זִקנה בתוספת יום. יש רעיונות גדולים שמקבלים ביטוי במשפט קטן שנאמר בסתם יום של חול. ומעשה שהיה כך היה: על דלתו של הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל התדפקו אנשים בכל שעות היממה. באחד הימים הרב לא הרגיש טוב ולכן נשאר לנוח בביתו. בני ביתו ביקשו מכל הבאים שיבואו בפעם אחרת מכיוון שהרב לא חש בטוב, וכך היה. אולם כשהרב עבר במסדרון הוא זיהה כי אישה אחת עומדת בחוץ, והוא ביקש להכניסה. היא התנצלה ואמרה: "שמעתי שהרב חולה, אבוא בפעם אחרת". אך הרב השיב לה במתיקות: "זאת לא מחלה, זאת הזִקנה שלי. אם תבואי מחר זו תהיה אותה זקנה, רק בתוספת של יום". התשובה הפשוטה הזאת מלמדת משהו עמוק על הדרך שבה אדם יכול להסתכל על חייו. הגוף מתבגר, המציאות מורכבת, והחיים אינם תמיד קלים. אך הדרך שבה אנו מביטים על עצמנו ועל מציאות חיינו יכולה לשנות לחלוטין את התחושה ולהפוך אותה לחלק טבעי מהחיים.
מחקרים מצביעים על כך שהמחשבות, הרגשות והציפיות משפיעים על המערכות הפיזיולוגיות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מערכת החיסון. כאשר הגוף נתון ללחץ ממושך, הדבר עלול להביא להחלשת פעילות תאי החיסון. אנשים אופטימיים חווים פחות מתח נפשי מתמשך, המוח שלהם מגיב אחרת לאירועים מלחיצים, וכך גם הגוף שלהם. מחקרים מצאו שאצל אנשים אופטימיים מערכת החיסון מגיבה בצורה מאוזנת יותר.
כשילד נולד עם מום גופני, אפשר להסתכל על המום ואפשר להסתכל על כל השאר. אחת המטופלות הנפלאות שלי ידעה כבר במהלך ההיריון שיש סבירות גבוהה לכך שהילד ייוולד עם מום מסוים, וקיבלה זאת באהבה. ואכן, מרגע לידתו כל מה שהיא ראתה בו הוא כמה הוא נפלא, ובכל ביקורת רפואית היא הייתה מקדימה ואומרת: "דוקטור, אתם מחפשים מה חסר לילד שלי. אני רואה רק מה שיש בו". גם רופא יכול לאמץ הסתכלות כזאת. כאשר מגיע מטופל עם תיק רפואי עבה, הוא יכול לבחור להוסיף בסיכום הביקור את השורה הקטנה שאומרת: "יש סיכוי".
מי יֵצא מהשיקום. במחלקות שיקום ניתן לראות פעמים רבות שני חולים במצב רפואי דומה מאוד, אחד מתמקד במה שאיבד בעקבות המחלה או הפציעה, והשני מסתכל קדימה. שמעתי שיחה נפלאה של הרב קריגר שסיפר על מתנאל, בנו הגיבור, שנפצע בלבנון פציעה אנושה וניצל, ה' ירפאהו. הוא אמר שלבנו אין סבלנות לפציעה, הוא רוצה להמשיך קדימה. וכך גם בניה חברון סמוטריץ', שאביו מדבר כל הזמן רק על הניסים ולא על הקשיים.
אולי יעניין אתכם
יש לנו מכר, תלמיד חכם, שנלחם כתלמיד ישיבת הסדר במלחמת לבנון הראשונה והטנק שלו נפגע. חלק מאנשי הצוות נהרגו, והוא ניצל כי הצליח לגלגל את עצמו מראש הטנק למטה כשהוא פצוע. הוא סבל מכוויות קשות ב־60 אחוזים מגופו, והרופאים חששו מאוד שלא יחזיק מעמד. מה הציל את חייו באמת? החשיבה החיובית, הרצון. ומי חולל זאת? אותו בחור וגם אביו, שעזב את עבודתו ונשאר לצדו 24/7 במשך חודשים ארוכים, טיפל בו במסירות ולא מש ממיטתו. לצידו בבית החולים שכב חייל אחר עם פציעות וכוויות דומות, קלות יותר. הוא היה מדוכדך, לא האמין שאי פעם יצא מזה, וגם לא זכה לליווי משפחתי צמוד. במהלך הטיפולים הכואבים הוא איבד את רצונו לחיות, ואכן לא שרד. כנגדו, החבר שלנו חזר לישיבה, הפך לתלמיד חכם, בנה משפחה ומוסיף הרבה אור ושמחה בעולם.
למה העוגה כשרה. ועוד סיפור מתוק על הרב שלמה זלמן אוירבך, שיום פטירתו חל לאחרונה, שסיפר הרב יהושע בן מאיר, אשר ממחיש את כוחה של חשיבה חיובית על האחר. שושן פורים היה בביתו של הרב. באותו היום הגיע נער מהשכונה, שעל פי לבושו לא היה "דוס" במיוחד, והביא לרב משלוח מנות המכיל עוגה ויין. הרב קרא לו בחביבות, בירך אותו ונתן לו שוקולד. והנה אחריו הגיע נכד של אחד מגדולי הפוסקים בירושלים, וגם הוא הביא משלוח מנות. הרבנית החזירה לו צלחת עם העוגה שהביא אותו הנער קודם לכן. אחד הנוכחים הופתע ושאל את הרב בזהירות, איך הוא שולח לרב חשוב משלוח מנות ברמת כשרות מפוקפקת. הרב שלמה זלמן חייך ושאל אותו: "למה תיקנו חז"ל להביא משלוח מנות? הסיבה היא שהמן אמר שאנחנו עם מפוזר ומפורד – זה אוכל רק מהכשר אחד וזה רק מהכשר אחר. משלוח מנות בא לומר שבינינו אנחנו עם אחד".
ההסתכלות הזאת היא יותר ממידה טובה בין אדם לחברו. היא דרך חיים שלמה. היא מאפשרת לראות את העולם כפי שהוא – עם הקשיים והמורכבות שבו, אבל לזהות בתוכו נקודות של אור. ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שאנשים מבוגרים רבים נעשים רגועים יותר עם השנים. עם הזמן הם לומדים להבחין בין מה שבאמת חשוב ובין מה שפחות. הם מביטים במציאות בקבלה רבה יותר, ובאנשים שסביבם בהבנה רבה יותר.
ניסים במהירות הבזק. חשוב להרכיב משקפיים ורודים גם כשמתבוננים במציאות כולה. המדיה מלאה בסיפורים על המצוקה במקלטים, על הנזקים שמחוללים הטילים, על מחדלי משרד חינוך ועוד, ומסיימת במילים "נקווה לימים טובים יותר". אבל על אותה מציאות אפשר להסתכל אחרת. אנחנו חיים בתקופה היסטורית, רואים ניסים גלויים מול העיניים, המאורעות אצים במהירות הבזק. והנה רק כמה טעימות: בדקות שבהן קראנו את הפסוק "תמחה את זכר עמלק" טסו טייסים גיבורים בשמי הארץ ונפתחה מערכה למחיית זכר עמלק, כאשר המנהיג הגדול בעולם (אחשוורוש?) היה לצידנו. במהלך אותו שבוע נכנסו לוחמינו הצדיקים למגר את כוחות חיזבאללה. לאחרונה התבשרנו על השקת שכונה חדשה בחומש, וכניסת משפחות למגורים קבועים עם מערכת חשמל מסודרת, וכל זה קורה 20 שנה לאחר הגירוש, והכול ממלכתי. בזה לא תמו הבשורות. הפצ"ר המחליט למחוק את כתבי האישום השקריים לחמשת חיילי כוח 100. הנה, האמת יוצאת לאור.
כמה טוב להרגיש שהקדוש ברוך הוא איתנו, שאנחנו עכשיו בצד הטוב והיפה של ההיסטוריה היהודית, שאנחנו מכים בגויים מכות קשות ונאמנות וכל הגויים חורקים שן ונאלצים לעזור במלחמה נגד הצורר מאיראן. ויש רק להודות לקדוש ברוך הוא, אבינו מלכנו, אוהבנו ואהובנו, שזיכה אותנו לחיות בדור הזה. ומחר כבר ממש לא נופתע לשמוע בחדשות על כיבוש יהודי מלא של הר הבית ועל הריסת המסגדים והתחלת בניית בית המקדש, הנה זה כאן…
לתגובות:
