בתור בסופר, אחרי אות הרגעה של עוד אזעקה אחת מני רבות, שמעתי חילופי דברים בין הקופאית ובין אזרח בגיל העמידה שלאור המצב הלחוץ קמעה אמר: "אני מצידי מוכן לשבת בממ"ד עוד שנתיים. העיקר שיגמרו עם זה אחת לתמיד". אמירות כאלה אני שומע למכביר – אצל השכנים, בחנות טמבור המקומית, בבית המרקחת, במרפאת השיניים, מהקולגות ומהסטודנטים והרשימה ארוכה. ולא, אני לא גר בהתנחלות ואת רוב האמירות האלה שמעתי לאו דווקא מאנשים דתיים. זה לפי התרשמותי נכון לעכשיו מצב הרוח הדומיננטי בעם.
לא כן בשידור הציבורי הממומן מכספי משלמי המיסים. אף כי גם שם משמיעים לפעמים קולות כאלה. לא מזמן שמעתי אפילו ברשת ב' ראיונות עם תושבי הצפון שדורשים מהממשלה רק דבר אחד: ללכת הפעם עד הסוף. זה קורה במינון נמוך למדי שאינו משקף את מצב הרוח של העם שאותו הוא מתיימר להציג. במקום זה השידור הציבורי משווק לנו בתור קול העם את קולם של השדרנים. כפועל יוצא, הקול הדומיננטי בשידור הציבורי היום הוא קול תבוסתני שמושמע בשם הדאגה לסבלם של אזרחי ישראל: ראיונות ארוכים עם ההיא מדימונה שלא יכולה יותר, ההוא מהצפון שחייו נהרסו, אנשים שרוטנים על משרדי הממשלה שאינם מתפקדים ועוד כהנה וכהנה.
אינני שופט אף אדם בצערו ובוודאי שלא במצוקה אמיתית, ואינני מקל ראש בסבלם של מי שביתם ורכושם או חלילה גופם נפגע. כמו כן אני בעד תקשורת חופשית. במדינה דמוקרטית כל הקולות חייבים להישמע כדי שהחברה תמשיך להתנהל כחברה בריאה, וברור שאין חברה בריאה בלי חופש ביטוי. אולם כאשר בוחרים שוב ושוב להציג בעיקר דעה אחת תוך יצירת רושם שזו דעת הרוב, השידור הציבורי בבעיה חמורה. אין לי ספק שמשרדי הממשלה לא מתפקדים ב־100 אחוזים, גם הביטוח הלאומי לא, גם מס רכוש לא. לפעמים אנשים נופלים בין הכיסאות ומוצאים את עצמם לא מטופלים על ידי אף אחד. זה קורה בכל מקום. אין 100 אחוז. אה, בעצם יש: באולפנים, שם הכול מושלם.
אילנה דיין, למשל. בעבר הערכתי אותה. היא ללא ספק אחת המוכשרות, ולמרות נטייתה הברורה לשמאל הוכיחה שהיא יודעת גם להיות מאוזנת. כך פרסמה לפני עשר שנים תחקיר על פעיל השמאל הקיצוני עזרא נאווי שהלשין לרשות הפלשתינית על ערבים שמשתפים פעולה עם ישראל בידיעה שצפוי להם מוות בעינויים. אבל מתישהו היכולת והרצון להציג נקודת מבט מאוזנת אבדו לה, כמו לרבים אחרים במחנה הפוליטי שאליו היא משתייכת.
אולי יעניין אתכם
במונולוג מתוקשר שזכה לאלפי צפיות מציגה דיין את עצמה ככלילת יופי מוסרית. הופעתה זכתה לתשומת לב לא מעטה של אנשי ימין שהתמקדו בביקורת שלהם בטיפול החד־צדדי שהיא מעניקה לפרשת המשפחה הערבית מטמון שנהרגה על ידי מסתערבים, כנראה בטעות. אלא שלי דווקא בלטה נקודה אחרת במונולוג שלה. הדרישה ל־100 אחוז. אם הבנתי נכון, אילנה דיין של היום היא בעד שלום ונגד מלחמות, וחוץ מזה היא גם לא רוצה שאף אחד ימות, אף אחד. כי לא מגיע לאנשים חפים מפשע למות, או משהו כזה. באותו מונולוג אילנה דיין תוקפת את הממשלה על כך שהיא יצאה למלחמה למרות שלא כל האוכלוסייה ממוגנת. כלומר, כל עוד לא כולם ממוגנים לא היינו אמורים לצאת למלחמה. למלחמה יוצאים רק אם הכול 100 אחוז. ואם אויבינו מתנפלים עלינו כשזה עוד לא המצב, אזי, המממ, צריך לשאול את אילנה דיין מה עושים. מן הסתם יש לה פתרון.
כללו של דבר, אם לשפוט לפי המונולוג המתוקשר האחרון שלה, דיין היא תושבת של פלנטה אחרת. בפלנטה של אילנה דיין יש אולפנים, מיקרופונים, מצלמות ופרנסה טובה. משם היא יורדת מדי פעם אלינו, בני התמותה הרגילים, וליבה נקרע למראה העוול שהיא מגלה כאן. זה גורם לה לייסורי נפש. אני מניח שאחרי הופעה תקשורתית שכזאת היא צריכה לחזור לפלנטה שלה ולהתאושש, לקראת ההופעה הבאה.
כאן המקום להזכיר לדיין שבזמנים עברו, כאשר היא הייתה עוד בת תמותה ולא מלאך, גם היא לא הייתה 100 אחוז, ודווקא במקרה חמור. היא שפכה את דמו של קצין בצה"ל, סרן ר', שאותו היא האשימה בהרג סתמי של ילדה ערבייה. בסוף התברר שהתחקיר שלה היה ערוך בצורה מגמתית והממצאים לא היו נכונים, והיא יצאה מהמשפט שהקצין ניהל נגדה בשן ועין תוך אמירה משפטית מפורשת על כך שהתחקיר היה מגמתי וההאשמות נגד סרן ר' הן האשמות שווא.
חבל לי שעיתונאית מוכשרת כמו אילנה דיין הפכה למלאך בממלכת השלמות. הייתי מעדיף לראות אותה כאחת מאיתנו שמבינה באיזה מצב מדינת ישראל ואזרחיה נמצאים. אם המדינה הייתה מתנהלת לפי שיטתה, הצדקנות שלה הייתה מביאה עלינו חורבן. עם זאת, אולי אפשר להסתכל על זה אחרת: טוב שאילנה דיין נמצאת מאחורי מיקרופון והימין נמצא בשלטון, ולא להפך. תמיד צריך לראות את חצי הכוס המלאה, על אחת כמה וכמה בחודש הגאולה.
לתגובות:
