כולנו מכירים את הבדיחה על השופט שהורה לפנות את הסוכה מהשטח הציבורי בתוך שמונה ימים. בימים אלו חוויתי בעצמי את הבדיחה הזאת. ב־25 בפברואר פניתי לדוברות השב"כ והצעתי להם למסור תגובה לכתבה שבכוונתי הייתה לפרסם על אודות גשש בדואי במילואים שהבריח כלי נשק מירדן לישראל באמצעות רחפן ונתפס כמה ימים לפני פנייתי. בשב"כ מסרו לי כי ישנו צו איסור פרסום. ביקשתי לקבל אותו. לא הגיע. הזכרתי שוב למחרת בבוקר. עדיין לא מצאו אותו. פניתי שוב, ונמסר לי שבודקים ו"יהיו הוגנים איתי" כלשונם, ולכן אם אין צו – יגידו לי. ומה התברר לי? שיקרו במצח נחושה. הם פנו לקבל את הצו 24 שעות לאחר פנייתי. כלומר, הטעו אותי כאילו יש צו איסור פרסום, ובפועל ניצלו את הזמן כדי להוציא צו כזה תוך שהם מציגים בפניי מצג שווא של חיפוש הצו.
מכיוון שכל יחסי עיתונאי-שב"כ או עיתונאי-משטרה מתבססים על אמון שגוף רשמי ממלכתי אינו משקר וממציא כאילו ישנו צו בעוד שאין כזה, פניתי לבית המשפט בדחיפות וביקשתי להסיר את הצו שהתקבל במרמה. הסברתי שמלבד העניין הספציפי יש פה עניין עקרוני שדורש התייחסות נחושה של בית המשפט. הרי כל עוד אני לא רואה בעיניים את הצו – אני לכאורה רשאי לפרסם את הידיעה. מדוע עיתונאים לא עושים זאת? כי הם יוצאים מנקודת הנחה שדוברות המשטרה או דוברות השב"כ לא תשקר להם ותמציא שיש צו בזמן שאין כזה. ברגע שחזקת התקינות והאמינות נפגמת, התוצאה היא תוהו ובוהו.
השופט העביר את בקשתי לתגובה המדינה. היא לא הגיבה. ייאמר לשבחה שהיא לא מזלזלת רק בי אלא גם בשופט. לאור אי תגובתה קבע השופט דיון במעמד הצדדים, אלא שהדיון נדחה שוב ושוב על ידי בית המשפט מסיבות של המצב הביטחוני. חלף חודש שלם, ובינתיים שב"כ פרסם את הפרשה כרצונו ועל פי המסגור שהוא רצה. לא יודע מה יעלה בגורל הבקשה שלי להסרת צו איסור הפרסום, אבל המערכת ניצחה.
גלי לא משתפת פעולה
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אבישי גרינצייג
הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם
עוד מאת אבישי גרינצייג
השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה
עוד במשפט
נתניהו וכ"ץ: מחבלים לא יוחזרו לבתיהם, בניגוד לפסיקת בג"ץ
עוד במשפט
העונה החדשה של משפט נתניהו: דמויות מרתקות, עלילה צפויה
עוד מאת אבישי גרינצייג
המועצה לזכויות הסבתא: מערכת המשפט מבזבזת את זמנה לחינם
עוד מאת אבישי גרינצייג
למה אנשי תקשורת מתעקשים לכרות את הענף שהם יושבים עליו?
לצערנו, במדינת ישראל גרירת רגליים וסחבת קיצונית היא לא החריג, אלא חריג שזה לא קורה. הרבה פעמים הציבור סתם מקבל שירות מאוד גרוע. לפני שבועיים פסק בית המשפט המחוזי בלוד כי נאשם ביצע את הרצח שיוחס לו, וכי "יידה אבן, במשקל כ־2 ק"ג ובאורך 20 ס"מ, ממבתר באזור היישוב רחלים, על כלי רכב הנושא לוחית רישוי פלשתינית. ברכב נסעו הגב' עאישה ראבי, בעלה וביתם הקטינה. כתוצאה מכך נהרגה המנוחה, הגב' עאישה ראבי. המעשה נעשה ממניע לאומני".
כתב האישום הוגש בינואר 2019. אנו כעת במרץ 2026. נדרשו לבית המשפט יותר מ־7 שנים כדי להרשיע (לפני גזרת עונש) את הקטין (בשעת ביצוע המעשים) שהואשם במעשה. עוד רגע הקטין הזה יוצא לגמלאות. איך המערכת יכולה להיות כל כך לא יעילה?
אבל אלו המקרים הקלים, שבהם המערכת פשוט לא יעילה ולא נותנת שירות הולם לאזרח ללא מניע זר. בחלק מהמקרים בית המשפט אשם, בחלק מהמקרים הפרקליטות אשמה, בחלק מהמקרים גורמים אחרים אשמים, ופעמים רבות הבעיה היא בחוק שאינו מותאם למציאות ימינו, וכמעט תמיד כולם אשמים, איש איש לפי חלקו.
אבל כאמור, אלו המקרים הקלים. כי אין בהם זדון. לדאבון הלב, אצל היועצת המשפטית לממשלה יש יותר מדי מקרים שבהם זדון מתערבב בהחלטות. הסחבת לא נובעת מכישלון, אלא מאדישות לזכויות חשודים, ואף גרוע מכך. השבוע כתבתי על אחד מהמקרים הללו. נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, השופט (בדימוס) מנחם פינקלשטיין, פרסם החלטה חמורה בעניין הימשכות ההליך המשמעתי נגד עורך הדין רואי כחלון.
לטובת קוראינו שאינם בקיאים בעניין, נציין כי כחלון היה עורך דין במחלקה הכלכלית בפרקליטות, ובהמשך מונה על ידי נתניהו לעמוד בראש מטה למלחמה בפשיעה המאורגנת בחברה הערבית. לאחר מכן החליט נתניהו למנותו לממלא מקום נציב שירות המדינה במקומו של הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, שכהונתו הסתיימה. מיד לאחר החלטת נתניהו, היועמ"שית הורתה על פתיחה בחקירה משמעתית נגד כחלון בחשד לפערים בקורות החיים שהגיש לצורך התמודדות לתפקיד ראש המטה וממלא מקום הנציב. החקירה נפתחה סביב ינואר 2025, ומאז היא מתנהלת במשך יותר מ־14 חודשים ללא צפי לסיום. חקירה פשוטה ביותר, למען הסר ספק.
בעקבות תלונה שהגיש כחלון נגד היועמ"שית, קבע הנציב שהתלונה מוצדקת במישורים רבים: לדבריו, היועמ"שית סירבה להשיב לפניותיו של כחלון שבהן ביקש לזרז את הטיפול בתיק, חרף פניות חוזרות. עוד הוא קבע כי היועמ"שית לא מסרה התייחסות עניינית גם במענה לפניית נציבות הביקורת עליה, חרף פניות חוזרות. פרט לכך נכתב כי לאחר שהנציב נואש מקבלת תשובה עניינית מהיועמ"שית, הוא נאלץ לפנות לגוף שמנהל את החקירה ודרש לקבל פרטים. הגוף החוקר סירב פעמיים לשתף פעולה בטענה שזו ההוראה שקיבל מהיועמ"שית, וכי על הנציב לפנות לבהרב־מיארה כדי לקבל התייחסות. הנציב כתב שאין לקבל התנהלות כזאת, שכמעט סיכלה את הליך הבדיקה.
כמו כן כתב הנציב שהותרת התיק פתוח במשך זמן כה רב איננה סבירה גם אם חלק מהסיבות לעיכוב אינן בשליטת היועמ"שית, אך קצרה ידה של הנציבות מלהושיע על פי החוק הקיים, ורמז לכחלון כי מומלץ שיעתור לבג"ץ נגד היועמ"שית. סיבת העיכוב הנוכחית היא שלא מונה פרקליט מלווה לחקירה, זאת מכיוון שאף אחד לא הסכים לקחת על עצמו את התיק, לא בתוך הפרקליטות ולא מחוצה לה, הן בנימוק של ניגוד עניינים והן מסיבות אישיות אחרות. הגוף החוקר פונה ליועמ"שית במשך חודשים ארוכים ומבקש ממנה להביא את החקירה המשמעתית לכדי סיום, אך ליועמ"שית יש זמן רב.
מצה לאחר הפסח
מדובר באירוע שהיה אמור להרעיד את אמות הסיפים. עובד מדינה בכיר פונה ליועמ"שית ודורש שתתקבל החלטה בעניינו, כי עינוי הדין גורם לו נזק מכיוון שהוא מעוניין להתמנות לתפקיד נציב שירות המדינה. בניגוד לדין ולהנחיות היועמ"שית עצמה, הוא אינו מקבל שום תגובה מהיועמ"שית. אפילו לא "התקבל". כלום. הוא מתלונן לנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות ומבקש את עזרתו. הנציב פונה לקבל את תגובת היועמ"שית בתוך 21 יום. היא לא משיבה. הוא פונה שוב ושוב ושוב, והיא לא משיבה לו מענה ענייני.
בלית ברירה פונה הנציב לעובד הכפוף לה כדי לנסות לקבל דרכו מענה עובדתי כך שיוכל לברר את התלונה. העובד אינו משיב. הנציב פונה שוב. העובד משיב שהיועמ"שית הורתה לו לא לענות כי הנושא בטיפולה. הנציב שולח לה מייל נזעם שהיא מסכלת את פעולת הביקורת ובכוונתו לקבל החלטה במעמד צד אחד. רק אז היא מיהרה לשלוח התייחסות. הנציב כותב שאין לקבל את ההתנהלות הזאת, אך כותב שאין לו מה לעשות מעבר לכך על פי החוק הקיים. בינתיים, בימים האחרונים נתניהו החליט על מינוי נציב שירות מדינה אחר.
לאורך זמן רב עקבתי אחר התיק הפלילי נגד חבר הכנסת לשעבר אביר קארה, שנחשד בהצבעה כפולה. באוקטובר 2025 חשפתי כי "כבר 20 חודשים ממתינה על שולחן היועמ"שית המלצה כתובה, מפורטת ומנומקת של הפרקליטות, על דעת פרקליט המדינה, לסגור את תיק החקירה נגד חבר הכנסת לשעבר אביר קארה. בהרב־מיארה משאירה את התיק פתוח ולא נוגעת בו". הוספתי בפרסום ההוא דברים של בכיר בפרקליטות שטיפל בתיק, שאמר לי כך: "מדי פעם אביר קארה מתקשר ושולח מיילים, ומבקש הסברים. אנחנו נאלצים 'לערבב' אותו שהתיק עדיין בדיונים, כשבפועל כבר 20 חודשים התיק מעלה אבק, על אף ששבנו והזכרנו שנדרשת החלטה בתיק". חלפו להן כמה שעות מאז הפרסום, ומה קרה? היועמ"שית התקשרה להודיע לקארה שהתיק נגדו נסגר.
זו לא טעות. זו מדיניות. במקרה הטוב זו אדישות לסבל של חשודים. במקרה הרע, זה משהו מעולמות הסחיטה. קחו את התיק נגד ארי רוזנפלד ואלי פלדשטיין בפרשת ה'בילד'. הם נחקרו בסוף אוקטובר 2024, והועמדו לדין בנובמבר 2024 בעודם במעצר. מאז התיק לא התקדם במילימטר. ממש ככה. נאדה. הפרקליטות עדיין לא קיבלה החלטה סופית אם להעמיד לדין את יתר המעורבים (יונתן אוריך וישראל אינהורן) בפרשה, ולכן התיק נותר כאבן שאין לה הופכין. כבר שנה וחצי. עכשיו הפרקליטות טוענת שנתניהו מעכב את ההחלטה מכיוון שהוא לא מאפשר לגבות ממנו גרסה בשל המלחמה מול איראן. זו בדיחה שאין לתאר. התיק כאמור נפתח באוקטובר 2024, מאז היו ליועמ"שית אין־ספור הזדמנויות כדי לגבות ממנו גרסה (זו אמורה להיות עדות קצרה מאוד). היא לא עשתה זאת, למרות שפלדשטיין שב וביקש כל הזמן כי תיגבה מנתניהו גרסה.
אני יכול למלא את כל הגיליון החגיגי הזה בהתנהלות מאוד לא חגיגית של היועמ"שית. והקטע הבאמת מטריד הוא שאין מה לעשות עם זה. בתקשורת המיינסטרים היא זוכה להגנה שלא הייתה מביישת חסידים של אדמו"ר. הנציב, ששומר מאוד מאוד על כבודה, כותב שקצרה ידו מלהושיע. בית המשפט לרוב הולך איתה יד ביד. האליטה האקדמית מתפקדת ברובה המוחלט כשכפ"ץ שלה.
כאשר הממשלה פועלת בניגוד לדין, יש את היועמ"שית שתמנע זאת. ואם זה לא עוזר, אז בשביל זה יש את בית המשפט שעושה זאת. וטוב שכך. אבל דה־פקטו על היועמ"שית אין שום פיקוח ושום בקרה. לא משפטית. לא ציבורית. לא תקשורתית. לא אקדמית. וזו בעיה אמיתית. כי כאמור, "איכות" השירות הזה בסוף מתגלגלת אל האזרחים עצמם. ואיך להתנסח ברוח החג? השירות הזה טעים כמו מצה לאחר הפסח (לא אמרתי של איזו שנה).
לתגובות:
