חד גדיא בלבנון. לפני כשבוע חייל אחד עם עזות דקדושה החליט לנפץ פסל באחד הכפרים הנוצריים שבדרום לבנון. הוא לא רק בחר לנפץ אותו, אלא דאג שהאירוע יצולם וגם הפיץ את הסרטון לחבריו, ומשם זה הופץ בכל הארץ, ומשם לכל העולם, חד גדיא חד גדיא. התגובות הקשות מהעולם מיהרו להגיע, ראשי המדינה נכנסו ללחץ, את החייל הענישו, ואת הפסל שיפץ וחידש צה"ל במו ידיו. ופה הבת שואלת: האם המעשה שלו היה טוב ליהודים או רע ליהודים?
אני מבינה את האינסטינקט של החייל ההוא לרצות למחוק כל זכר לסמל הארור הזה. כמי שגדלה בחו"ל, כל זכר לצלב או לפסל או לכל סממן נוצרי מעורר בי סלידה עמוקה. בוודאי שיש מצווה לנתץ כל פסל בארץ ובעולם, הרי כך כתוב במפורש בתורה הקדושה שלנו. אבל יש גם חיוב גמור שלא להחצין מעשים כאלה משום איבת הגויים ומשום דרכי שלום. את ההחייאה הראשונה שעשיתי בפג עשיתי בילד ממזרח ירושלים במהלך שבת קודש, תוך חילול שבת. זהו חלק מהתפקיד. היום כל רופא מחלל שבת גם כדי להציל גויים, למרות שמותר לחלל שבת רק כדי להציל נפש מישראל, שבעצמה תשמור עוד שבתות הרבה בזכות ההצלה הזאת. אבל המציאות היא שצריך להימנע מלעשות מעשים שיסכנו נפשות מישראל. ההלכה אומרת שמותר בימינו לחלל שבת כדי להציל גוי, כי אם יישמע – וזה יישמע – שיהודי נתן לגוי למות כי לא רצה לחלל בגללו שבת, יהודים ימותו בעולם, במוקדם או במאוחר. לפי זה, קל וחומר שאסור לבוא היום ולהרוס בידיים לעיני מצלמה פסל נוצרי בכפר בלבנון. אי אפשר לקפוץ קדימה מעבר למה שהמציאות האקטואלית מאפשרת.
הפראק של בני עקיבא. מורנו הרב יעקב אריאל שליט"א, מגדולי הרבנים ותלמידי החכמים בציבור שלנו, אמר פעם שהפראק (המעיל הרבני הארוך) שהוא לובש בתוקף תפקידו, נמצא עליו בזכות החברות שלו בתנועת הנוער בני עקיבא. כן, תנועת הנוער הזאת הייתה בזמנו מעורבת לגמרי, כולל ריקודים מעורבים ושחייה מעורבת. הנערים והנערות שם לא למדו תורה בשעות הפנאי, בדרך כלל. ובכל זאת המסגרת הדתית הזאת שמרה על רבים מהם, גם אם לא על כולם. רוב אלו שנכנסו לסניף בני עקיבא נשארו שומרי מצוות לפחות, ומתוכם יצאו גם בני תורה ורבנים. הפראק של הרב אריאל ושל רבים אחרים הוא תוצרת בני עקיבא, כי הרב נריה ואחרים כמותו ידעו את הסוד של קמעא קמעא.
הדיין הרב אברהם זרביב הפך לכוכב־על. המשואה שהשיא לתפארת מדינת ישראל בליל יום העצמאות, היא גם תוצאה של אותה השקפת עולם. הסרטונים שהפיץ הרב הדיין כאשר הוא נלחם באויבים במסגרת גדוד המילואים של גבעתי ומזרבב את בתי עזה, סרטונים שהיו ספוגים ביראת שמיים ובאהבת הארץ ובגבורת מלחמה, שלחו אדוות ועודדו רבים. הרב זרביב הוא תוצר של בית המדרש הסובר שיש להתנהל קמעא קמעא, והוא מתווה דרך לרבים. אנחנו לא מסתפקים במועט, ולהפך – השאיפות שלנו גבוהות וענקיות, אבל הדרך החכמה איננה דרך של חיפזון, של אחישנה, אלא של קמעא.
אולי יעניין אתכם
בעקבות רבי עקיבא והלל הזקן. התרבות סביבנו מעודדת מהירות, אבל האמת היא שהדרך הנכונה לבנות דברים גדולים היא בהליכה בין הטיפות, צעד אחר צעד. השאיפות הגדולות ביותר דורשות בנייה ארוכה, סבלנית ואחראית. המשפט "תפסת מרובה לא תפסת" מבטא את ההבנה שמי שמנסה לאחוז הכול בבת אחת, מגלה שבסופו של דבר לא נשאר בידו דבר. מי שבונה בהדרגה ומבסס כל שלב, יוצר יסודות שעליהם ניתן בהמשך להעמיס עוד ועוד. אנחנו לא מסתפקים במועט, אנחנו תופסים מועט עכשיו כדי לתפוס מרובה לאחר זמן. תהליך הגאולה מתואר במילים "קמעא קמעא" – תחילה מעט, אחר כך מתגבר. דברים גדולים זקוקים להבשלה. גם כאשר יש רצון להגיע אל היעד במהירות, הדרך הנכונה היא לאפשר לתהליך להתפתח בקצב הנכון לו.
רבי עקיבא לא נולד תלמיד חכם. עד גיל ארבעים הוא היה רחוק מעולם התורה. כשראה מים שחוצבים באבן התעוררה בו המחשבה: אם טיפות קטנות, שנוטפות שוב ושוב באותו מקום, מצליחות לשנות אבן קשה כל כך, גם האדם יכול להשתנות. מכאן התחיל מסע ארוך של לימוד, שלב אחרי שלב, עד שהפך לאחד מגדולי ישראל. וכך הלל הזקן. כאשר בא אליו אדם וביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, הוא נתן לו עצה שממנה ניתן לצמוח, להפנים ולהתרחב. בתחום החינוך, הדברים ברורים. תלמיד הוא לא לוח חלק שניתן לכתוב עליו הכול בבת אחת. הוא אדם מתפתח, עם קצב אישי. חינוך אמיתי מבין את כוחו של התהליך: הצבת יעד, חלוקה לשלבים וליווי מתמשך. כל הצלחה קטנה מצטרפת לקודמתה ובונה אישיות שלמה. זה תהליך שאינו מרשים תמיד מבחוץ, אך כוחו בעומקו, כפי שכתוב "שלח לחמך על פני המים".
ללכת בין הטיפות. העיקרון של "משום דרכי שלום" מלמד שגם כשיש אמת עקרונית, צריך לחשוב על ההשלכות הרחבות. ויש כאן גם ממד של ענווה. ההכרה בכך שלא הכול ניתן לשליטה מיידית, שיש תהליכים שדורשים זמן, מחייבת אותנו להניח בצד את הרצון לשלוט בכול, לפעול בתוך המציאות, להקשיב לה ולהתאים את עצמנו אליה. וזאת חוכמה. ואומנם, לא תמיד אפשר ללכת בין הטיפות. יש רגעים שבהם נדרש מעשה חד וברור. אבל גם אז, הוא צריך להיות תוצאה של שיקול דעת ולא של דחף פזיז. הבחירה ללכת בין הטיפות היא בחירה מודעת. היא מבטאת בגרות, אחריות וראייה רחבה. ההבנה שלא צריך ללכת עד הסוף בבת אחת, אלא לבנות בהדרגה, היא המפתח להצלחה. כך נבנים תהליכים, כך נבנים אנשים, וכך נבנים גם הישגים גדולים שנשארים לאורך זמן. "קמעא קמעא" זאת לא סיסמה תאורטית, אלא דרך חיים. ואני שואלת איפה היינו, בני הציבור התורני־לאומי, אם לרב נריה זצ"ל ולעוד אחרים כמוהו לא הייתה הסבלנות הזאת של קמעא קמעא?
יציאת מצרים הייתה בחופזה, וכך גם הכרזת המדינה היקרה שלנו. חלק מתהליכי הגאולה קורים ב"אחישנה", ממש כמו לידות חטופות. ומה עם הגאולה השלמה? היא יכולה לבוא "קמעה קמעה" כמו לידה איטית ומסודרת, והלוואי ונזכה שהיא תופיע ב"אחישנה".
לתגובות:
