ילד זה לא תחביב זול. בפורים הזה החלטתי להתחפש. לא לליצן רפואי עם סטטוסקופ צבעוני, אלא לאישה (אולי בדמות מרב מיכאלי?) שמסבירה בשיא הרצינות למה עדיף בלי ילדים. כזאת שמנופפת במחקרים, מצטטת פילוסופים, ומחשבת פליטות פחמן לתינוק עתידי. ליממה אחת אכנס לנעליים של מי שמסבירה, בשיא הרצינות והאינטליגנציה, למה עדיף לא להביא ילדים לעולם מתוך בחירה מודעת, מושכלת ומוסרית.
בואו ניקח את הנימוק הכלכלי. בהולנד חישבו שגידול ילד עד גיל 18 עולה בערך 120 אלף יורו. בארצות הברית דוח של משרד החקלאות העריך את העלות ביותר מ־233 אלף דולר עד גיל 17. כשקוראים את הפירוט – הרחבת דיור, מזון, חוגים, בריאות, רכב, חינוך, ביטוחים, יישור שיניים ואפילו שיעורי נהיגה – מתברר שילד איננו תחביב זול. הוא התחייבות כלכלית מתמשכת שמתחילה בעריסה ולא נגמרת בגיל 18, כפי שכל הורה לסטודנט ולזוג צעיר וגם זוג סבים יודעים היטב.
אבל המספרים האלה מספרים רק חצי סיפור. הם יודעים לחשב משכנתה, לא המשכיות. חברה שמתחילה לחשב ילדים במונחים של הוצאה נטו, עלולה לגלות מאוחר מדי שהרווח וההפסד שלה אינם רק כלכליים. באירופה כבר מתמודדים עם אוכלוסיות מזדקנות וירידה דרמטית בילודה, והמדינות משקיעות מאמצים אדירים לעודד משפחות להביא ילדים לעולם. מתברר שכאשר כולם מחליטים לוותר בשם הרציונליות, העתיד נעשה לוט בערפל. מעניין שאף אחד לא שם בטבלה סעיף שנקרא "מי יבוא לבקר אותך כשתהיי בת 82" או "מי יתקשר סתם לשאול אם אכלת". כנראה שקשה לתמחר משמעות.
מרכז היקום הרגשי. משם ממשיכים לטיעון החופש. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מצאו שרבות מהנשים שבוחרות באל־הורות עושות זאת מתוך רצון לשמור על עצמאותן, על הספונטניות, על היכולת לעצב את חייהן בלי תלות בצרכים של יצור קטן וחסר ישע. זה טיעון חזק. הורות אכן משנה את מרכז הכובד של החיים. היא דורשת ויתורים, לילות לבנים, דחיית סיפוקים. היא מצמצמת את האפשרות לחיות רק על פי גחמות אישיות. אבל כאן עולה השאלה – האם חיים בוגרים בכלל בנויים על היעדר מחויבות? כל קשר משמעותי, זוגיות, שליחות מקצועית, אפילו חברות אמת, דורשים ויתור מסוים על חופש מוחלט. דווקא המחויבות היא שמעניקה לחיים עומק. ההורות לא שוללת חופש, היא ממירה סוג אחד של חופש בחופש אחר. היא מעבירה את האדם ממצב של חופש מהתחייבות לחופש לצמוח מעבר לעצמו.
אולי יעניין אתכם
הטיעון הפסיכולוגי נשמע לעיתים מאיים במיוחד. תאוריות מוקדמות של זיגמונד פרויד ושל ג'ון בולבי הציבו את הקשר עם האם במרכז עולמו הנפשי של הילד. האם היא מרכז היקום הרגשי, והמסר הנגזר מכך מתבטא בהר של רגשי אשמה. אם טעית, הוא ישלם. לא פלא שיש מי שחוששת להיכנס לתפקיד שבו כל טעות נתפסת כבעלת השלכות נצחיות. אלא שהפסיכולוגיה המודרנית כבר רחוקה מהגישה המונוליטית הזאת. היא מכירה במורכבות. יש גנטיקה, סביבה, משפחה מורחבת, דמויות משמעותיות נוספות, חוסן אישי, אופי ונטיות נפש מולדות. האחריות גדולה, אבל היא לא מונחת רק על כתפי ההורים ולא דורשת שלמות. ההורות איננה ניסוי מעבדה שבו כל טעות קטנה מובילה לקריסה. היא מערכת יחסים חיה, גמישה, מתקנת. דווקא הידיעה שאין שלמות אפשרית יכולה לשחרר את ההורה מהצורך להיות מושלם.
הזהות לא מתכווצת. טיעון נוסף עוסק בזהות. יש הטוענות שהאימהות מוחקת את העצמי, שהאישה הופכת ל"אמא של" בלבד. הוגות כמו אדריאן ריץ' ביקרו את האימהות הממוסדת שציפתה מנשים לוותר על שאיפותיהן האישיות. אכן, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של נשים שנאלצו לבחור בין קריירה למשפחה. אך במציאות של המאה ה־21 נשים רבות משלבות אימהות עם קריירה, יצירה ומנהיגות ציבורית. הזהות לא מתכווצת. פעמים רבות היא מתרחבת. תסתכלו סביב – אימהות מנהלות מחלקות בבתי חולים, עומדות בראש חברות הייטק, יושבות בכנסת, רצות מרתון. הן עייפות לפעמים, הן מתמרנות בלי סוף, אבל הן לא נעלמות. האימהות היא זהות עצמאית, קיומית, ועליה ניתן להלביש כל שליחות – להיות רופאה, סופרת או מדענית. דווקא האימהות מעמיקה את ההבנה האנושית ואת היכולת להנהיג.
הפילוסופיה מספקת את אחת הביקורות החריפות ביותר. הפילוסוף דייוויד בנאטר טען שהולדה היא מעשה אנוכי, שכן היא נובעת מרצון של ההורים למשמעות, שמחה או המשכיות, בעוד הילד אינו יכול להסכים להיוולדו. וכאן הבת שואלת: האם עצם העובדה שהילד אינו יכול להסכים מראש הופכת את קיומו לעוול? אף אחד מאיתנו לא נשאל האם ברצונו להיוולד, אבל רוב בני האדם בוחרים לחיות, לאהוב וליצור חיים. "טוב לו שנברא משלא נברא". עצם הקיום מאפשר גם טוב, יצירה, אהבה ותקווה. הדבר הכי מוסרי הוא מתן אפשרות לחיים שיש בהם פוטנציאל לטוב.
האגף האקולוגי מחדד את הביקורת. תנועות איכות הסביבה טוענות שהימנעות מרבייה היא הדרך היעילה ביותר לצמצם את הפגיעה בכדור הארץ. לטענתן, האנושות מותירה חותם סביבתי כבד, ומשבר האקלים הוא מציאות מדאיגה. אבל האנושות היא גם מקור לפתרון. אותם בני אדם שמזהמים הם גם אלה שמפתחים טכנולוגיות נקיות, מקדמים מדיניות סביבתית ומחנכים לאחריות. ויתור גורף על המשך הקיום האנושי הוא לא רק צעד סביבתי תמים, אלא הכרעה ערכית עמוקה על עצם ערך החיים.
בלגן, רעש ושמחה עצומה. ובישראל נוסף ממד הביטחון. הידיעה שילד שייוולד היום עשוי בעתיד ללבוש מדים היא מחשבה שמלווה כל אמא. ובכל זאת, דורות של ישראלים בחרו ללדת ילדים גם בזמנים קשים בהרבה, מתוך אמונה שהחיים והעתיד ראויים להשקעה ומתוך ידיעה שזאת ארצנו וזה מקומנו, שזאת זכות ענקית שנבחרנו לעם הקדוש ומצווה להגן על עמנו ועל ארצנו מתוך קיום תורתנו הקדושה.
אל־הורית רציונלית מבקשת לשבת עם מחשבון ולחשב עלויות ופחמן דו־חמצני. אבל כשאני רואה בחדר לידה זוג שמחזיק תינוק בפעם הראשונה, עם עיניים דומעות וידיים רועדות, אני מבינה שוב למה האנושות לא ויתרה על עצמה. ילדים הם לא סעיף תקציבי. הם בלגן, רעש, חוסר שינה, וגם שמחה עצומה, כזאת שמרחיבה את הלב. הפיכת ההורות לבעיה שיש לפתור או לנטל שיש להימנע ממנו בכל מחיר מצמצמת את הממד האנושי שבה. ישנה אמת פשוטה: ילדים הם שמחה, הם ביטוי עמוק לאמונה שלנו בעתיד טוב עוד יותר.
לתגובות:
