השבוע אני רואה בבית הכנסת שלי אינפלציה של עלוני שבת מכל הזרמים. וגם לעיתונות יש השפעה אדירה. אנחנו רואים את זה אצלנו. אנחנו ב'ישראל היום' השקנו אפליקציית חדשות לפני כחודשיים, ואנחנו רואים את הצורך למנן את הכוח. אגב, אמרת 'עידן של פייק'. אין ספק שהסנן של היררכיה של עורכים שעוברים על דברים ובדיקת עובדות, ועוד כלים שיש במערכות, הם היתרונות של כלי התקשורת. וזה לא רק בפרינט אלא צריך להיות גם בדיגיטל, מבחינתנו הרף הוא רף".

"במילה אחת: מסכים עם הכול", מהנהן ליבסקינד, "קודם כול, תמיד יהיו לנו דתיים שלא יכולים לקרוא בשבת אינטרנט, ולכן תמיד יהיה צורך בעיתונים. תודה לקדוש ברוך הוא על זה. מעבר לעניין הדתי, זו חוויה ישראלית. האם העיתונות הכתובה תישאר כמו שהיא? אולי כן ואולי לא, העיתונים יעשו שינויים וכבר עושים. העיתונות היום לא נראית כמו לפני 30 שנה. אתה לא צריך את 'ישראל היום' כדי לדעת בבוקר מה קרה אתמול, אתה הרי יודע את זה. אני מעריך שזה ילך למקום של יותר העמקה, יותר פרשנות, יותר המקומות שעומר דיבר עליהם, שבהם אתה יכול לסמוך על העיתון ועל הכתב שלו שמקבל משכורת כדי לבדוק ולהעמיק, מאשר ציוץ בטוויטר".

עמנואל שילה מחדד על ההבדל בין הפרינט לדיגיטל: "ההבדל העיקרי הבולט ביותר הוא העלויות של ההדפסה וההפצה ושל הנייר. מדובר בעלויות גבוהות מאוד, וככל שיש אלטרנטיבה זה מאיים על העתיד של התחום. אבל אני חושב שהאיזון בין להוציא גיליון מודפס פעם בשבוע ובין מערכת שעובדת ומדווחת כל השבוע יכול להיות שילוב טוב, במיוחד בציבור הדתי, שבשבת הוא צריך את הפרינט ולא נזקק לדיגיטל. הציבור הדתי במדינה, לשמחתנו, הולך ומתרבה. מבחינתנו ב'בשבע' כל השנים היה לנו עיתון מודפס משלנו, אבל אתר אקטואליה משלנו עדיין לא היה. לפני כמה חודשים פתחנו את האתר של 'בשבע', ויש לנו את השילוב הזה של לדווח כל השבוע – ופעם בשבוע להדפיס".

אני יוצא מהפרינט לשאלות תקשורתיות גדולות. קלמן, אנחנו נמצאים במציאות שבה ראש הממשלה לא העניק ריאיון נורמלי הרבה מאוד זמן. אבל לא רק הוא, גם הרמטכ"ל או היועמ"שית, אפילו שופטים בעליון ואנשים שקובעים מה יהיה בגורלנו, לא מעוניינים להישאל שאלות קשות ולספק תשובות. מה דעתך על כך כעורך?

"צריך להפריד. אין דינו של שופט בית המשפט העליון כדין ראש ממשלה או פוליטיקאי בכלל. נתניהו לא מתראיין, ויש לו לכאורה את כל הסיבות לעשות את זה. העיתונות בהכללה לועגת לו, בזה לו, ולא מכבדת אותו כראש ממשלה. בפעמים הבודדות בשנים האחרונות שבהן הוא הלך לא לריאיון, אלא כשנחת באיזו ועדה בכנסת ופתאום לאיזה חצי שעה ראית אותו מנהל שיחה, זה גרם להסתכל ולהגיד 'וואלה, למה הוא לא עושה את זה יותר'. הוא טוב בזה, זה זורם, זה מעניין, והוא מצליח להעביר מסרים".

מצד שני, לפני הבחירות הוא הגיע לאולפן 12 ופשוט ספג צרחות ומתקפה.

"אז אמרתי שאני מבין למה הוא לא רוצה, יש לו את כל הסיבות הטובות. ואחרי כל זה, אני סובר שהיה טוב לו ראש הממשלה היה עושה זאת".

"אפשר להסתכל על ארצות הברית כמודל תרבות של תקשורת", מציע לחמנוביץ', "טראמפ – שיש לו עימותים מרים עם התקשורת, הרבה יותר מביבי לדעתי – בכל בוקר עונה לשאלות של עיתונאים, גם של ה־CNN. אפשר ללמוד ממנו. וזה תלוי גם בנו כתקשורת, להציב סטנדרטים של עבודה, הרגלים של לענות לשאלות. אני חושב שאנחנו צריכים להתעקש על נוהלי שאלות ותשובות ועוגנים של מענה ראוי. קודם כול שיענו על שאלות בשביל הציבור שלהם".

"אני יכול להבין, כמו שקלמן אמר את זה, שנתניהו לא מוכן להתראיין אצל עיתונאים שבמקום לראיין אותו צועקים עליו וקוטעים אותו כל הזמן", מסכם עמנואל שילה, "מצד שני, הפתרון הוא לא ללכת לעיתונאים שמלכתחילה אתה יודע שלא ישאלו אותך אף שאלה קשה. במסגרת זו אני אומר, אצלנו בעיתון 'בשבע' אנחנו בסך הכול תומכים בממשלה הזאת, אבל אנחנו לא נמנעים מלבקר אותה – ואני בהחלט קורא לראש הממשלה נתניהו להעניק ריאיון לעיתון שתומך בו אבל מוכן גם לבקר אותו ולשאול שאלות קשות כשצריך".