חגיגות הרומפלנאכט. לפני שבוע ימים התיישבתי לכתוב את מכתב הרומפלנאכט, מכתב שאני כותבת לילדיי במוצאי חג הפסח מדי שנה. ברקע נשמעים רעשי נקישת כלים, דלתות ארון שנפתחות, רשרוש מפות שמוסרות מהשולחן ומכונת כביסה פעילה. והנה, מתקבלת בשורת הפסקת האש וסדר היום משתנה באחת מקצה לקצה. המרפאה שלי תיפתח מחר, בתי הספר והגנים חוזרים לפעילות, תפילות מכובדות בבתי תפילה, הכותל נפתח סוף סוף, וטקסי השינה הופכים לשגרתיים, בלי הכנה מראש של פריטי לבוש חיוניים לפני ריצה למקלט. בעזרת ה' נחגוג את חגי הגאולה של חודש אייר, את יום העצמאות ואת יום ירושלים ברוב עם בתפילת הלל חגיגית, החגיגות בל"ג בעומר תתקיימנה במירון והחתונות תחזורנה לאולמות (כמה חבל).
אנחנו למודי חיים של תנודתיות, ואין ספק שהגמישות של העם שלנו היא פנטסטית. בהלימה מופלאה לתכונה זו, הרומפלנאכט מבטא ליל בלגן שאחרי הפסח, מצב של מעבר חד שבו הבית עובר באחת מן הקדושה המיוחדת של ימי החג אל שגרת החיים, מאכילת מצה בלבד לאכילה של פיתות. כלי הפסח נארזים, כלי החמץ שבים למקומם, הארונות נפתחים, המדפים מתחלפים, והמטבח כולו משנה את פניו בתוך שעות ספורות. דווקא בשל הדחיפות, הקצב והתחושה שהבית כולו נמצא בתנועה, קיבל הלילה הזה את שמו. בקהילות אשכנז בגרמניה, באלזס, בלורן ובמזרח אירופה, הרומפלנאכט היה אירוע משפחתי בפני עצמו, משהו לא פחות חגיגי מחגיגות המימונה. המבוגרים עסקו באריזת כלי הפסח ובהמשך בהחזרת כלי החמץ, הילדים התרוצצו בין החדרים, ולעיתים זה נמשך עד השעות הקטנות של הלילה. במקומות מסוימים אף ציינו את סיום הרומפל בשתיית בירה חמץ שנקנתה אחרי החג כסמל לחזרה לשגרה ולחיים הרגילים. פסח הוא תמיד חג של מעבר מעבדות לחירות, מימי החורף לימי האביב, מזיכרון רחוק לסיפור שלנו היום. גם הרומפלנאכט הוא חלק מאותו הסיפור. אחרי שבעה ימים שבהם הבית חי בתוך זמן אחר, מגיע הלילה שבו החיים שבים למסלולם.
בלגן שהוא אי של יציבות. הרומפלנאכט הוא סמל לחיים שלנו בשנים האחרונות, שמלאים במעברים חדים בין סדר לבלגן ובין שגרה לחירום. הוא מבטא את היכולת להכיל תנועה, שינוי ובלגן בלי לאבד את המרכז. במציאות שבה אזעקה אחת יכולה לקטוע נסיעה ושיחת טלפון אחת יכולה לשנות ערב שלם, כאשר ברגע אחד הכול מתנהל כמתוכנן וברגע הבא החיים נעצרים והלב נכנס לדריכות – הרומפלנאכט מסמל את המעבר החד והמתעתע ואת היכולת להפוך רגע יומיומי למשמעותי. הוא מצליח לייקר רגע של אי סדר ולהפוך אותו לסיפור של זיכרון, זהות והמשכיות.
היום נדמה שהחיים עצמם נעים ללא הרף בין סדר לבלגן, בין שגרה לשיבוש. אזעקות, גיוסי מילואים, נסיעות שנקטעות, ערבי חג שנעצרים בפתאומיות – כל אלה יוצרים מציאות שבה המעבר בין שלווה לדריכות נעשה כמעט מיידי. ובכל זאת, בתוך כל זה, הבית נשאר מרכז הכובד. משפחות ממשיכות להתכנס, לארח, לבשל, לשיר ולספר סיפורים. דווקא במציאות של אי־ודאות, השולחן המשפחתי, הילדים המשחקים, העוגות שנאפות, האורחים שמגיעים והמפגשים בחול המועד הם ממש אי של יציבות. בזמנים שבהם חוסר הוודאות הפך לחלק בלתי נפרד מחייהן של משפחות רבות והמציאות נראית שברירית, מתגלה כוח אנושי של חוסן, והוא נבנה ברגעים הקטנים של החיים.
אולי יעניין אתכם
"גברת, אני הנהג". אבל מעל הכול, מה שבאמת מעניק את הביטחון ואת החוסן הוא ההבנה שיש מנהיג לבירה, שהכול מנוהל עד הפרט הקטן ביותר, שיש קטר לרכבת והוא מוביל אותה. ומעשה שהיה כך היה: אישה מגויסת (סבב חמישי) נסעה ברכבת עם ששת ילדיה הקטנים. פתאום נשמעה התרעה לפני אזעקה, ונהג הרכבת עצר בתחנה הקרובה וביקש מכל הנוסעים לרדת למרחב מוגן בתחנה. האישה ירדה בזריזות עם ילדיה למרחב המוגן, אבל היה לה חשש – איך תספיק לרוץ עם ששת הילדים בחזרה לרכבת לפני שתתחיל שוב לנסוע? כל הציוד שלה ושל הילדים נמצא בקרון, שהרי היא נוסעת להוריה למשך כל החג! במרחב המוגן עמד לידה גבר צעיר שגם הגיע מהרכבת. הוא אמר לה: "גברת, את נראית מודאגת, אבל הכול בסדר, בעוד כמה דקות נעלה על הרכבת ונמשיך בנסיעה". האישה ענתה לו: "זה בדיוק מה שמטריד אותי, איך אספיק לעלות לרכבת עם כל הילדים, ואולי הרכבת תיסע בלעדיי?". הסתכל עליה האיש בחיוך ואמר: "את יכולה להירגע גברת, אני הנהג של הרכבת, ואני לא אסע בלעדייך…"
ברגע אחד, בתוך מציאות של חרדה, נוצרה תחושת ביטחון אנושית עמוקה. הסיפור הקטן הזה, שנלקח מן החיים עצמם, מספר את סיפורה של החברה הישראלית כולה, חברה שחיה בין מתח תמידי ובין יכולת מופלאה למצוא רוגע, תמיכה ותקווה. כמובן שיש כאן לא רק סיפור מהחיים אלא גם הנחייה לחיים: נהג הרכבת ברוך הוא נמצא איתנו ולידנו, הוא רואה אותנו ושומע אותנו ודואג לנו. אנחנו לא לבד.
לפני כמה ימים נסעה משפחה לחגוג את השבת עם קרובים בדרום. בדרך הם ביקרו את האח שנמצא במילואים בעוטף ותפקידו ללוות שיירות שנכנסות לתוך הרצועה. הוא העלה אותם על גבעה והראה להם את השטח שבו הוא נלחם. בשלב מסוים שאלה אחותו: "אתה לא מפחד שהשיירה תיסע בלעדיך?". הביט בה האח מלמעלה, חייך ואמר: "זה בסדר, לא יזוזו בלעדיי, אני מפקד השיירה". גם זה סיפור מהחיים.
בדילוגים של צבי. אנחנו עומדים לפני חגי הגאולה של חודש אייר, וגם בהם יש רצוא ושוב. מיום הזיכרון אנחנו עוברים בחטף לחגיגות יום העצמאות. התנודתיות, המעברים החדים שאנו חווים, הם הם סממני המשיח. במגילת שיר השירים קראנו "דומה דודי לצבי או לעופר האיילים". בספרו 'אילת השחר' מבאר הרב פילבר שהצבי – גם כאשר הוא רץ למעלה על ראשי ההרים ובכך נגלה לעינינו, וגם כשהוא נמצא בעמקים שבין ההרים ובכך נכסה מעינינו – ממשיך במרוצו קדימה. כך גואל אחרון, גם כשנדמה שיש לכאורה נסיגה חלילה מהתוכנית האלוקית לגאול אותנו, זה רק על פי מגבלות הראייה שלנו, אך לאמיתו של דבר, גם אז הוא ממשיך במרוצו אל המטרה, כי ה' דיבר טוב על ישראל.
לתגובות:
