"אני עושה מה שטוב לארץ ישראל"

תחת מטר אבנים שיידו עליהם ערביי הכפר, גונן דניאל שרמן הפצוע בגופו על אחיו הגוסס יהודה שמואל הי"ד. העובדה ששניהם היו פצועים במצב קשה ואנוש, בעקבות פיגוע דריסה קשה שביצע בהם מחבל מהכפר בית אומרין הסמוך, לא הטרידה את הפורעים. אבל תוך כדי שהוא שומע את נשימותיו האחרונות של אחיו הצעיר, כשהוא עצמו בסכנת חיים, ללא נשק וללא טלפון, התגבשה בראשו של דניאל ההחלטה.

כשהגיעו כוחות ההצלה, ואיתם גם אביו יהושע שרמן, הודיע דניאל לאביו: "אבא, זו הצוואה של יהודה ואני אקיים אותה". האב עדיין ניסה לעכל את האסון, כשלפניו מוטל בנו הצעיר שנפטר מפצעיו ובנו הגדול יותר עם חוליות שבורות בגב ובצוואר, וביקש להרגיע את דניאל: "רק רגע, תנשום…". אבל דניאל, עם כל הכאב הפיזי והאובדן הנורא שחווה רק עכשיו, היה צלול ואיתן במילותיו, ועליהן חזר גם כשהועלה לאמבולנס ולאחר מכן גם בבדיקות בבית החולים. "אבא, החברים שלי בדרך לפה", אמר דניאל הפצוע, שלא היה מסוגל לזוז במיטת בית החולים, "אנחנו עולים לשלוש נקודות חדשות ורק בשטחי A", הצביע במפה לעיני אביו, והודיע: "נגמר האירוע הזה של אוסלו. הרצח של יהודה לא יהיה לחינם, וארץ ישראל כולה שלנו. יהודה נהרג על ידי מחבלים שרצו לפגוע בנו בארץ ישראל, ואנחנו לא מוכנים להמשיך עם הדבר הזה של שטחי A, B, C. אנחנו נמחק חרפת אוסלו, אבא. זה נגמר, אנחנו עולים לשם".

דניאל שב והבטיח לאביו, באותם רגעים שבהם השכול ניחת על חייה של משפחת שרמן, כי "מהרצח הזה נצא מחוזקים. ארץ ישראל צריכה להתחזק, ולא רק בצורה טבעית, לאט לאט. אנחנו פורצים, יוצאים החוצה. כמובן עם המערכת, מכבדים את חיילי צה"ל, אבל אנחנו נאתגר את המערכת. זו הצוואה של יהודה".

"זה נכון", מאשר השבוע האב השכול יהושע שרמן, בשיחה עם 'בשבע', "זו באמת הייתה הצוואה שלו. יהודה שמואל היה נעול על הדברים האלה, הוא היה משתגע מהסיפור של A, B, C, הסיפור של אוסלו. כשהם עלו לחווה הבאתי להם מודד שימדוד איפה שטחי C. יהודה אמר לי: אבא, מה זה משנה? למה אתה מגביל אותנו? זה ארץ ישראל! הוא היה מסמן עם הרגל ושואל: צעד לפה זה בסדר, צעד לפה זה לא בסדר? לא אבא, הכול שלנו, אל תמדוד".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת חגית רוזנבאום ותלך לדרוש את ה' – לזכרה של הרבנית רבקה שפירא

עוד מאת חגית רוזנבאום למות ולכבוש את ההר: ערביי השומרון שמו כוונת על בניה מלט

מסירות נפש בצפון השומרון

יהושע שרמן, תושב אלון מורה, אב לשבעה, סגן יושב ראש קק"ל ומנכ"ל מוסדות ישיבת חיצים באיתמר, לא חשב שיצטרך לדבר השבוע על בנו בן ה־18 בלשון עבר. יהודה שמואל שרמן הי"ד נרצח בפיגוע דריסה בצאת השבת שעברה, כשהיה בסיור עם אחיו הגדול דניאל מתחת לשטחי חוות שובה ישראל בצפון השומרון, שבה התגוררו. פלשתיני נגח בעוצמה את הריינג'ר שנסעו בו, והשניים התהפכו איתו במדרון. יהודה שמואל נפצע אנושות ולבסוף נפטר מפצעיו. דניאל עדיין מאושפז בבית החולים עם שברים בשלוש חוליות וטחול קרוע, ואף שהחל השבוע לעשות צעדים ראשונים, מצפה לו עדיין תקופת שיקום.

מאות המנחמים שפקדו השבוע את ביתם של יהושע וסימי שרמן ספדו ליהודה שמואל, הילד והנער, שעוד בטרם יצא להגשים את חלומו בכיבוש הארץ ניכרו בו עוצמות לא מצויות. כך למשל, אב הבית בבית הספר שלמד בו סיפר להורים על הילד שהיה ניגש אליו ומבקש לא רק לעזור לו, אלא פשוט לעשות את העבודה במקומו. הוא התעקש להקל על אב הבית המבוגר ממנו והיה לוקח אחריות על עבודות שונות, שאותן היה מבצע בנאמנות. מורה אחר מכיתה ט' סיפר כיצד אימץ יהודה שמואל את הכיתה החלשה יותר המקבילה לכיתתו, ומאחורי הקלעים, בלי שאיש ידע, הוביל את תלמידי הכיתה אל קדמת הבמה בישיבה והרים את קרנם בפרויקטים שונים.

בשל קשיי למידה שהיו לו, נשלח יהודה שמואל בכיתה ט' לישיבה תיכונית שתעניק לו כלים. אבל רמתו הרוחנית הגבוהה, שבלטה מגיל צעיר, לא התאימה לכל מה שפגש שם. כך בהמשך השנה ניגש אל הוריו, שהופתעו לשמוע ממנו משפט שלא הלם את גילו: "אבא ואמא, זה פוגע לי בנפש, בקדושת החיים. אני לא מסוגל להמשיך". דבריו הובילו אותם להעבירו למסלול של ישיבה קטנה חקלאית – 'טל שמיים', שם למד בשנתיים הבאות.

את הקשר לעולם הגבעות והחוות ינק יהודה שמואל מהבית ומחבל הארץ שגדל בו. בהיותו בן 12 היה צועד רגלית אל גבעת נחלת יוסף באלון מורה עם חבריו בשבתות וחגים, ובכיתה י' היה נוסע לחוות ומתנדב בהן. "הוא גדל לזה", מספר האב, "לחיבור בפשטות וטבעיות לארץ, הוא לוחם ארץ־ישראלי עז נפש. בנוסף לכך, הוא היה מחובר ליוסף הצדיק. בכל כניסה לציון הוא היה נכנס. הוא היה בא לחוות בהתנדבות לשמירות, לעזרה, לצאת למרעה. זה היה התחביב שלו. אמרתי לו פעם: לך לעבוד שיהיה לך כסף לרישיון, תרצה לקנות דברים. הוא אמר: לא אבא, נסתדר".

בגיל 18 הצטרף לאחיו הגדול דניאל, כיום נשוי ואב לילדה, להקמת חוות 'שובה ישראל' בצפון השומרון. שמה של החווה מנציח את שובאל בן נתן הי"ד, חברו של דניאל שנפל בלבנון, וסרן ישראל יודקין הי"ד, שהיה מפקדם של שובאל ודניאל. להקמת החווה קדמו גלגולים שונים, כפי שמתאר האב יהושע: "דניאל למד בישיבת חומש. הוא וחברים נוספים מהישיבה כספו הרבה שנים לכל ההרים האלה, בהמשך הרכס של חומש. הם ראו את כל הערבים משתלטים על ההרים סביבם. בצפון השומרון יש השתלטות מטורפת של תוכנית פיאד על אדמות ארצנו הקדושה. כשאתה עומד שם אתה רואה פתיחות של כבישים, מים, חשמל, אספלט. אתה רואה מישהו שעובד שם עם תוכנית סדורה לכבוש את הארץ".

בשלב מסוים החברים מהישיבה קנו טנדר, הביאו סככה וכיסאות, והלכו ללמוד תורה על אותה פסגה המכונה 'אבו יזיד', במטרה להרחיק ממנה את הרועים הערבים שהשתלטו עליה ולהביא לנוכחות יהודית במקום. דניאל התגייס, ועם שחרורו החליט לרדת לפסים מעשיים. הוא וחברים נוספים אספו כספים, עד שהגיעו לסכום הנדרש כדי לסלול ציר גישה מחומש לאבו יזיד. לאחר מכן החליטו לעלות לנקודה ולהקים בה את חוות 'שובה ישראל'. לאחר בדיקה, התברר שבנקודה זו ישנן הרבה אדמות מדינה, והם התמקמו בקצה שטח אדמות המדינה כדי לחלוש על כמה שיותר שטח ברכס, כשהנקודה עצמה ממוקמת במרחק של שלושה קילומטרים מזרחית ליישוב חומש. "הם אספו שקל לשקל ופרצו דרך רחבה למקום, הכול בלילות מפחד השלטונות, בערפל הכבד שיש שם. הם עבדו במסירות נפש לפרוץ את הציר, ובחודש תמוז האחרון עלו לחווה".

"דור בוני המקדש"

מרגע שעלה אחיו הגדול לחווה, היה ברור ליהודה שמואל שהוא מצטרף. מכיתה י"א הוא כבר דילג בין הבית לישיבה ולחווה, אבל החווה הייתה ביתו האמיתי. "שם הוא השקיע את כל כוחו. החווה זה חיים שלמים, כי מה שאתה עושה – יש לך, ואם אתה לא עושה – אז אין. צריך אוהל, וחוטי חשמל, ומים, לחפור בורות, לנטוע עצים, להשקות כבשים, לצאת למרעה. אם לא תכין לעצמך ארוחת בוקר, אין אמא שתכין. כל היום יש תיקוני תקלות – קצר בחשמל, תקלות ברכבים, אוהלים שעפים לחוד או ביחד מהרוחות על ההר, פה מתפוצץ צינור ושם רכב שקע בבוץ", ממחיש שרמן האב את קשיי החיים בחווה.

ואף על פי כן, הוא מתאר, יהודה שמואל וחבריו לא חשו כל קושי. הוא מצטט את הרב דוד בנימין, שהיה עימם בקשר וסיפר השבוע בשבעה: "הם הדהימו אותי. היה להם תענוג בחווה. ראיתי שמצוות ישוב ארץ ישראל אצל יהודה שמואל זה לא רק שמחה, זה היה ממש תענוג, הוא נהנה מזה. יהודה שמואל אמר: אני עושה מה שטוב לארץ ישראל, הוא חזר על המשפט הזה כל הזמן: מה שאני עושה זה מה שטוב לארץ ישראל".

החווה כבר הספיקה לקבוע עובדות מרשימות בשטח: יהושע שרמן, המעורב בעשייה של מינהלת ההתיישבות בניהולו של יהודה אליהו, מספר כי כשביקשו אנשי המינהלת לקבוע את תחום השיפוט החדש של היישוב חומש, הנבנה בימים אלו, הוחלט למתוח אותו שלושה קילומטרים נוספים מזרחה – עד לחוות שובה ישראל. העובדה כי הנקודה הזאת כבר מאוישת, וכי היקף אדמות המדינה שם עולה אף על היקפן ביישוב חומש המקורי וזה המתחדש, הכניסה אותה בקלות לתחום השיפוט, ובעתיד היישוב חומש מתוכנן להתבסס שם. "זה הישג מדהים שהם זכו לעשות", מברך האב.

כאמור, כעת הכוונה היא לפרוץ הלאה לשטחי צפון השומרון הריקים מיהודים, כאשר ההורים והמשפחה כולה חשים כי זו צוואתו של יהודה שמואל הי"ד. "אנחנו מרגישים שצריך לעשות את הפריצה הזאת. יש חברים שעושים זאת דרך הממשלה, ויש מי שעושים את זה בשטח. נפרוץ את חרפת אוסלו, נעלה לשטחי A. זה מילים שאי אפשר בכלל להמשיך לומר. הרב של יהודה אמר בהלוויה שזה כמו בושם שנשבר, הגוף נשבר אבל הבושם מתפשט. מהרצח של יהודה שמואל שלנו תתפשט קדושת ארץ ישראל, וממנה תצא בשורה גדולה: חרפת אוסלו תוסר, צפון השומרון יהיה מלא בהמון יהודים, וזו הנחמה שלנו". השבוע, אגב, כבר יצקו החברים רצפה לבית כנסת בחווה, וחברי המשפחה כבר רתומים בכל עוז להמשך הפריצה והבנייה במרחבי צפון השומרון.

גורמי הביטחון, וכך גם דווח בתקשורת, לא מיהרו לקבוע כי מדובר בפיגוע דריסה וטענו כי מדובר בתאונת דרכים, או אפילו בניסיון גנבת רכב מערבים. איך אתה מגיב לטענות?

"לנו ברור מה היה שם. מרגע שדניאל סיפר, אנחנו מאמינים לו", הוא משיב בביטחון, "ערבי נגח בהם בצורה ברורה בכוונה תחילה, הוא ברח מיד ולא הגיש עזרה, נעלם באותו רגע. בטלפון שלו נמצאו גם פרסומי הסתה לטרור. לצבא, למשטרה ולשב"כ לוקח זמן, אמרתי להם שאני מאמין לבן שלי. היום אני מבין שגם מבחינתם זה נוטה לכך שמדובר בפיגוע. בסוף השבעה, אם צריך נקום ונילחם ונוציא את האמת לאור. זה חשוב וזה מגיע ליהודה שמואל".

אתה שייך לדור של מתיישבים ובעצמך עוסק רבות בהתיישבות, אבל הילדים שלך הם כבר חלק מדור חדש של בניין הארץ. איך אתה רואה את הנוער הזה? ומה דעתך על קמפיינים שטוענים כי הם אלימים ועבריינים?

לשרמן התשובה מובנת מאליה: "זה דור הגאולה, דור של ילדים ונערים שהאמת פשוטה להם. אני קורא להם דור בוני המקדש. זה דור לא מבולבל, יודע מה האמת, מוכנים למסור עליה את הנפש, כמו שיהודה שמואל מסר עליה את הנפש, בפשטות, בשמחה, בעונג. לא מתוך תענוגות ולא ממניעים כספיים, רק אידאולוגיה צרופה. הם נערים מתוקים שארץ ישראל חשובה להם, והם ממשיכים לעשות מהפך ענק מהשטח".

הקמפיינים המשחירים לא מרגשים אותו יתר על המידה: "כל המלעיזים? בסדר, על כל דבר טוב יש מלעיזים. אנחנו רואים את ההשקעה, את מסירות הנפש של הילדים האלה, שלא הולכים לקניון, לא טסים לחו"ל ולא רואים סרטים. הם מבלים בארץ ישראל, בלי מים, בלי חשמל, עוסקים ברעיית צאן, שזה שעות רבות של עבודה שחורה, בלילות, בגשם ובשמש. אז יש קמפיין, הם יעסקו בקמפיין ואנחנו נעסוק בבניין הארץ, ובזה ננוחם ונביא את הגאולה".

לתגובות:

[email protected]