לגעת במילים מהסידור. אני קמה מוקדם, עוד לפני שהאור מתייצב לגמרי על הרי ירושלים. יש בי תחושה שאני לא רק מתחילה יום חדש, אלא נכנסת אל תוך מציאות שהייתה עד עכשיו מילים בסידור, מושגים רחוקים, והנה היא נעשית מוחשית עד שאפשר כמעט לגעת בה.
הדרך אל ההר מלאה אנשים, אבל אין בה דחיפות. יש בה כיוון, כאילו כולנו נמשכים לאותו מרכז שקט. ואני הולכת לאט, לא בגלל הגיל – אלא כי אני מבינה שמה שמחכה שם לא סובל חיפזון. עוד לפני הכניסה כבר יש עצירה, כי אי אפשר פשוט להגיע, צריך להיות ראויים להיכנס. דיני טהרה כבר אינם רעיון למדני אלא מציאות חיה, מי שנטמא יודע שעליו לעבור בנוסף לטבילה תהליך של כמה ימים, הזאה ביום השלישי וביום השביעי עם מי אפר הפרה האדומה, אותו אפר שנעשה משרפה מדויקת ומיוחדת ושבלעדיו אי אפשר לשוב אל הקודש. ואני חושבת לעצמי, כמה זה משנה את היחס לחיים כשאי אפשר לדלג על שלבים, כשאין קיצורי דרך אל הקדושה.
כשאני סוף סוף נכנסת אל ההר התחושה משתנה מיד, לא בגלל דרמה חיצונית אלא דווקא בגלל הקפדה על הסדר, סדר עמוק. הכוהנים כבר בעבודתם, המזבח מוכן וממנו עולה עמוד עשן לשמיים, הדשן פונה והעצים מסודרים בדיוק, וכל כהן יודע את עבודתו ואת תפקידו בכוח, את אחריותו במערכת, כי כל שינוי קטן מהסדר עלול חלילה לפסול את הקורבן.
ריח של קדושה. זה מתחיל על הבוקר. הקרבת קורבן התמיד מתרחשת עם שחר, אותו קורבן קבוע שמלווה את תחילתו של כל יום, כמו פעימה יציבה של מציאות. ואני עומדת ומתבוננת ומבינה שהקדושה כאן איננה רגע של התעלות, אלא דווקא שגרה מדויקת. יש קורבנות מסוגים שונים, עולה שנשרפת כולה, חטאת שבאה לכפרה וחלק מבשרה נאכל על ידי הכהנים, שלמים שיש בהם גם אכילה ושיתוף של הבעלים, עשרות לחמים של קורבן התודה שחייבים לסיים את אכילתם באותו יום ולכך צריך לאסוף לא מעט בני משפחה וחברים. כל פרט הוא חלק משפה שלמה, שורה אחת מתוך תמליל התוכנה, ולא רק פעולה טכנית מקומית.
אולי יעניין אתכם
ובתוך כל זה עולה ריח, לא בבת אחת אלא בהדרגה – הקטורת, אותה תערובת מדויקת של אחד עשר סממנים, שהייתה נחשבת לדבר חביב במיוחד. משהו עדין שממלא את האוויר בלי להשתלט עליו, ריח שמשתלב בעדינות בריח החריף של הקורבנות הנשרפים. ואני נושמת ומרגישה שהפעם אין צורך לדמיין. הקדושה אינה נסתרת. היא נוכחת, לא רועשת – אלא יציבה. בו בזמן אינני יכולה להתעלם מהצד הפיזי מאוד של העבודה. יש דם, יש תנועה, הכוהנים אינם דמויות מופשטות אלא אנשים שעובדים בגופם, המציאות מלאה בפרטים מוחשיים, ומפתיע אותי לגלות עד כמה הקדושה איננה בורחת מהחומר אלא פועלת דרכו.
לחיות בלי ספקות. ויש גם הנהגה, לא רק עבודת קורבנות אלא גם סדר של חיים. הסנהדרין יושבת בסמוך ופוסקת ומכריעה בעניינים שנשמת האומה תלויה בהם, והשאלות אינן נשארות תלויות באוויר אלא מקבלות מענה ברור. ואני קולטת כמה התרגלנו לחיות עם ספקות ומחלוקות, וכמה שונה התחושה כשיש מרכז שממנו יוצאת אמת, וזה לא מבטל את החשיבה העצמאית אלא מיישר אותה, נותן לה ציר.
אני שואלת את עצמי בשקט, כמעט בזהירות, איפה אני? הרי אינני אשת כהן ואינני חלק מעבודת המזבח, ובכל זאת אינני בחוץ, יש עזרת נשים, יש אכסדראות, יש מקום מוגדר לנוכחות, אבל התחושה האמיתית היא שהמקום שלי איננו רק פיזי אלא מהותי. כי הבית שאחזור אליו אחר כך, הסירים, השולחן, הנכדים שירוצו בין החדרים, והמרפאה שלי וכל הפעילות הציבורית שממלאת אותי, כל זה אינו עומד בניגוד למה שראיתי אלא ממשיך אותו. כאילו הקדושה איננה נשארת בהר, אלא זולגת אל תוך החיים עצמם.
כבש שהוא חוליה בשרשרת. מי היה מאמין, מול עיניי מוביל השכן פלוני, אדם מכובד, לא כזה שמתאים לו להתעסק עם בעלי חיים, כבש גדול, שלא נראה משתף פעולה במיוחד. אבל שכננו לא מוותר, ההתרגשות בפניו מראה עד כמה הוא מתייחס למשימה שלו ברצינות. הכבש מרשים, הוא כבר עבר תהליך של ניקוי חיצוני והצמר שלו לבן ומבריק, והוא מרגיש כנראה שהוא משתתף מרכזי עכשיו במשימת חייו שלשמה נוצר – לעלות לקורבן על המזבח, והוא לא רוצה לעבור את השלב הזה בסתמיות. ההשתתפות הפעילה שלו היא המאמץ שהוא מחייב בו את השכן החביב והרציני, שמצליח צעד אחרי צעד לקרב את הכבש לעזרה. עוד כמה מטרים – והוא והכבש בפנים, בהמשך העלייה בקודש, בהמשך הקִרבה לה', בהמשך השיתוף של הפרט בעבודת הכלל. "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" – ואשריו שזכה, אשרינו שזכינו, שהרגל השלישית שעליה העולם לא עמד במשך דורות חוזרת למקומה לייצב את העולם. גם הכבש שלו הוא חוליה בשרשרת.
ואני מתחילה להבין דבר שלא הבנתי כל השנים. שלא מדובר בשני עולמות, אלא בעולם אחד שמתיישר סוף סוף סביב מרכזו. וברגע מסוים אני מבחינה בילדה קטנה שעומדת ליד אימה ושואלת שאלה פשוטה על מה שקורה כאן בהר. והאם עונה לה בשקט, בלי דרמה, בלי תחושת היסטוריה, בטבעיות, ודווקא אז אני מבינה את העומק הגדול ביותר. הקדושה איננה התפרצות אלא רצף, לא רגע חד־פעמי אלא מציאות יציבה.
וכשאנחנו חוזרים בסוף היום יש בי עייפות אחרת, לא של עומס אלא של מלאות, כאילו משהו התיישב במוחי וברוחי ובנשמתי במקום שלא ידעתי עד כמה הוא חסר. ואני חושבת לעצמי בשקט, כמעט בחיוך, שכל השנים דמיינתי עולם אחר לגמרי שעתיד לבוא. והנה מתברר שזהו אותו עולם בדיוק, אותם אנשים, אותם חיים, רק בלי הפער, בלי הריחוק, בלי התחושה שאנחנו תמיד בדרך ולא מגיעים. כשאני נכנסת הביתה ומניחה את התיק, אני קולטת שזה כבר לא אותו החדר ולא אותו הבית, לא כי הוא השתנה, אלא כי אני חזרתי אחרת. מעט יותר מדויקת, מעט יותר מכוונת. ואולי זוהי המהות, להיות סוף סוף במקום הנכון בתוך אותם חיים עצמם, אותם חיים – אך בתחושה שונה לגמרי. ואז אני ממלמלת לעצמי כמעט בלי קול, כהכרה שקטה: כן, לזה חיכינו.
לתגובות:
