תפילין ברגע האחרון. לפני שנים רבות, בערב שבת קיצי, דקות אחדות לפני השקיעה, התפרץ לבית המדרש בישיבת שעלבים בחור צעיר, שנראה מוטרד מאוד. הוא פנה לבעלי ואמר: "אני מחפש תפילין, עדיין לא הספקתי להניח היום תפילין ועוד מעט שקיעה". בעלי מצא לו בזריזות זוג תפילין והבחור הניח אותן בחיפזון מול עיניהם המופתעות של המתפללים. הרי לא מקובל לראות מישהו מניח תפילין בזמן אמירת קבלת שבת. הבחור התעלם מהמבטים מסביב והספיק לקפל את התפילין ממש עם השקיעה. מסתבר שהוא קם מאוחר ותכנן להניח תפילין, אבל מסיבה כלשהי עבר היום ולא הזדמן לו. והנה השבת מתקרבת והוא נזכר בתפילין. וכך, למרות אי הנעימות, החליט שהוא מוכרח להניח תפילין לפני השקיעה, וברוך ה' הספיק. בעלי אמר לו שהוא מקנא בו על כך שהתגבר על הניסיון הגדול הזה, העיקר שלא לוותר על הנחת התפילין אפילו יום אחד. יש קונה עולמו בשעה אחת.
כל אחד והניסיון שלו. הרב דסלר בספרו 'מכתב מאליהו' מדבר באריכות על הקו שבו נמצאים הניסיונות אצל כל אדם ואדם. הוא מסכם את דבריו בקביעה שמשימת האדם היא להרים במהלך חייו את מדרגת הניסיון שלו מעלה מעלה ובכך למלא את שליחותו. המושג שליחות מבטא תפיסה עמוקה שלפיה האדם אינו חי רק למען עצמו, אלא רואה את חייו כחלק ממשימה רחבה יותר. שליחות היא תחושת אחריות פנימית שמניעה את האדם לפעול למען ערך עליון. אדם שחי מתוך שליחות מוכן לעיתים לוותר על נוחות או מעמד, ואף לסכן את חייו, משום שהמטרה חשובה בעיניו יותר מהאינטרס האישי. שליחות אינה שמורה ליחידי סגולה בלבד, היא אפשרית בכל תחום בחיים.
המסע להקמת משפחה. לאחרונה זכיתי להעביר שיעורי זום לנשות חיילים מהציבור החרדי. חלקן מתמודדות עם עומסים יומיומיים, וקשה להן להתחבר לרצון של בן הזוג לשרת בצבא. חשבתי לעצמי איך אוכל לחזק אותן, והחלטתי לדבר על נושא השליחות. שיתפתי אותן בסיפורי האישי, סיפרתי על המסלול של לימודי הרפואה וההתמחות ברפואת נשים שהיו רוויים במחירים אישיים ומשפחתיים. למה עשיתי זאת? כי בימים ההם לא היו כמעט רופאות גינקולוגיות ובוודאי שלא רופאות דתיות. עזרתי להן למצוא בתוכן כל כך הרבה כוח למילוי כל שליחות. למשל, יש לנשים המופלאות הללו מסירות נפש ללידת ילדים. בניית משפחה היא מעשה שבו אדם מרחיב את עולמו הפרטי למהות כללית יותר. האישה החרדית הממוצעת מחליטה לגדל משפחה גדולה, ולפעמים נלחמת על כך אם זה לא בא בקלות, מי כמוני יודעת. למה היא עושה זאת? הרי היריון, לידה וגידול ילדים זה מסע ארוך ומייגע. התורה לא מבקשת ללדת שמונה ילדים, אבל האישה לא מוותרת על כך, כי היא מחוברת באופן מלא לשליחות. אם כך, ברור לי שברגע שהיא תתחבר לגודל השליחות הכללית של עזרת ישראל מיד צר, היא תקבל כוחות לעמוד גם בשליחות הזאת, ואף תעשה זאת בשמחה.
לאורך ההיסטוריה אנו פוגשים דמויות שהמחישו מהי שליחות, מתוך אמונה עמוקה שמוטלת עליהן אחריות כלפי הכלל. רופאים ואחיות מסכנים את עצמם באזורים מוכי מחלות או מלחמות. בתקופת מגפת הקורונה, צוותים רפואיים ברחבי העולם עבדו בתנאים קשים, לעיתים תוך סיכון אישי גדול. מארי קירי, חלוצת חקר הרדיואקטיביות, שהקדישה את חייה למחקר מדעי פורץ דרך, עבדה בתנאים מסוכנים, ובסופו של דבר חלתה בעקבות חשיפה ממושכת לקרינה. הזירה הפוליטית מזוהה בצדק עם מאבקי כוח, אך אין ספק שנציגינו בכנסת מונעים מתחושת שליחות עמוקה, גם אם הוועדות בכנסת נראות כמו קרקס. רובם אנשים מוכשרים, שיכלו להצליח כלכלית בסקטור הפרטי ולחיות חיים נינוחים יותר. עשרות אלפי לוחמים עזבו את בתיהם במהלך השנתיים האחרונות שוב ושוב מתוך תחושת שליחות וערבות לשלום האומה, וחלקם שילמו מחיר גבוה בגוף ובנפש. את הרוח הגדולה הם שאבו ממחנכים מסורים. אין זה סוד שהעמל של המחנך הוא סיזיפי, הוא אוכל לא מעט קש מול תלמידים והורים כפויי טובה, ולפעמים את פירות עמלו הוא קוצר רק לאחר שנים. ועדיין, זאת שליחות של בניין היסודות של עתיד האומה.
אולי יעניין אתכם
בזכות לחיצת יד. ויש קונה עולמו בשעה אחת. לפני כחמישים שנה, למד באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה בחור יהודי אמריקאי. הקשר שלו ליהדות היה רופף, אבל משהו פנימי גרם לו לחוש גאווה יהודית בסיסית, ולכן הוא השתדל לאכול במסעדה הכשרה בקמפוס. באחד הימים התיישב לידו בחור שחייך אליו ולחץ את ידו. הצעיר הציג את עצמו: שמי שלמה אומן. הם פתחו בשיחה קצרה וסתמית על לימודים ועל החיים. שלמה שהה אז בארצות הברית עם משפחתו, מפני שאביו הוזמן להרצות באוניברסיטה, ובדיוק באותו יום הוא התלווה אל אביו למקום עבודתו. השיחה התארכה, ובסיומה הזמין שלמה את בן שיחו לסעודת ליל שבת בבית משפחתו, שהיה סמוך לאוניברסיטה. הבחור היסס מעט, אך לבסוף החליט ללכת. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו שחווה סעודת שבת כהלכתה. הזמירות, האווירה, השולחן הערוך, הכול ריגש אותו מאוד. אבל מעל הכול הדהים אותו לראות את הילדים הקטנים משיחים לפי תומם בענייני פרשת השבוע. הוא הרהר בליבו: "איך ייתכן שאני אדם מבוגר, וילד יהודי קטן יודע דברים שאני מעולם לא למדתי?"
מאותו ערב משהו התחיל לזוז בתוכו. הבחור המשיך לשמור על קשר עם משפחת אומן. עם הזמן הוא הגיע לארץ כדי ללמוד מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כשסיפר זאת לפרופ' אומן, אביו של שלמה, הוא שמע ממנו משפט פשוט: "יהדות לא לומדים באוניברסיטה". הפרופסור הפנה אותו לישיבה מתאימה בירושלים, שם החל תהליך עמוק. הוא התחיל לשמור מצוות, בנה בית יהודי וגידל משפחה. השנים עברו, ונכדו החליט ללמוד בתוכנית לבחורים מחו"ל בישיבת שעלבים. באחד הביקורים של הסבא, נפלו עיניו על לוח הזיכרון לבוגרי הישיבה שמסרו נפשם על קידוש השם. בין השמות הופיע גם שלמה אומן. ברגע אחד הוצף הסבא בהתרגשות. הרי כל המסע שלו, כל החיים היהודיים שבנה, התחילו באותו חיוך, באותה לחיצת יד, באותה הזמנה פשוטה לשולחן שבת. מעגל שלם נסגר. כמה מדהים לחשוב עד כמה נתינה קטנה, רגע של פתיחות וחסד, יכולים להפוך עולמות שלמים, גם בלי שאדם ידע זאת באותו רגע. יש קונה עולמו בשעה אחת.
לתגובות:
