המועצה לזכויות הסבתא: מערכת המשפט מבזבזת את זמנה לחינם

יש טורים ויש טורים. יש נושאים ויש נושאים. יש טורים שאתה צריך לפרט, לנתח ולהסביר מדוע פסק דין בנושא מסוים הוא שגוי ומופרך. ויש טורים שבהם האמת היא שאני מיותר לחלוטין. פסק הדין מדבר בעד עצמו.

הטור עוסק בזכויות של הסבא והסבתא על נכדיהם. פסק הדין ממחיש ומדגים התנהלות משפטית מופרכת כל כך, שלדעתי מצד האמת יכולתי פשוט להעתיק את כל פסק הדין מילה במילה, והוא היה חזק יותר מהכול. אבל מכיוון שמדובר בתשעה עמודים, ומכיוון שבכל זאת משלמים לי על עבודה כלשהי – אביא רק את עיקרי הדברים עם הערות ביניים ותוספות קצרות.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מעניק להורים, כידוע לכולנו, את האפוטרופסות על ילדיהם. סעיף 15 קובע כי ״אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח־יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם״.

מלכתחילה לא קבע החוק הישראלי מעמד חוקי מחייב לסבא ולסבתא, אולם בעקבות מלחמת יום כיפור ומותם של אלפי גברים צעירים – צפה ועלתה סוגיה כאובה, כאשר האלמנה בחרה לנתק את ילדיה מסיבות כאלה ואחרות מההורים השכולים.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אבישי גרינצייג הרפורמה המשפטית חוזרת. זה אולי צודק, אבל ממש לא חכם

עוד מאת אבישי גרינצייג השופטים נגד הממשלה, שנותנת להם את כל הסיבות להיות נגדה

בעקבות כך נחקק סעיף 28 לחוק, הקובע כי ״מת הורה של קטין, רשאי בית המשפט, אם ראה שהדבר הוא לטובת הקטין, להחליט בבקשת הורי המת בעניין הקשר בינם ובין הקטין״.

אך במצב רגיל – נשארה העמדה המסורתית, שההורים הם אלו שיקבעו את הקשר בין ילדיהם לבין הסב והסבתא. בהמשך, בדרך של סיפוח זוחל, הורחב העניין גם לסכסוכים כאשר שני ההורים בחיים, אך העניין נדון בעיקר כאשר נטען שהילדים מוזנחים, חברו לכת מסוכנת, או שהכלה או החתן מסיתים את הבן או הבת נגד ההורים ומונעים מהם לפגוש את הנכדים. מקרי קצה שבקצה. אלא שכמו הרבה דברים במערכות הללו, מדובר בסיפוח זוחל אבל עקבי. בסופו של דבר, ב־2012 נחקק סעיף מפורש בחוק הקובע כי ״בית המשפט רשאי, אם ראה שהדבר הוא לטובת הקטין, להחליט בבקשת הורי הוריו בעניין הקשר בינם ובין הקטין״.

הסעיף מדגיש בפירוש שהשיקול הרלוונטי היחיד הוא טובת הקטין. עכשיו בואו נגיע לענייננו ולפסק הדין שניתן לפני שבוע.

27 תיקים בערכאות שונות

לפני שלוש שנים הגישה אישה תביעה נגד הבן שלה ונגד כלתה. היא דרשה לפגוש את נכדיה הקטינים לבדה, פעם בחודש במקום מגורי הקטינים, וכן שהקטינים יבקרו בביתה בחגים.

בהמשך דרשה שהקטינים יגיעו לביתה לסופי שבוע אחת לחודשיים ולמחצית מהחגים והחופש הגדול, באופן שישהו בביתה חודש שלם.

במעמד דיון ההוכחות, העניין כבר קיבל טוויסט. היא הצהירה כי לא תגיע עוד לפגוש את הנכדים בעיר מגוריהם, והדגישה שהיא עומדת על כך שהקטינים יגיעו לביקורים בביתה או במקום מפגש אחר, בזמנים ובמועדים קבועים מראש שיורה עליהם בית המשפט. היא סירבה לשוחח איתם בטלפון כל עוד היא לא מקבלת את מבוקשה.

לא ייאמן שתביעה מופרכת כל כך נדונה במשך שלוש שנים תמימות.

אם יש לכם ספק שמא הבעיה היא בהורים ולא בסבתא, אגלה לכם שהסבתא הגישה תביעה דומה נגד בן נוסף ורעייתו, בעניין בתם בת השנתיים. הסבתא טענה כי למיטב ידיעתה לבנה נולד ילד או ילדה, וביקשה לפגוש בנכד, או הנכדה, ולקבוע "חלוקת זמני שהות". הנתבעים התנגדו נחרצות לסעדי התביעה. הם תיארו התנהלות חריגה של התובעת כלפיהם, גם בתקופת נישואיהם ואף בערב חתונתם, נסיבות שהובילו לנתק עימה ולרצון לגונן על הקטינה מפני התובעת.

בית המשפט הורה על עריכת תסקיר של עובדת סוציאלית בתביעה האחרת.

התסקיר קבע נחרצות כי בניית קשר בין הנכדה לבין סבתה התובעת מנוגד לטובת הקטינה, וחרף נכונות הסבתא להכירה, הדבר עלול לפגוע "בשלומה הרגשי". התביעה שם נדחתה.

נחזור לתביעה שלנו. גם כאן, לאור מהות ההליך הוזמן תסקיר מטעם האגף לשירותים חברתיים במקום מגורי הקטינים. אלא שהתובעת־הסבתא התנגדה לכך. היא לא הסכימה תחילה להיפגש עם העובדת הסוציאלית באופן המוצע, בהמשך הקימה תנאים למפגשיה עימה, כגון מפגש ללא נוכחות בנה הנתבע, ומפגש בליווי עורך דין מטעמה, שלאחר מכן סירב לתת תצהיר על אודות ההתרחשות במקום.

השופטת מציינת כי מכל מקום, חרף ההכבדה ובאופן חריג ביותר, האגף לשירותים חברתיים נעתר לדרישתה להתייצב עם עורך דין מתוך רגישות לנסיבות. בניגוד לנהלים, המפגש הוקלט על ידי התובעת.

השופטת ציינה כי התובעת לא שעתה לכלל החלטות בית המשפט. לצד ריבוי הליכי בקשות והחלטות (490 במספר!!!), הגישה התובעת ערעורים לרוב לבית המשפט המחוזי ובהמשך לבית המשפט העליון.

אם שאלתם על כמה תיקים מדובר, התשובה היא 27 תיקים (!) שנפתחו על ידה בערכאות השונות סביב התביעה הספציפית הזאת.

השופטת ציינה כי ״התנהלות התובעת לאורך ההליך, וכן הרושם הישיר שהתקבל ממנה, מצביעים על חוסר תובנה בדבר היותה סבתם של הקטינים ולא הורה שלהם, על היעדר גמישות וחוסר יכולת ממשית להפנים את צורכי הקטינים וטובתם. התובעת דרשה שהמפגשים עם הקטינים יבוצעו ב'דרכה שלה' או בכלל לא. כאשר בקשותיה לא התקבלו כשם שעתרה להן, הגישה 'הודעות' נוקבות ובוטות, ולא בחלה בפניות מעליבות כלפי הורי הקטינים״.

למרות זאת, השופטת לא זרקה את הסבתא מכל המדרגות, וניהלה הליך שלם שנמשך כאמור שלוש שנים. עוד ועוד ערכאות נכנסו לתוך התמונה, כאשר הסבתא כאמור פתחה 27 הליכי משנה סביב ההליך הזה.

בית המשפט ציין כי ״ישנה חשיבות רבה לקשר בין נכדים לבין סבים, אך קשר זה צריך להתקיים תוך שמירה על יציבותם ורווחתם של הקטינים, תוך כיבוד הסמכות ההורית של הוריהם. במקרה דנן עלה מהתסקיר, הנתמך בחלקו גם בטענות ההורים וגם בטענות התובעת, כי התנהלות הסבתא פוגעת ביכולת לקיים קשר תקין ויציב. הקושי של הסבתא לכבד גבולות ולשים את צורכי הקטינים בראש סדר העדיפויות, לצד התנהגות כוחנית וביקורתית, עלול להזיק לקטינים.

"הגם שהתובעת הציגה חוות דעת פסיכיאטרית מטעמה, השוללת תחלואה נפשית, אינה שומטת את הרושם הכללי שהתקבל על ידי הגורם הטיפולי וכן על ידי בית המשפט בדיונים ובבקשות המרובות לגבי קשיי התובעת בהתנהלות הבין־אישית בכיבוד הסמכות ההורית, ובכלל כיבוד עמדות השונות משלה. היקף ההליכים המשפטיים ואופן ניהולם מצביע אף הוא על רצון לכפות את רצונה בכל מחיר, ופחות על ניסיון לקדם קשר הרמוני עם בנה, כלתה ונכדיה״.

השופטת ציינה בכנות כי ההליך המשפטי לא סייע אלא רק הזיק. ״לעיתים, נכון להכיר בגבולות ההליך המשפטי, מקרה זה נמנה עליהם. כפי שציינה העובדת הסוציאלית וכשם שטען בנה הצעיר של התובעת, דווקא ההליך המשפטי העכיר את היחסים״.

הסבתא קיללה והעליבה

על כך יש לשאול – אז למה התביעה לא נזרקה מכל המדרגות כבר לפני שנים?

השופטת מציינת כי ״דומה כי זו תמצית התביעה, צרכיה של הסבתא בראש ובראשונה. בית המשפט אינו יכול לאפשר קשר שעלול להעמיד את הקטינים במצב של חוסר יציבות, ודאות או מתחים מעל ראשם. משנה תוקף יש לאמור לאחר שהעניין נבחן על ידי העובדת הסוציאלית ובשים לב לגילם הצעיר של הקטינים״.

אם מסקנת בית המשפט שתמצית התביעה היא צרכיה של הסבתא, על מה בכלל הדיון? הרי הסעיף קובע בפירוש שהשיקול הוא טובת הילד. כמו כן, ברור שהמחוקק חוקק את הסעיף הזה למקרי קצה חריגים של התנערות ההורים מהסבא והסבתא תוך פגיעה בטובת הילד. למרות זאת, תוך שנים לא רבות, בית המשפט איפשר לסבתא להגיש תביעה ולהטריל את נכדיה וילדיה לטובת צרכיה האישיים.

האם אנחנו רוצים שכל סבא וסבתא שבריאותם הנפשית רעועה יוכלו לגרור את ילדיהם ונכדיהם להליכים משפטיים סבוכים, לכלות את ממונם ואת מרצם ואף את שלומם הנפשי?

חשוב לציין בהקשר הזה, שהבן והכלה דווקא שמרו מאוד על כבוד הסבתא, והסכימו למרות הכול שהיא תבוא לבקר אותם ולראות את נכדיה, אך שהעניין ייעשה אך ורק בפיקוחם ובביתם.

מערכת משפט סבירה הייתה זורקת את התביעה מכל המדרגות תוך רגע. מערכת משפט פחות סבירה הייתה זורקת את התביעה תוך שנה. מערכת משפט ממש לא סבירה קבעה בסופו של דבר את זכויות הסבתא:

״על יסוד התרשמות בית המשפט והמלצות התסקיר, יש לאפשר קשר בין הסבתא לנכדיה באופן שישמור על רווחתם של הקטינים תחת סמכות הוריהם כמפורט:

הסבתא תהיה רשאית להיפגש עם נכדיה, במקום מגוריהם.

המפגשים יתקיימו בתיאום מראש עם ההורים ובהתחשב בגילם, ברצונם ובצורכי הקטינים.

המפגשים יתקיימו בנוכחות אחד ההורים, אשר ילווה את הקטינים למפגשים וישהה עימם במהלכם. ניתן יהיה לקצר את משך זמן המפגשים בהתאם לשיקול דעת ההורה המלווה״.

על מה ולמה צריך לקבע בפסק דין את זכויות הסבתא? אחרי שנקבע בפירוש שמה שמעניין את הסבתא זה הצרכים שלה ולא טובת הילד, אחרי שהשופטת רומזת בפירוש שיש לסבתא בעיות נפשיות, אחרי שהסבתא מקללת ומעליבה את הבן שלה ואת כלתה, אחרי שהיא אומרת שהיא מסרבת לערוך שיחות טלפון עם הנכדים כל עוד הם לא יגיעו לביתה וישהו שם לבדם, ואחרי כל כך הרבה דברים – למה בית המשפט בכלל נזקק לתת פסק דין ולקבוע את זכויות הסבתא?

למה לא פשוט לקבוע שההורים הם האפוטרופוסים של ילדיהם, ושבית המשפט לא מצא עילה להתערב בשיקול דעתם, ומותיר להם את שיקול הדעת כיצד לנהוג בקשר שלהם עם הסבתא? אי אפשר פשוט לדחות את התביעה ולהבהיר שההורים הם האחראים הבלעדיים על ילדיהם? למה תמיד חייבים להתחכם?

ובמבט רחב יותר: העומס על מערכת המשפט הוא עצום. אבל ההליך הזה מלמד בצורה הברורה ביותר שתוספת שופטים לבדה ממש לא תפתור את הבעיה. תחשבו כמה תשומות ומשאבים הושקעו בהליך הסקר הזה, על שלל 27 הליכי המשנה שלו, כמה תשומות נדרשו ממחלקת הרווחה של העירייה ומגורמי המקצוע. והכול בגלל חוסר יכולת לחתוך את ההליך עוד בראשיתו, ולומר בצורה ברורה שהעניין כלל לא משפטי, וששיקול הדעת שייך להורי הקטינים. בני אדם הם דבר מורכב, אבל בית המשפט הוא לא הפתרון לכל דבר. לפעמים, כמו בהליך הזה, בית המשפט הוא לא הפתרון, אלא רק מעצים את הבעיה האנושית. לא כל בעיה ניתן לפתור באמצעות פסק דין, ולא כל דבר צריך להתברר בבית משפט.

ובזמן הזה שבית המשפט מכלה את זמנו בהליך סרק – כמה אנשים וכמה הליכים מעלים אבק ומחכים ליומם בבית המשפט? האם כשהמחוקק קבע את סעיף 28ב לחוק, הוא העלה על דעתו את הטרללת הזאת? מסופקני.

לתגובות:

[email protected]