הקפטן עולה להתקפה

מנשה זלקה יכול היה להרשות לעצמו להתגורר בשכונה יוקרתית בהרבה משכונת יוספטל בחדרה, אבל הוא לא מוכן לשמוע על אפשרות אחרת. שחקן הכדורגל המוערך גר עם אשתו זהבה ושני ילדיהם הקטנים, דביר ציון ואליה, בשכונה שבה גדל בחדרה, מסיבה אחת: בבניין ממול גרה אימו, דינה, ועל הקרבה אליה הוא לא מוותר. הנאמנות לבית ולשורשים מלווה אותו בצמתים בחייו לא רק בהקשר המשפחתי, אלא גם בדרכו המקצועית ככדורגלן. הקריירה מעולם לא הייתה אצלו ערך עליון, וכשנדרש להכריע בינה ובין מחויבותו למדינת ישראל – הבחירה הייתה ברורה לו מאליה.

בשונה משחקני כדורגל רבים, בחר זלקה להתגייס לצה"ל ואף לשרת בשירות מילואים קרבי, על אף המחיר שההחלטה הזאת גובה מחייו המקצועיים. כבר שנתיים וחצי שהוא נכנס ויוצא מלבנון, וניכר שהמוטיבציה הגבוהה שלו להילחם לא נשחקה על אף סבבי הגיוס החוזרים ונשנים. גם לאחר הפסקת האש הוא עדיין מוצב בלבנון, ויש לו מה לומר עליה.

"ברור לכולם שהפסקת האש הזאת היא בהובלה של הנשיא טראמפ, כחלק משילוב הזרועות בין ישראל לארצות הברית בעם כלביא ובשאגת הארי, והעמידה הבלתי מתפשרת של ארצות הברית מאחורינו ולא רק בדיבורים. אז ברור שמדינת ישראל תכבד את הבקשה של הנשיא טראמפ. אני מסופק כמה הפסקת האש הזאת תחזיק, אבל אנחנו חייבים את זה לאמריקאים. דבר חשוב זה הסייגים שהכנסנו להפסקת אש הזאת, שאנחנו בשטח ושולטים ומול כל ניסיון כזה או אחר אנחנו רשאים להשמיד את האיום".

אתה מרוצה מאיך שהמלחמה הזאת התנהלה?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת הדס צורי החבר של חאבייר

עוד מאת הדס צורי רופא עם עמוד שדרה

"אני חושב שהמלחמה נוהלה בצורה די טובה. בדיעבד כולם חכמים ויודעים לומר מה היה צריך לעשות אחרת, אבל בסוף ידנו על העליונה וזה משהו שחשוב לומר גם בתקשורת. אני לא אוהב את הבכי והנהי של אנשים שאומרים שאנחנו מדשדשים או שחלילה נהרגים חיילים סתם. זה לא נכון וזה פוגע בחיילי המילואים. אנחנו עושים שם עבודה קשה לילות וימים, בגשמים, בבוץ וברוחות, הולכים ומטהרים בית בית, קומה קומה, פיר פיר, ובסוף אומרים שאנחנו עובדים לחינם, שאנחנו מדשדשים ושההקרבה שלנו לא שווה כלום".

זה מחליש אתכם, הלוחמים, כשאתם שומעים דברים כאלה בתקשורת?

"מאוד. אני יודע שזה לא נכון, אבל כשאתה מגיע הביתה ואשתך אומרת ששמעה בתקשורת שאנחנו לא מנצחים ושחיילים נהרגים סתם זה מאוד מחליש וזה גם פשוט לא נכון. אנחנו עובדים עכשיו בשביל להבטיח ביטחון לעשרים שנה קדימה, אנחנו לא הולכים סתם! אנחנו עובדים קשה כדי לשמור על המדינה ועל העם שלנו, אבל אז באים אנשים עם מיקרופון שלא עשו יום אחד מילואים ומדכדכים ומחלישים. למה זה טוב? מה זה נותן?" הוא תוהה. "הרי האויב משתמש בזה, לוקח את הציטוטים שלהם ומפרסם באל־ג'זירה ובאל־מנאר".

הוא מבקש לנצל את הבמה של 'בשבע' כדי לחזק את רוח העם: "אנחנו מנצחים! ניצחנו במהלך המלחמה ועוד ננצח בהמשך. זה הנרטיב שאני רוצה שיעבור אל הקוראים וזה מה שצריך לשדר ולומר, זה מה שהמשפחות שלנו צריכות לראות כשהן מדליקות את הטלוויזיה. החיילים שלנו גיבורים, ואם אנחנו רוצים שהצעירים יתגייסו הם צריכים לשמוע שהחיילים הם גיבורים ואלופים. הם עוזבים הכול בשביל להגן עלינו, ובזכותם אנחנו יכולים לחיות בביטחון. אם נשדר את זה לצעירים, אז כשיגיע תורם להתגייס הם ירצו להיות לוחמים. אי אפשר להכריח אף אחד להיות לוחם. אני יוצא למילואים ורוצה לדעת שמי שהולך איתי בחר לעשות את זה ומבין את החשיבות והמשמעות של הדבר הזה. זה גם המסר שצריך לעבור לבני הנוער שלנו".

"אמא לא אהבה את הפאול"

זלקה, כמעט בן 36, עלה ארצה מאתיופיה כשהיה בן שמונה חודשים, הצעיר במשפחה של חמישה אחים. "התחלנו את החיים בישראל במרכז קליטה במכמורת, ואחר כך הגענו לכאן, לחדרה. גדלתי בשכונת עולים, הוריי עבדו בעבודת כפיים קשה כדי לפרנס אותנו, אבל הבית היה מלא חום ואהבה", הוא פותח. "הבית היה דתי, שמרנו שבת וביסודי למדתי בבית ספר דתי". עד היום הוא מאוד מסורתי, מניח תפילין, שומר כשרות וחוגג את החגים.

בשכונה שבה גדל רוב התושבים היו מבני העדה האתיופית שחיו לצד עולי חבר העמים, רוסיה וקווקז. "זו הייתה שכונה לא פשוטה. הקליטה של העולים בשנות התשעים לא הייתה מהמשובחות", הוא מתנסח בעדינות. "דחפו את כל העולים לשכונות מסוימות בכל עיר, וזה הקשה על השילוב בחברה, גם של ההורים וגם של הילדים. זה גרם ליצירת פערים גדולים שעד היום אנחנו מתמודדים איתם. הגענו לכאן ממדינת עולם שלישי, בלי השכלה, לאימפריה שהיא מדינת ישראל והיינו צריכים ללמוד להסתדר ולשרוד".

אתה זוכר את התחושות בבית מול ההתמודדות הזאת?

"ההורים שלנו לא באו לפה בשביל להתקדם ברמת החיים אלא בגלל החזון הציוני והיהודי שלנו, החלום להגיע לארץ ישראל ולירושלים, וברוך ה' זכינו להגשים את החלום הזה, וזה יותר חשוב מכל דבר אחר. היינו חמישה ילדים בבית לא גדול, אבל כאמור קיבלנו הרבה חום ואהבה והוריי גידלו אותנו עם הרבה התלהבות לחיות בארץ ישראל ועם הרבה שמחת חיים ונתינה".

זלקה הוא קפטן הפועל חדרה בכדורגל, קבוצה שהפתיעה והצליחה להעפיל לליגת העל לפני כתשע שנים ואף החזיקה מעמד בליגה במשך תקופה לא קצרה, אף על פי שאין לה ספונסר כמו לקבוצות אחרות בליגת העל. "אני משחק כדורגל מגיל שבע", הוא אומר. הוריו לא היו מעורבים בתחביב שאחר כך הפך למקצוע: "אמא ראתה אותי משחק אולי פעם אחת, כשהייתי ילד. היא ראתה איך עושים עליי פאול ומאז היא נמנעת מזה. היא מאוד לא אהבה את זה", הוא צוחק. "כשהייתי ילד הכדורגל לא היה כמו היום, שההורים דוחפים את הילד לשחק, משקיעים כספים, מסיעים לאימונים ומשקיעים בהתקדמות המקצועית. ההורים שלי היו עסוקים בלהביא אוכל הביתה".

אז איך התקדמת?

"בעזרת אנשים טובים כמו אלי דגני, חן קורקוס ודרור חזיזה, שחשוב לי לציין את שמותיהם כי מגיל קטן הם טיפחו אותי והשקיעו בי. הם ידעו שהמצב הכלכלי שלי לא מזהיר אז הם עזרו לי עם ציוד, קנו לי נעליים ודאגו שאתאמן. אנשים מדהימים שאני לא שוכח לרגע את מה שהם עשו בשבילי". בהקשר הזה הוא מזכיר בהערכה גם את חברו הטוב מהשכונה דרור קפאח, מי שידוע כפאנליסט בערוץ 14: "דרור הוא גם מאמן כדורגל וכושר. הוא עבד איתי הרבה ועזר לי מאוד לשפר את היכולות ולהתקדם".

כשזלקה היה בן 16 הגיעו לשכונה שלו אנשי פרויקט 'נירים בשכונות' שהוקם על ידי לוחמים משייטת 13 לזכר חברם ניר קריצ'מן שנהרג במבצע חומת מגן. הפרויקט מהווה מסגרת פנים־קהילתית לנערים במצבי סיכון ואוכלוסיות מוחלשות ומסייע להם להשתלב בחברה ולשרת שירות משמעותי בצה"ל. "הפרויקט התחיל בשכונה שלנו במטרה שנהיה במסגרת של פעילות משמעותית שתשמור עלינו מלהגיע למקומות לא טובים. המדריכים דיברו איתנו הרבה על שירות משמעותי בצה"ל, עשו לנו מסעות בשטח, ושם התחלתי לחשוב על שירות קרבי. מי שעוד עזר לזה מאוד היה אחי הגדול ששירת בדובדבן ודחף אותי ללכת לשירות קרבי".

אחיו הגדול חזר בתשובה ומנהל כיום אורח חיים חרדי: "כשהייתי בן שבע עשרה, ואחי קצת דאג על מה שיהיה איתי בעתיד, הוא הלך לרב יניב עשורי ושאל אותו מה יהיה עם אחיו הקטן. הרב אמר לו: "שלח אותו לצבא, הצבא יעשה אותו בן אדם ומשם הוא יתקדם". על השיחה הזאת של אחי עם הרב שמעתי רק לפני כמה ימים, כששוחחתי עם אחי על הבן הבכור שלו שעכשיו עומד להתגייס. הוא לא סיפר לי על זה קודם. מסתבר שהרב צדק".

ומה עם הכדורגל? היית מוכן לוותר? שיחקת בליגה ארצית והיית שחקן מוכשר.

"הייתה לי התלבטות ממושכת, אבל מה שהכריע את הכף היה כאמור פרויקט 'נירים בשכונות' ואחי הגדול שאמר לי שכדורגל זה תחום שיש בו המון פציעות וחבל שאפסיד גם את הצבא בשביל קריירה לא מובטחת בספורט. החלטתי להתגייס ולהיות לוחם וזה מה שבנה אותי".

זלקה מדבר על השירות הצבאי בעיניים נוצצות. הוא מראה לי מגן שקיבל מהיחידה שלו בצנחנים בסיום השירות, ואומר כי זה האות הכי חשוב שקיבל מעולם, אף על פי שיש לו מדף מלא בגביעים ואותות הוקרה.

מה השירות הצבאי תרם לך כאדם?

"הצבא בונה אותך", הוא אומר. "אתה נכנס ילד בן 18 ‫ומשתחרר אדם בוגר מבחינה מנטלית. לי זה שינה את החיים כי הייתי ילד שגדל בשכונה קצת בעייתית והייתי די חצוף, אבל השירות בצבא שינה אותי. הכרתי אנשים מדהימים, למדתי מה זה חברות ומה זו משמעת, גם סף ההכלה וכוח הסבל שלי גדלו".

במהלך שירותו הצבאי אלי דגני, מנכ"ל הפועל חדרה לשעבר, חידש לו מדי שנה את כרטיס השחקן, ולאחר השירות הוא ביקש לחזור לשחק. "התחלתי להתאמן והניצוץ נדלק מחדש, האהבה למשחק חזרה. אחרי כמה עונות הצלחנו להעפיל לליגה לאומית, אבל אני זוכר שבמשך תקופה לא שיחקתי, ישבתי על הספסל והייתי צריך להיאבק ולפלס את דרכי בחזרה למגרש". גם כשהקבוצה הצליחה לעלות לליגת העל, הוא לא שיחק בהתחלה. "במשך 14 משחקים ישבתי על הספסל", הוא נזכר. "אנשים אחרים אולי היו נשברים, אבל בזכות השירות כלוחם סף השבירה שלי עלה מאוד והצלחתי לחרוק שיניים, להמשיך להתאמן ולנסות להתבלט. הניווטים והמסעות שבהם הולכים עם משקלים גדולים מאוד וכמעט בלי שינה לימדו אותי להתגבר על הקושי, ובמשך שלושה חודשים שבהם לא שיחקתי בליגת העל לא נשברתי. המשכתי להתאמן, וכשסוף סוף קיבלתי את ההזדמנות להוכיח את עצמי לקחתי אותה בשתי ידיים, התאמצתי מאוד והשקעתי, עד שהפכתי להיות שחקן משמעותי בקבוצה".

במהלך הקריירה המתחדשת שלו בכדורגל המשיך זלקה להתייצב למילואים, אבל כששיחק בליגת העל וגם אז לא ויתר על יציאה למילואים, התפתח סביבו רעש תקשורתי. "פתאום כל המדינה הכירה אותי כי הייתי הכדורגלן מליגת העל שהוא גם לוחם מילואים פעיל וזה הדהים את כולם".

בעקבות המהומה התקשורתית סביבו וההערכה הרבה שזכה לה מכל שכבות העם, זלקה נבחר להשיא משואה בהר הרצל בטקס יום העצמאות בשנת 2019. "זה היה הדבר הכי מרגש שהשתתפתי בו בחיי, מלבד הלידות של הילדים שלי כמובן", הוא מחייך, "הדבר הכי נשגב שעשיתי". לפני שהדליק את המשואה הוא בחר לציין את אנשי המילואים ואת בני העדה האתיופית שעבורם הוא נציג ושליח. "התרגשתי מאוד לראות את אמא שלי, עולה מאתיופיה, שהגיעה מכפר קטן שבקושי היה בו מה לאכול, עברה קשיי קליטה לא פשוטים וכעת רואה את הבן שלה משיא משואה בהר בהרצל מול כל קברניטי מדינת ישראל".

בוז בסכנין, אהבה בטדי

בעקבות הפרסום שלך כלוחם מילואים חווית גם חוויות לא פשוטות על המגרש.

"נכון. כששיחקנו בסכנין הקהל צעק לי 'טרוריסט' ו'רוצח'", הוא מספר.

פחדת?

"אני לא מפחד מאף אחד, רק מהקדוש ברוך הוא", הוא עונה, "אבל הרגשתי כפיות טובה גדולה כי בסוף לוחמי המילואים מגינים גם עליהם. הרי ברור שכשהם צעקו לי את הקריאות הללו הם לא ראו בי כדורגלן אלא חייל מילואים בצה"ל. לפני המשחק הם גם ביזו את ההמנון בשריקות בוז וקללות".

אחרי 7 באוקטובר זלקה נפגש עם שר התרבות מיקי זוהר. "אמרתי לו שיש לנו הזדמנות להעביר בהתאחדות תקנות שאומרות שכל מי שיבזה את ההמנון או יקרא קריאות נגד חיילי צה"ל, יורידו לו נקודות באופן אוטומטי. הוא אמר שיפעל בנוגע לכך אבל בינתיים זה לא קרה".

אחרי האירוע עם אוהדי סכנין, זלקה זכה לחיבוק ותמיכה דווקא מאוהדי בית"ר ירושלים: "שבועיים אחרי האירוע שהיה בסכנין הגענו לטדי, והאוהדים של בית"ר הכינו לי קבלת פנים מדהימה: הם נתנו לי זר פרחים, הודו לי בשם המועדון מול כל הקהל וקראו קריאות תמיכה ואהבה. הייתי על סף דמעות". הוא מחמיא לאוהדי בית"ר ויוצא נגד התדמית התקשורתית שלהם: "הם הקהל הכי פטריוטי ובעל גאווה לאומית. כשהם הריעו לי זה לא היה בגלל שפגעו בי, אלא בגלל שראו בי סמל לחיילי צה"ל. האוהדים של סכנין פגעו בחיילי המילואים וביזו אותם". מאז הוא הגיע עוד כמה פעמים לטדי, והאהבה של אוהדי הקבוצה כלפיו לא פסקה. "בסוף כולם מבינים שהקריאות בסכנין היו קריאות נגד הצבא ונגד חיילי המילואים, שאני זה שמייצג אותם בדשא, ואני שמח לייצג אותם כי הם אלופי העולם מבחינתי. בכל מקום אני תמיד דואג לשבח אותם ולהזכיר את האנשים הפשוטים שעוזבים הכול ומתגייסים לצבא. הכפיים האלה בטדי הן בעיקר בשבילם, לא בשבילי".

אני שואלת אותו מה דעתו על פסיקת בג"ץ שהתירה לאוהדי הפועל תל אביב ללבוש במשחקי הליגה חולצות עם הכיתוב "שוטרים חלאות". "אני פחות אוהב את זה, אבל זה במסגרת חופש הביטוי. זה פחות גרוע מכך שבזמן מלחמה סגן הרמטכ"ל לשעבר אומר שמדינת ישראל הורגת תינוקות כתחביב, או מקיום הפגנות בזמן מלחמה ששם נאמרות אמירות כמו 'חיילי צה"ל רוצחים' ו'רצח עם'. אם זה מותר, אז מה רוצים מאוהדי הפועל?"

במלחמה האחרונה אתה יוצא למילואים כשבבית נשארת אשתך עם שני פעוטות. זה נהיה יותר קשה מבעבר?

"הגעגוע גדול מאוד", הוא מודה, "וגם לאשתי זה לא פשוט, אבל משרתים איתי במילואים אנשים בני ארבעים וחמישים שיש להם שישה ושבעה ילדים בבית, אז מה אני אגיד? אין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים שלילדים שלנו יהיו חיים טובים ויהיה להם שקט וביטחון, צריך להסתכל על התמונה הגדולה: אנחנו באים לשמור על המדינה שלנו ונכנסים ללבנון כדי לטפל בתשתיות הטרור הבלתי נתפסות שחיזבאללה בנה במשך שנים. במקומות שאני הייתי בהם בלבנון לא נשאר כלום, אין להם לאן לחזור. שיטחנו את כל מה שהיה צריך לשטח בשביל שלא יהיה שם מי שיירה לכיוון אביבים, מנרה או זרעית. בסופו של דבר צריך לגדוע את היכולת של חיזבאללה לירות לעבר העורף הישראלי. כבר היום הם מצליחים לירות רק מאתיים טילים ביום ולא אלפיים כמו שהיה להם בהתחלה, וזה הישג אדיר".

את שירות המילואים שלו מאז 7 באוקטובר הוא עושה בעיקר בלבנון, ומה שהכי הדהים אותו הוא כמויות הנשק שנאגרו בתוך הבתים. "כמויות הנשק שמצאנו שם זה משהו שאי אפשר להסביר. בכל בית ובית מצאנו משגרים, קלצ'ניקובים, כדורים ואמצעי לחימה, פירים של מנהרות וגם ספרים אנטישמיים ודגלים של חיזבאללה. כולם שם חושבים חיזבאללה ומהווים חלק מהטרור ומהשאיפה להרוג יהודים. כל בית שאליו נכנסנו ואמור היה להיות מטוהר בעשרים דקות הופך לאירוע מורכב, כי יש בו גם סליקים של נשק ופירים של מנהרות. רק כשאתה מגיע ורואה את זה בעיניים אתה מבין את גודל האיום והשנאה שלהם".

זלקה הוא מטוליסט, ולאחרונה תועד כשהוא משגר מטול רימון ופוגע בבית של חיזבאללה בדרום לבנון. "בצבא יש אמרה ידועה: אין צייר בלי מכחול ואין אתיופי בלי מטול", הוא צוחק. "הסרטון הזה התפרסם לאחר שהגיע לכתב הצבאי של ערוץ 14 הלל ביטון־רוזן, ונהיה קצת בלגן סביבו. אנטישמים בכל העולם העלו אותו וכתבו שאני כדורגלן שמבצע רצח עם בלבנון. גם אל־ג'זירה עשו מזה חגיגה אנטישמית כמובן. אני מקבל כמויות אדירות של שנאה ברשתות, אבל לצד זה אני מקבל אלפי תגובות אוהבות של עם ישראל. אין על העם שלנו בעולם!"

דובר צה"ל לא אהב את הפרסום של הסרטון וביקש לעצור את ההדהוד שלו. "אני מכבד את הבקשה", אומר זלקה, "אבל עם כל הכבוד לכולם, אני תמיד מעדיף שאמא של האויב תבכה ולא אמא שלי. אני לא אסכן את עצמי בעשירית אחוז בשביל לשמור על אויב. המטרה שלי היא שכל אנשי הצוות שלי יחזרו בריאים ושלמים למשפחות שלהם ומי שבצד השני לא מעניין אותי בכלל".

העדה זקוקה למנהיגים

מלבד הכדורגל, זלקה גם מרצה לבני נוער ומבוגרים על חשיבות הגיוס לצה"ל, התמודדות נכונה עם כישלונות, שילוב של כדורגל ומילואים וחשיבות התרומה למדינה. "אני עובד גם עם ארגון 'החלוץ' שפועל לחינוך דרך ספורט", הוא אומר. "זה ארגון מדהים שדרכו אני מגיע לבני נוער ומדבר איתם בגובה העיניים על חשיבות הגיוס לצבא ומה השירות הקרבי נותן לנו כבני אדם, כישראלים וכיהודים. לצערנו, כיום שיעור הגיוס הוא לא בשמיים, אז כשאני הולך לקבוצה של 120 תלמידים ומצליח לגרום לשלושה מתוכם להיות לוחמים, מבחינתי עשיתי את שלי. אני מספר להם על הדרך שעשיתי מאז הילדות בשכונה, על כך שחלמתי מגיל קטן להיות כדורגלן ואחר כך להיות לוחם והגשמתי את החלומות הללו, ואני מעודד אותם לא לוותר על החלומות שלהם. אני רוצה לתת להם תקווה, כי אני מגיע למקומות של אנשים מחתך סוציו־אקונומי נמוך ומספר להם שהייתי בדיוק כמוהם, גם לי היו קשיים כלכליים וחברתיים, ואני מנסה לתת להם כוח להתמודד ולשאוף ולהצליח. כשמתקשרים אליי מדי פעם צעירים שמספרים שההרצאה שלי השפיעה עליהם ומזמינים אותי לסיום המסלול שלהם בשירות הקרבי, בשבילי זה אפילו יותר מרגש מגול שאני מבקיע".

אם כבר דיברנו על חתך סוציו־אקונומי, מה דעתך על המקום שבו נמצאת העדה האתיופית כיום במדינת ישראל?

"לדעתי העדה צריכה להיות במקום הרבה יותר גבוה מבחינה חברתית, כלכלית וציבורית. אבל בשביל להגיע למקומות האלה צריך קודם כול השכלה". לזלקה עצמו יש תואר ראשון בחינוך וחברה מהקריה האקדמית אונו. "אנחנו צריכים לדחוף ולהגיע לאקדמיה ולהשפיע במקומות רלוונטיים גם אם הדלתות לא נפתחות בקלות. העדה זקוקה לאנשים מתוכה שיובילו וייתנו דוגמה, שיפתחו את הדלתות לאחרים. אנחנו צריכים מנהיגים וזה משהו שבעיניי חסר לנו. אין לנו מספיק מנהיגים מתוך העדה".