אפשר לבנות על הבנות

המבנה הקטן והצנוע של הנערות ביישוב הצעיר מעוז אסתר נראה כמו בית משפחה לכל דבר, עם שולחן, ספרייה ואפילו פסנתר חשמלי. כשאני מגיעה, שלהבת גולדשטיין, ממייסדות המקום, יושבת ליד השולחן עם משנה ברורה ולומדת הלכות פסח. "את מגיעה בדיוק בתקופה שבה מורגש בצורה הכי חזקה איך אנחנו כבר כמעט יישוב", היא סוגרת את הספר ופונה אליי. "פורים היה ממש זמן קהילתי של ביחד, ואתמול היו לנו פה עבודות להטמנת כבל חשמל. הילדים כאן בחופש בגלל המלחמה, אז הם הגיעו בהמוניהם, ובמשך שעות ארוכות עבדו איתנו במסירות. יש כאן כבר משפחות גדולות, אפילו עם ילדים נשואים, אז כשצריך עזרה קוראים לנוער, וזה ממש מרגש לראות את הדור הבא שמגיע לעזור ולהיות שותף".

בפעם האחרונה שביקרתי במעוז אסתר, לפני כארבע שנים, ביתן של הנערות שהקימו את המקום היה פחות או יותר המבנה היחיד על ההר. היום יש כאן כבר 22 משפחות, בית כנסת ותלמוד תורה. "פעם בשבוע מתכנסת ועדת הקליטה של היישוב", מספרת שלהבת גולדשטיין בת ה־22, "ובכל שבוע מגיעה משפחה לריאיון".

השכנים הבדואים מההר ממול כבר מזמן לא כאן, ואת מקומם תופסים עדרי הפרות של החוות מסביב. הדרך לכוכב השחר, יישוב האם שלידו הוקם מעוז אסתר, עוברת בציר אלון, כביש שעד לא מזמן ספג אירועי טרור על בסיס יומיומי. לא מעט יהודים נרצחו בו לאורך שנות אינתיפאדת אוסלו, אבל היום כמעט על כל הר מתנוססים בגאון חווה חדשה או יישוב צעיר, וחוויית הנסיעה השתנתה בהתאם.

"אתן סיירת מטכ"ל – תפעלו"

אולי יעניין אתכם

בנושא באנר מגזין 2 רק לצמוח יש

בנושא באנר מגזין 2 תורת אימך

שלהבת גולדשטיין היא בת בכורה לשמונה אחים. היא גדלה בכוכב השחר מגיל צעיר, לאחר שפונתה עם משפחתה מכפר דרום. עם טלפון C2 בעל מקשים דהויים, בצריף קטן על קצה ההר, בלי רכב פרטי, נראה שלשלהבת יש עשייה ציבורית לא מבוטלת. מאחוריה הקמת שתי גבעות של נערות, כאמור אחת מהן הופכת ליישוב בימים אלה, והיא מעורבת בקידום התיישבות פורצת דרך. דמותה התפרסמה כארוסתו של אהוביה סנדק ז"ל, שהיה גם הוא פעיל בגבעות ונהרג לפני שנים אחדות משוטר שרדף אחרי רכבו ונגח בו.

"בסביבות גיל 12 הבנתי שאנחנו לא חיים פה סתם", היא מתחילה לגולל את סיפור חייה הלא שגרתי, "התחלתי לחפש יותר משמעות לחיים. הייתי תלמידה די טובה בבית הספר", היא אומרת כדי להסיר ספק, "אבל רציתי להצטרף לעולם של הגבעות כי הבנתי שזה אחד האפיקים הכי חשובים לפעול בהם. העיסוק בהתיישבות מציף המון שאלות סביב הבעלות שלנו על הארץ והזהות שלנו כעם", היא מסבירה. "למה ארץ ישראל שלנו, ומה זה אומר שאנחנו עם ושיש לנו ארץ? כשמבינים שהארץ שלנו מכוח ההבטחה האלוקית", היא מספקת גם תשובה, "זה מחדד את הזהות שלנו כעם, ויש לזה השלכה כמובן גם בתחום הביטחוני, כי כשמשהו ברור לנו, גם האויב מבין אותו".

כשהייתה בת 13, קבוצת בנות שהכירה סיפרו לה שהן הולכות מדי פעם לישון בגבעת מעוז אסתר, כדי לשמור על המקום. הן הזמינו אותה להצטרף והיא נענתה ברצון. "מעוז אסתר הוקמה לפני כ־20 שנה על ידי 'נוער למען ארץ ישראל', הגלגול הקודם של תנועת 'נחלה'", היא מסבירה את הרקע. "היו כאן כמה משפחות ומעט בני נוער, והם עברו מספר בלתי נתפס של פינויים. אחרי כמה שנים זה כבר נהיה בלתי אפשרי לחיות כאן, והמקום כמעט ננטש. נשאר רק בית כנסת שהיו בונים אותו מחדש אחרי כל פינוי, והייתה קבוצת אנשים מסורה שהמשיכה להגיע לכאן לתפילות בשבת. בשלב מסוים גרעין קטן של בנות התחיל להגיע לישון בגבעה כמה פעמים בשבוע כדי לחזק, ובחצי השני של השבוע הגיע גרעין של נערים מישיבת 'אורחות מרדכי' שבכוכב השחר".

בכיתה ט', כשכבר הייתה עמוד תווך במעוז אסתר, התחילה שלהבת ללמוד באולפנת מעלה לבונה, שם הצטרפו אליה עוד חברות למשימה. "כשהייתי בתחילת כיתה י', הבנתי שאין ואקום במשחק הזה. האויב הערבי משתלט כל הזמן בעזרת תקציבי עתק, וחייבים לקום ולעשות צעד". שלהבת וחברותיה הרגישו שזו השליחות שלהן כרגע, והחליטו, למורת רוחם של לא מעט אנשים בסביבתן, לעזוב את האולפנה ולגור בגבעה בקביעות.

"הבנו שאנחנו רוצות לתת את המאה אחוז למען הארץ, ובכל זאת, לעזוב את האולפנה היה צעד קשה. זו הייתה אחת ההתלבטויות הכי קשות בחיים שלי", היא משתפת. "היום, כשהגבעות כבר במקום כל כך מצליח, קשה לזכור כמה אז זה היה נראה חסר סיכוי. האמנתי שאני יכולה לשרוד את החיים בגבעה, אבל לא באמת האמנתי שנצליח להקים כאן יישוב. זה כמעט בלתי אפשרי להקים יישוב שהורסים אותו עד היסוד פעם בשלושה חודשים. אילו משפחות יסכימו לגור בתנאים כאלה? אבל האמנתי שאנחנו צריכות לעשות את ההשתדלות שלנו, והתוצאות לא בידינו".

"אנשי הצוות באולפנה ניסו לשכנע אותנו שאנחנו עושות טעות, ושכל המאמץ שלנו נועד לכישלון חרוץ. ההורים שלי", היא מציינת בהערכה, "לא התנגדו. התפיסה שלהם הייתה שאני ילדה גדולה שיכולה לעשות את הבחירות שלה בעצמה. אבל מצד שני ברור שזה אכזב אותם, זו לא הייתה בחירה שהם תמכו בה מלכתחילה. היחס של רוב המבוגרים בסביבה נע על הסקאלה שבין 'זה חסר סיכוי' ובין 'זה איום ונורא', ובאופן כללי כמעט לא הייתה אז תמיכה ציבורית".

אז מי כן היה שם בשביל חבורת הנערות? שתי נשים, אחת מהן אמא של שתי בנות מהחבורה, ואחת אמא לנערי גבעות אחרים. "הן ליוו אותנו באותה תקופה, בנו איתנו את הלו"ז והמסגרת, ואחת מהן גם נתנה לנו הרבה מהידע הטכני: איך לחבר צינורות מים, לבנות, להבריג, לדאוג שהדברים יעבדו כמו שצריך. הרבה מהידע שלי היום הוא בזכותה", שלהבת אומרת בהכרת תודה. "המסר שלהן אלינו היה: אתן סיירת מטכ"ל, אם יש לכן את הכוחות לזה – תפעלו, וזה שינה לחלוטין את המציאות שלנו. בלעדיהן כל המקום הפורח הזה כנראה לא היה. כשאתה נמצא בסיטואציה שבה כל עולם המבוגרים סביבך מתנגד למה שאתה עושה", שלהבת מסבירה, "ופתאום יש כמה מבוגרים שהם איתך, ואפילו תומכים בפועל, זה יוצר מאזן אחר. עד היום אנחנו בקשר איתן. גם לבנות שכבר התחתנו וגרות בגבעות אחרות, שתי הנשים האלה הן עדיין כתובת להתייעצות בכל נושא".

אם היום בחורה בת 16 תגיד לך שהיא רוצה לעזוב את האולפנה לטובת התיישבות בגבעה, מה תמליצי לה?

"אני חושבת שזה מאוד תלוי מי הבחורה. ככלל, אני לא חושבת שנכון שנוער יעזוב את המסגרות, אבל להיות שותף בהקמה של גבעות זה דבר מבורך, שיכול להתאפשר גם במקביל להימצאות במסגרת. מגורים בגבעה באופן קבוע זה דבר שדורש המון משמעת עצמית, ויש מעטים שזה מתאים להם. מעבר לזה צריך גם לראות מה הצורך בגבעה הספציפית שבה רוצים להשקיע, האם ההשקעה הזאת דורשת מגורים מלאים, או שאפשר לשלב את העשייה ההתיישבותית עם לימודי תיכון". שלהבת, יחד עם חלק מחברותיה לגבעה, ניגשה לבגרויות דרך תוכנית אקסטרנית לנוער נושר, והן אפילו הקימו לעצמן מדרשה קטנה שבה לימדו בעיקר נשים מגבעות הסביבה, וגם הורים של חלק מהבנות. חלקם ממשיכים להגיע ולהרביץ שם תורה עד היום.

"מושכות את המערכת אחרינו"

"החזון העיקרי שעמד לנגד עינינו מההתחלה הוא שהמקום הזה יהפוך להיות יישוב", היא מספרת על החלום הגדול, שאפילו לה עצמה היה קשה להאמין שיתגשם, "והיום ברוך ה' אנחנו רואים בעיניים איך זה קורה". דבר נוסף שהיה חשוב להן לאורך כל הדרך הוא לחבר את עם ישראל לעשייה שלהן. "גם פה ראינו הרבה סייעתא דשמיא, שבאה לידי ביטוי בהשפעה דרך הרשתות החברתיות, בראיונות שאליהם מזמינים אותנו או בשיחות שמבקשים מאיתנו להעביר. יש גם קבוצות שמגיעות לכאן להתנדב או לשמוע שיחה. אפשר לראות איך לאורך השנים, ממצב שבו נחשבנו לנוער שוליים מנודה, הפכנו לציבור מוערך".

עוד חזון שהיא מציינת הוא שינוי כללי המשחק בכל מה שקשור להתיישבות. "מעוז אסתר הוקם בכוונה באזור שמכונה 'אדמות פרטיות', כי העיקרון המנחה אותנו הוא שכל ארץ ישראל שלנו. גם פה אפשר לראות שינוי מדהים", היא אומרת בסיפוק. "למרות הסטטוס של הקרקע אנחנו כבר כמעט יישוב, ובעזרת ה' אני מאמינה שבתוך כמה שנים המדינה תפקיע כאן את הקרקעות, והיישוב יאושר".

המוטיבציה של שלהבת וחברותיה אינה נובעת מצורך למרוד במערכת אלא משאיפה לתת לה קריאת כיוון ולקדם אותה לכיוון החזון של ארץ ישראל השלמה. "גם בן גוריון האמין ברעיון של שתי גדות לירדן", היא מזכירה, "אבל הוא נשאר בתפיסה של 'בואו לא נדבר על זה כי זה לא ריאלי'. כשמדברים רק על אדמות מדינה ושטחי C, בסוף אתה מקבע את עצמך למערכת ערכים שאתה לא מאמין בה, ואני חושבת שככל שאנחנו בגבעות הולכים יותר לקצה עם האמת שאנחנו מאמינים בה, אנחנו מושכים את המערכת אחרינו".

איך ההרגשה לראות כאן מקום פורח, אחרי כל נבואות הזעם והתחזיות הקודרות?

"זו שמחה גדולה, סייעתא דשמיא עצומה והודיה לה'. אני שמחה גם על זה שלא הפסקנו להאמין, שדפקנו את הראש בקיר ובסוף הקיר נשבר ולא אנחנו", היא מצטטת את הביטוי המוכר בקרב פעילי ההתיישבות. "אני מודה לה' שנתן לנו את הכוח לבחור את הבחירות הנכונות, ושלח לנו את האנשים הנכונים שעזרו לנו להאמין שאפשר לחולל שינוי. בהתיישבות יש עוד המון לאן להתקדם, ואם פעם תקרות נראו לי בלתי שבירות, היום אני מאמינה שאפשר לפרוץ תקרות זכוכית מהר מאוד. אפשר להפקיע את כל הקרקעות, לגרש את כל הערבים מארץ ישראל, ולכבוש מהפרת עד הנילוס. זה נכון בהתיישבות וזה נכון בכל נושא. אם כל אחד יפעל לתיקון עולם מתוך אמונה שהוא יכול להצליח, אז העולם יהיה מתוקן יותר".

לא רק ניגוח, גם טיוח

לפני כחמש שנים, רכב של משטרה סמויה ניהל מרדף אחרי רכב של נערי גבעות שנחשדו בהשלכת אבנים לעבר רכבי ערבים, ביום שבו נרצחה אסתר הורגן הי"ד סמוך ליישוב טל מנשה. במהלך המרדף רכב המשטרה נגח את הרכב של הנערים מצידו האחורי וגרם להתהפכותו. אהוביה סנדק, שהיה מאורס לשלהבת, נהרג כתוצאה מההתהפכות.

"הכרתי את אהוביה מילדות", שלהבת מספרת. "משפחת סנדק גרו בשכנות להורים שלי עד שעברו לבת עין, אבל גם אחר כך הקשר בין המשפחות נשמר. בכיתה ט' אהוביה הגיע ללמוד בישיבה בכוכב השחר, והיה מגיע מדי פעם אלינו לשכונה. ככה יצא לנו להתחיל לדבר, ובשלב מסוים חשבנו באיזו צורה אנחנו רוצים להמשיך את הקשר הזה. שמונה חודשים לאחר ההיכרות החלטנו שאנחנו רוצים להתחתן, אבל היה ברור לשנינו שזה לא יקרה לפני גיל 18. התייעצנו עם הרב של בת עין, ובהמלצתו עשינו הפסקות בקשר מדי כמה חודשים.

"בזמן שאהוביה נהרג היינו בקשר שנה ושמונה חודשים. אני לא יודעת מה באמת עבר בראש של השוטרים באירוע הזה. הרכב של אהוביה נסע לכיוון הבסיס הצבאי בהר בעל חצור, כשהרכב המשטרתי בעקבותיו. השוטר טען שהוא ניסה לסמן להם לעצור, אבל אני לא יודעת איך רכב משטרתי סמוי יכול לסמן לרכב אחר לעצור", היא מקשה. "הם המשיכו לנסוע, עד שהרכב המשטרתי נגח אותם, ואת הסוף כולנו מכירים. זה ברור שהייתה פה כוונה לנגח את הרכב", היא אומרת באופן חד־משמעי. "אני לא חושבת שהם ניסו להרוג, אני חושבת שלא היה אכפת להם כל כך מהתוצאות האפשריות של המעשה הזה".

אבל גם אחרי המעשה החמור, המערכת לא עצרה: "חוץ מהניגוח עצמו, שהוא כמובן נורא ואיום, מה שמזעזע אפילו יותר הוא היחס של המערכת. היה שם טיוח בלתי נתפס. השוטרים באו למסור גרסה במשטרה רק אחרי שלושה ימים, ושינו גרסאות ארבע פעמים. העובדה שעד היום השוטרים האלה לא עמדו לדין, וחלקם נמצאים עדיין באותו תפקיד, בלתי מתקבלת על הדעת. הם הרגו פה נער", היא אומרת בזעזוע, "זה דבר שלא אמור לקרות בשום מערכת מתוקנת".

איך האובדן השפיע על חייך לאחר מכן?

"ברמה האישית, ברור שזה היה אירוע כואב ומטלטל ברמה קיצונית", היא משתפת בכאב. "אבל יחד עם זה, החיים ממשיכים ומתרחבים, וכוללים עוד הרבה עשייה, קשרים חברתיים ותחושת ביחד שמביאה איתה גם שמחה. זה דבר נורא, אבל זה לא הסוף. אני חושבת שמוות זה אירוע שהוא מאוד מחדד, וגורם להבחנה בין מה שחשוב ואמיתי בחיים ומה שלא. המוות של אהוביה עורר בי הרבה שאלות, כמו מה חשוב באמת, מה נצחי ובשביל מה שווה לחיות".

"לא הייתי גיבורה בכלל", היא מודה, ואולי גם שוברת איזו תדמית, "זה היה נורא ולא היה לי כוח לשום דבר, אבל הקדוש ברוך הוא דחף אותי להמשיך קדימה, ופשוט קמתי בבוקר והבנתי שכדאי לי לעשות משהו עם היום הזה. אני חושבת גם שככל שמתפתחים ומשתלבים בעוד מעגלים של עשייה, הכאב מקבל טון אחר, ואני לא שוקעת בתוכו. יש לי גם רצון להמשיך את מה שאהוביה התחיל ולא זכה לסיים, וגם תובנות אישיות שלי בנוגע לדברים שבהם שווה להשקיע".

"עוד דבר שנתן מרפא לכאב", היא מוסיפה, "הוא ההחלטה להשקיע בלימוד תורה. תורה זה משהו שנוגע בנצח, ולכן הוא נותן אופק והסתכלות של מעבר. כמובן גם שלכל המרחבים, השטח והמגע באדמה עם הידיים, יש השפעה מאוד חיובית על הנפש".

לפני כשנתיים החליטה חבורת הבנות ממעוז אסתר להמשיך למשימה הבאה ולהקים גבעה חדשה על שם אהוביה, סמוך ליישוב עפרה. כולן היו שותפות בהקמה, אבל בפועל חלקן עברו לגור בה, וחלקן נשארו להמשיך לנהל ולפתח את מעוז אסתר. "אור אהוביה נמצאת בשטחי B", שלהבת ממחישה את תהליך ההתפתחות. "היום יש כבר קרוב ל־15 גבעות בשטחי B, ואפילו גבעה אחת בשטח A. ההתיישבות עוברת שינוי בכמה מעגלים, ואני מאמינה שזה עניין של חודשים או שנים בודדות עד שיהיו הרבה נקודות בשטחי B ו־A, והמערכת תגיע בעקבותיהן. זה יתחיל מהפקעת אדמות פרטיות, ימשיך בביטול הסכמי אוסלו, ובעזרת ה' נגיע גם לגירוש כל האויב הערבי ונתיישב מהפרת עד הנילוס", היא פורסת את החזון הגדול.

את חושבת שיש תמיכה ציבורית לחזון הזה? לרבים הוא יישמע מנותק.

"יש היום שינוי עצום בשטח", היא מתארת, "הציבור הרבה יותר תומך מבעבר. אני מקבלת המון תגובות אוהדות כשאני הולכת ברחוב בחיפה, באילת ובכל מקום. רואים את זה גם בהתרמות שאנחנו עושים לגבעות. אנשים רוצים להיות שותפים, והם מבינים שאם אין להם את היכולת לעבור לגור בגבעה הם יכולים להיות שותפים בכסף. אפשר לראות את זה גם ברשתות החברתיות, ובתקשורת הימנית שנעשית יותר ויותר אוהדת. מבחינתנו זו המטרה, שמפעל הגבעות לא יהיה מהלך של כמה אנשי קצה, אלא שעם ישראל יבחר בארץ ישראל".

"השינוי הזה לא קרה ביום אחד", היא מסבירה. "זה התחיל מאנשים שבאו עם אמירה ברורה שכל ארץ ישראל שייכת לנו מכוח הבטחת הקדוש ברוך הוא לאברהם, יצחק ויעקב, והמשיך עם הרבה עבודת שטח, ומאמץ להביא את הציבור להיות חלק. צריך להגיד שגם הרצח של אהוביה גרם לציבור לעשות סוויץ'. אנשים הזדעזעו מזה שנער נהרג על ידי שוטר, וזה גרם להם לרצות להבין מי הם בכלל האנשים האלה, ומה באמת קורה בגבעות. היו גלי תמיכה מדהימים מכל הארץ בתקופה ההיא. 'רבני הארץ הטובה' הגיעו לכאן לסיור. הרב דרוקמן זצ"ל לא הגיע, כי הוא כבר לא היה בקו הבריאות, אבל הוא תמך מרחוק, היה בקשר עם אבא של אהוביה וגם הזמין אליו אנשים מהגבעות למפגשי שיח".

גם המתקפה בשמחת תורה, היא טוענת, גרמה לאנשים להבין מי הוא האויב הערבי, ועד כמה ההתיישבות חשובה. "הסכנה גורמת לאנשים תחושת דחיפות, והבנה שצריך להכריע של מי הארץ הזאת, כי אין פה חצי חצי. השינוי בא לידי ביטוי גם בהנהגה הציבורית ובפוליטיקה, שבסופו של דבר מושפעת מהלך הרוח בציבור. ככל שהתמיכה הציבורית גוברת, גם העשייה בשטח מתחזקת, וככל שהעשייה בשטח מצליחה, הציבור ממשיך להצטרף. אבל השינוי בשטח הוא תמיד השלב הראשון, ולכן האחריות היא עלינו".

מה דעתך על הטענות בדבר "אלימות המתנחלים"?

"בגבעות שאני מכירה אין שום אלימות כלפי ערבים, יש רק התיישבות. אבל צריך גם לספר כאן את הסיפור מחדש ולהזכיר לעצמנו מי האויב ומי האוהב. מי שמתנהג באלימות הם הערבים, שרוצחים, שודדים, משתלטים על שטחים, ובאים לתקוף גבעות וחוות בלי סוף. אני לא טוענת שאין בכלל אלימות כלפי ערבים, אבל זה לא קשור דווקא לגבעות, זה קורה בכל הארץ. ומעבר לזה, העיסוק הלא פרופורציונלי בניסיון של כמה יהודים לשנות קצת את מאזן האימה במדינה הוא לא הגיוני".

מהנדסת מים ורוקדת

לאחרונה סיימה שלהבת לימודי הנדסאות מים באוניברסיטת אריאל, תחום ידע שימושי ומועיל לאנשים בגבעות. "זה תחום שמאוד מעניין אותי ואני מקווה למצוא בו עבודה בעתיד, אבל כרגע אין לי הרבה זמן לחפש עבודה", היא אומרת בחיוך. "בינתיים אני עושה קצת עבודות באופן פרטי. באור אהוביה הידע הזה מאוד עזר לנו, בלעדיו לא היינו מצליחות. היה שם צורך בחיבור של משאבות, ובגלל שהגבעה גבוהה יותר מעפרה נוצר שם אתגר מורכב".

היכולת לעשות עבודת כפיים שנחשבת גברית בדרך כלל היא חלק בלתי נפרד מהמגורים בגבעה, והידע הזה התפתח עם הזמן. "בהתחלה אחים של חברות הסבירו להן בטלפון, בהמשך גם אהוביה לימד אותי והרבה למדנו בעצמנו מתוך ניסוי וטעייה. היום כבר יש לי הרבה יותר ניסיון. כשהקמנו את אור אהוביה זה כבר היה ממש ניכר, והתבטא ביעילות גבוהה בכל מה שקשור לחיבור למים וחשמל, סלילת כביש וקניית רכב. גם המשפחות שהגיעו למעוז אסתר בשלב השני, אלו מהם שמבינים בבנייה נתנו לנו עצות, ולחלק מהמשפחות אנחנו בעצמנו בנינו את הבית".

כרגע היא עסוקה רוב הזמן בניהול של מעוז אסתר ושל אור אהוביה, שכולל הרבה עבודה טכנית בשטח, שמירות בלילה, חיבור קווי מים וגם ריכוז של ועדת קליטה. "אנחנו פותחים פה עכשיו שכונה חדשה למשפחות שעומדות להגיע", היא אומרת, רגע לפני שהיא מקבלת טלפון מהטרקטוריסט שבדיוק סיים את העבודה בשטח. "אני גם עובדת על פרויקט בתשלום של חיבור מים לגבעה אחרת, שעומדת לעלות ליד ענתות. יש פה גם את הניהול הכספי, וגם הרבה השקעה ברשתות החברתיות של הגבעה. פעם או פעמיים בשבוע אני יוצאת להעביר שיחות, כדי שעוד אנשים יכירו. וחוץ מזה", היא מפתיעה קצת, "אני גם רוקדת, משתתפת בחוג התעמלות קרקע ומנגנת בפסנתר, חלילית, נבל וגיטרה. שני בקרים בשבוע אני משקיעה בלימוד תורה. לפעמים פה עם חברות, לפעמים באור אהוביה, ופעם בשבועיים בערך אני נוסעת ל'דרישה' – בית מדרש לנשים בכפר עציון".

עם כל תחומי העשייה שלך, את רואה את עצמך כפמיניסטית?

"הרבה פעמים שואלים אותי את זה, אבל פמיניזם זה ממש לא מה שמניע אותי. מבחינתי השאלה היא מה השליחות שלי. אם יש אישה שהשליחות שלה היא לבשל, לכבס ולתפור – זה מדהים, ואם השליחות שלי היא לנהל, לבנות, לעבוד בחקלאות וללמוד תורה – זה גם מדהים. ברור שהבנות שמגיעות לגבעות הן כאלה שמתחברות יותר לצד של העשייה, אבל גם זה לא במאה אחוז. יש פה המון בנות בסגנונות שונים, גם כאלה שממש לא אוהבות לעבוד בבנייה".

רוב הבנות שגרות בגבעות מתחתנות עם בחורים שלא היו קודם בגבעות, ופעמים רבות הבחור מצטרף לאשתו והם בונים יחד את ביתם בגבעה. "אני מרגישה שלא כדאי להיכנס לתבניות לגבי מה התפקיד של כל אחד", היא אומרת כשאני שואלת את דעתה על הנושא, "אלא שכל אחד יביא את המאה אחוז שלו, וביחד ייצרו משהו חדש שהוא הכי טוב לשניהם".

ומה בחורים חושבים על זה?

"אני לא כל כך יודעת וזה גם לא ממש מעסיק אותי", היא אומרת בפשטות, "באופן כללי אני משתדלת להיות עסוקה בעשייה של מה שנכון בעיניי, ולא במחשבה על מה שאנשים אחרים חושבים על מה שאני עושה".