ביום שני הקרוב, י' באייר הבא עלינו לטובה, יחול יום הולדתו ה־166 של בנימין זאב הרצל. בשנת 2024 חוקקה הכנסת את חוק הרצל וקבעה את יום הולדתו כיום הרצל. כן, יש דבר כזה, יום הרצל. ומה קורה בו? ובכן, לא הרבה. עובדה היא שיום זה יעבור על רובנו בלי שנשים לב אליו. החוק קובע אומנם אי אלו עניינים כדי "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל", וכן שביום זה "יוקדש זמן ללימוד פועלו וחזונו הציוני של בנימין זאב הרצל", אבל בשטח לא קורה הרבה, וחבל. מגיע לו יותר, להרצל.
מי היה בנימין זאב הרצל? נתחיל מהסוף. בלי הרצל מדינת ישראל לא הייתה קמה. הרעיון היה שם לפניו, חובבי ציון כבר הכשירו לבבות ואפילו קרקעות בארץ הקודש, והם בעצמם אכן כבר כיוונו, בניגוד לכל קודמיהם (אם חסידים, אם תלמידי הגר"א), להקמת ישות מדינית או לפחות סמי־מדינית. רק שהיה חסר להם משהו, ובלי המשהו החסר הזה לא היה אפשר להתקדם: המסלול המדיני. אף שהרבנים אלקלעי וקלישר כבר כתבו על הצורך לפנות למעצמות כדי לגייס אותן למפעל הפרוטו־ציוני שלהם, הם לא ידעו לומר מי בדיוק יבצע את הפנייה הזאת, ובשם מי.
הרצל הצליח במה שהצליח כי הוא היה היחיד שידע כיצד לבצע פעילות שהיו כאמור מי שחשבו עליה לפניו, אך לא היה להם קצה חוט כיצד לגשת אליה בפועל, פעילות מדינית. לשם כך הוא היה צריך להתגבר על קושי מובנה. התנאי הבסיסי ביותר לפעילות מדינית הוא, כמתבקש, מדינה. בלי כדור אי אפשר לשחק כדורגל, בלי מטוסים אי אפשר לקיים מטס, בלי כלי נגינה אי אפשר לנגן ובלי מדינה אי אפשר לנהל פעילות מדינית. כך לכאורה. אם כן, אנו נתקלים כאן בבעיית הביצה והתרנגולת: כדי לייסד מדינה צריך לפעול ברמה מדינית, אולם רק מדינות מבצעות פעילות מדינית, והדרה קושיא לדוכתא. מה עושים? כיצד מרבעים את העיגול?
להרצל היה רעיון: כדי לפתור את בעיית היהודים, כלומר את השאלה מה עושים עם היהודים שכולם שונאים אותם, צריך לכנס קונגרס יהודי בין־לאומי. הקונגרס יצמיח ישות מעין מדינית (בלי טריטוריה), וראש ישות זו, תיאודור הרצל, יתנהל אל מול מנהיגי מדינות אירופה כמנהיג מדינה, או לפחות כמנהיג של עם, בסמכות וברשות שהוענקה לו על ידי העם היהודי בקונגרס. פשוט, לא? טוב, בואו נגיד, אני לא הייתי עולה על זה. וגם אם כן הייתי עולה על זה, לא הייתי יודע איך מגיעים לכך. הרצל ידע.
אולי יעניין אתכם
הוא כתב ספר שנהיה רב מכר בקרב יהודי אירופה: מדינת היהודים. הספר נגע באופן פלאי ממש בנפשם של יהודים רבים, גם של שלומי אמוני ישראל. בעקבות הספר הרצל התפרסם באופן שקשה לתאר. בתור מנהיג מתגבש הוא פנה לקהילות יהודיות בכל ארצות אירופה שיארגנו משלחות לקונגרס יהודי ראשון מסוגו, שמטרתו הסופית היא להקים לעם היהודי את מדינת היהודים בארץ ישראל. בקונגרס זה הוכתר הרצל כמנהיג היהודים. אומנם מדינה עדיין אין, אבל יש מנהיג בלתי מעורער ויש מוסדות.
עם יד על הלב, אדם שגדל על ברכי המסורת היהודית לא היה מסוגל להרים את הדבר הזה. גם הרב קוק זצ"ל לא. הרב קוק הבין מה קרה, אבל לא הוא הרים את המפעל הזה. הרצל הרים אותו. הרצל פעל על דעת עצמו, ללא תקדימים וללא עיון במקורות. הוא חיפש (ומצא!) ,על סמך ראות עיניו בלבד, את הדרך הנכונה להצליח בפוליטיקה ארצית. את זה הוא היה מסוגל לעשות רק בזכות היותו חלק מהתרבות האירופית. בזכות הכלים שרכש בהכשרתו האקדמית כדוקטור למשפטים, בזכות היותו מחזאי שידע איך מארגנים במה תיאטרלית שתמשוך קהל ותעורר תשומת לב, בזכות ידיעתו הרחבה בספרות האירופית, בזכות היכרותו מקרוב כעיתונאי בכיר בעיתון הווינאי הכי מכובד את המנגנון הפוליטי במדינות אירופה. רק בכוח היותו ספוג בכל אלה, הוא פעל בהצלחה רבה כל כך.
אנחנו חייבים להרצל ולכל אותם אנשים שהלכו איתו ובדרכו, למרות היותם מרוחקים ממסורת ישראל הרבה מאוד. כאשר אנחנו שואפים, בימים אלו ממש, להקים קומה נוספת למפעל הציוני שתיתן למדינת ישראל האהובה את גושפנקת הדורות שציפו לה במשך אלפי שנים, עלינו להבין את המגבלות של חשיבה מסורתית ולנסות לאמץ את הכישורים ואת הדרך שבזכותם דווקא אנשים רחוקים מהמסורת הצליחו לייסד את המדינה הזאת. מתוך הכרת טוב אמיתית לאנשים אלו בעבר ובהווה, עלינו לדאוג לכך שהקומה הרוחנית שאנחנו מבקשים להוסיף, תהיה אטרקטיבית בעבורם. כך, כפי שחזה הרב קוק, ישלימו חלקי האומה אלו את אלו לקראת הגאולה השלמה, והציבור היקר שגדל על ברכי החלוצים החילונים שבנו את המדינה הזאת יהיה חלק ממנה. רק כך נצליח.
לתגובות:
