"אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו־90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו״. כך אמר יאיר גולן, אז סגן הרמטכ״ל, בנאומו ב־2016.
מי שמשתמש בזיכרון השואה כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל חוטא פעמיים. הוא חוטא כלפי החיים וכלפי המתים. כלפי החיים, מפני שהוא מטשטש את ההבחנה המוסרית היסודית בין עם שמבקש לחיות, לבנות ולשגשג, לבין אויבים שקמים עליו לכלותו, ובכך מחליש את כוח העמידה היהודי ומכשיר בפועל את המשך רצח היהודים. כלפי המתים, מפני שהוא מסלף את משמעותה של השואה והופך אותה מזיכרון של שנאת ישראל רצחנית לכלי פוליטי שנועד להלקות את ישראל בהווה.
השואה איננה אזהרה מפני עצם הכוח היהודי, אלא ההיפך הגמור: היא אזהרה מפני חולשה יהודית, מפני עיוורון יהודי, ומפני כישלון לזהות בזמן את מי שמבקש להשמיד אותנו. היא איננה מלמדת לחשוד קודם כול בעצמנו, אלא להבין את עומק שנאת ישראל, להכיר בכך שהיא שבה ומופיעה בלבושים שונים, ולדעת שיש מצבים שבהם שימוש בכוח איננו סכנה מוסרית אלא חובה מוסרית. לכן מי שגוזר מן השואה מסקנה שעיקרה חשדנות כלפי ישראל, כלפי הלאומיות היהודית, או כלפי עצם הנכונות להילחם, איננו מפיק לקחים מהשואה אלא מעוות אותם.
המהלך הזה פסול לא רק מפני שהוא שגוי היסטורית, אלא מפני שהוא מסוכן בהווה. כאשר זיכרון השואה מגויס כדי להזהיר דווקא מפני עם ישראל המבקש חיים של ברכה עבורו ועבור העולם כולו, במקום מפני האויב המבקש להשמידו, נוצר היפוך מוסרי. הקורבן נדרש להתנצל על כוחו, והרוצח נהנה מן הבלבול. זהו חילול של זיכרון השואה והפקרה של יהודים חיים בשם מוסר מדומה.
הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה, ומעצב ומרצה בבצלאל
