בערב פסח התש"ב (1942) צעד הרב יוסף צבי קרליבך הי"ד את צעדתו האחרונה. ארבעה חודשים לפני כן גורש הרב קרליבך יחד עם רוב קהילתו, אשתו וארבעה מילדיו מהמבורג, שם הוא כיהן כרב האורתודוקסי האחרון בגרמניה, למחנה עבודה סמוך לריגה. עתה ציוו הנאצים על רוב שוכני המחנה לצאת לדרך, ברגל, לטענתם למחנה עבודה אחר. הצועדים לא הורשו לקחת עימם דבר פרט לבגדים שעל גופם. עדי ראייה סיפרו שבכיס אחד שבמעילו לקח הרב קרליבך תפילין, ומהכיס השני הציצה מצה. הצועדים לא האמינו לגרמנים. הם חששו, חשדו, אבל לא היה להם מה לעשות. חוסר אונים מוחלט. הם אכן לא הגיעו ליעדם הפיקטיבי, וגם לא הספיקו לחגוג את ליל הסדר. יהודי המבורג ועימם בני ובנות משפחת קרליבך נורו למוות בערב פסח ביער סמוך, ונקברו בבורות שהוכנו לשם כך מבעוד מועד. כך הסתיים המסע הארוך של מי שהיה לדברי השופט חיים כהן (בזמנו שר המשפטים של מדינת ישראל) המנהיג הכריזמטי ביותר של יהדות גרמניה בתקופתו. הרב יששכר יעקבסון, שהיה תלמידו של הרב קרליבך, שיתף בספריו בזיכרונות ושבחים על מורו הנערץ.
המסע הארוך של הרב קרליבך כמנהיג דגול בתקופה הכי קשה בתולדות ישראל החל עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, והסתיים בבורות הירייה ליד ריגה יותר מתשע שנים מאוחר יותר. הנהגת הקהילה שלו בתקופה זו התאפיינה בניסיון לשמור על כבודה ולהרים את המורל, גם כאשר החבל סביב צוואר יהודי גרמניה הלך והתהדק. הרב קרליבך פעל בחוכמה ובזהירות, ועד לליל הבדולח (סוף 1938) לא איבד את התקווה שיצליח לנווט את הספינה לחוף מבטחים, גם לנוכח השלטון הנאצי. כאשר לפני חג פורים התרצ"ו (1936) נרצח ראש המפלגה הנאצית בשווייץ על ידי יהודי, התנער הרב קרליבך בשאט נפש מהמעשה. זו לא דרכה של היהדות, כתב. רצח הוא פשע נתעב. המלחמה נגד עמלק היא אך ורק נגד העמלק שבנפשנו, סוג של מלחמה רוחנית למיגור המידות הרעות שלנו. אף כי סביר מאוד להניח שהרב קרליבך ראה חובה לעצמו לכתוב כך כדי להציל את עדתו מהאשמה קולקטיבית, ספק רב אם הוא היה חותם על הדברים בפורים התש"ב.
בדיוק שנה לאחר הירצחו של הרב קרליבך, בערב פסח התש"ג, פרץ מרד גטו ורשה. הלוחמים היהודים הכו בגרמנים ככל יכולתם, אך את יהודי ורשה לא יכלו להציל, וגם הנזק שהצליחו להסב לגרמנים היה זניח. במשך כל ימי הלחימה, שנמשכה כחודש ימים, מספר ההרוגים בקרב החיילים הגרמנים לא עלה על כמה עשרות בודדות, ולעומת זאת מהיהודים נהרגו כ־13 אלף.
שני אירועים אלה, שהתרחשו בפסח, מסמלים בעיני את סופה של יהדות אירופה, אחד תוך כדי הליכה, בלית ברירה, כצאן לטבח (אינני נמנע מניסוח זה, המשקף נאמנה את המציאות הנוראה) ואחד עם נשק ביד. אך גם ללחימה ההרואית שהתנהלה מול הנאצים במרד גטו ורשה, ושזכתה בצדק לתהודה רבה והייתה בעלת משמעות סמלית כבירה, לא היה כאמור סיכוי.
אולי יעניין אתכם
לשני אירועים האלה קדמו מאות שנים של דיכוי והשפלה שיטתית שהתעצמה בארצות הנצרות מדי שנה, במיוחד לקראת חג הפסח, בשל קרבתו לחג הפסחא הנוצרי. חג זה עורר בתרבות הנוצרית אסוציאציות לצליבת ישו באשמת היהודים, וגרם להאשמתם בעלילת דם. השואה הייתה הגראנד־פינאלה למאות שנים של דיכוי ופוגרומים. גם הסבים והסבתות שלי נרצחו בשואה. הם הורעלו למוות בתאי הגזים של אושוויץ, כל ארבעתם.
לא עוד כצאן לטבח
והנה אנחנו שוב בפתחו של חג הפסח נלחמים על חיינו וחיי ילדינו, אלא שהפעם בתנאים שונים לגמרי. את התנאים האלה בנינו לעצמנו במו ידינו במשך יותר ממאה שנה, ובפרט בשמונת העשורים מאז קום המדינה. מייסדיה אומנם לא הבטיחו לנו מגש של כסף, רחוק מזה, אך כן הבטיחו לפליטים היהודים מרחבי העולם כולו: לעולם לא עוד. נכון, אנחנו כיהודים מאמינים רוצים שמדינת ישראל תמלא ציפיות מעבר ל'לעולם לא עוד', אך ה'לא עוד' הוא המצע הבסיסי שבלעדיו אין לנו קיום כלל, לא פיזי ולא רוחני.
ואכן ניתן לומר שהבטחה זו קוימה, למרות 7 באוקטובר 2023. אנחנו מכים באויבינו והורגים את ראשי הנחש האחראים על טבח 7 באוקטובר. אנחנו הרגנו אותם, את עוזריהם, את עוזרי עוזריהם וממשיכים להכות במי שנשאר מהם. והנה יש יהודים שלא מרוצים מכך. עדיין לא התאוששתי מהמונולוג המתוקשר בסגנון ה"אני מאשים" של אילנה דיין, שאליו התייחסתי בגיליון הקודם. אני לא יכול להתאפק וחוזר שוב למה שאמרה. אילנה דיין סבורה שהמלחמה נגד משטר האייתוללות באיראן, המצהיר בגלוי שמטרתו העליונה היא השמדת מדינת ישראל ושאף העמיד בכיכר מרכזית בטהרן שעון שסופר לנו לאחור – היא מלחמה שבמצב הנתון לא היה צריך לצאת אליה. היא מבכה את "היהירות" של ראשי המדינה שלנו, המצהירים ש"קמה כאן מעצמה שמרביצה חזק ומנצחת תמיד". משתמע מדבריה שזה מגונה בעיניה. היא הייתה כנראה מעדיפה שנרביץ חלש ולא תמיד ננצח. כמו למשל גיבורי מרד גטו ורשה.
והיא לא לבד. גם כמה אקדמאים ישראלים באוניברסיטאות, אנשים חושבים, סוברים כמוה. בין השאר קיבלתי את התגובה הבאה למאמר שלי, ממרצה באוניברסיטה העברית: "העובדה שמדינה עוינת מאוד מפתחת נשק גרעיני אינה סיבה לצאת למלחמה טוטאלית וחיסול מהאוויר של מנהיגיה, שבה יש לנו הרוגים, הרס רכוש רב ומצוקה כללית ומצוקה בלתי אפשרית של הצפון, שלא לומר גיהינום שם", ובהמשך: "תשעה בני אדם כולל ילדים היו פתיח מצמרר. הם היו בחיים אם לא הייתה פורצת". אם הקולגה שלי היה חי לפני מלחמת העולם השנייה, הוא היה מן הסתם מתנגד לכל ניסיון לחסל את אדולף היטלר. בינואר 1939, שמונה חודשים לפני תחילת המלחמה, היטלר אומנם הצהיר שאם היהודים ימשיכו כך הוא ייאלץ להשמיד את כל יהדות אירופה, כלומר הוא היה "עוין מאוד" וגם פיתח צבא אדיר, אבל בעיני הכותב כל זה לא מצדיק יציאה למלחמה.
אילנה דיין לא מבינה מדוע אנחנו מכים חזק, והמרצה מהאוניברסיטה העברית מאשים את הממשלה באחריות על "הגיהינום" שנחת על יישובי הצפון. ושניהם גם יחד וכל מי שאוחז בדעתם מתעלמים ביודעין מ"החישוב הכללי: כמה עולה לנו עם מדינה (שמסוגלת להכות חזק), וכמה עולה לנו בלי" (צור ארליך).
כל הרוג במלחמה הוא עולם שחרב. חייו של כל פצוע בגוף ובנפש משתנים ללא הכר. ובכל זאת ואף על פי כן, מתוך מבט על הדרך שעמנו עבר במאות ואלפי השנים האחרונות, נראה לי ברור שגם אם העתיד אינו ידוע לנו, בנקודת הזמן הזאת עלינו להודות ולומר שירה: "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמיים ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקין להודות לך ה' אלוקינו ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות פעמים הטובות, ניסים ונפלאות שעשית עימנו ועם אבותינו… כל עצמותיי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו".
לתגובות: [email protected]
