במסגרת שבוע האלימות הלאומי שצוין השבוע בהידור רב, לצד המקרה המזעזע של רצח ימנו זלקה ז"ל, גם מעלליה של כנופיית SSQ הדרום תל־אביבית עלו לכותרות. בעיקר קטע וידאו אחד, באמת קשה לצפייה, של חבורת בנות המשייכות עצמן לכנופיה שמפליאות מכות בילדה ישראלית בת 12. מסוג המראות שאם היו מתועדים בניו יורק, היינו כבר משווים את ממדאני להיטלר. אבל בישראל ישנה סלחנות מופלגת לאנטישמיות רצחנית.
הסיפור שחשף אביה של אותה ילדה בפוסט בפייסבוק היה מזעזע אפילו יותר. מתברר שזו לא תגרה מקומית, משובת נעורים שעלולה להתרחש מחוץ לכותלי בית הספר. מדובר בחיסול חשבונות מדויק מבית המאפיה האריתראו־סודנית. אחיה של אותה ילדה, כך מספר אביהם, נשדד פעם אחת על ידי הכנופיה, ובגלל שהלך להתלונן עם אביו במשטרה נפתחו עליהם שערי הגיהינום. פעם אחר פעם הם נתקלים בשכונה במארבים ובמעשי שוד של הכנופיה, בכל פעם כלפי בן משפחה אחר, כשמוצב בפניהם האולטימטום לבטל את התלונה או להיות חשופים לאלימות קשה ועקבית. כשפנה האב שוב למשטרה, כך לטענתו, קיבל עצה: תעברו דירה, עזבו את השכונה. או במילים אחרות: קץ הריבונות הישראלית בדרום תל אביב.
המקרה הקיצוני הזה הוא בסך הכול דבר שיצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו. שיטוט באינטרנט השבוע הניב אין־ספור שיתופים שצפו בעקבות האירוע. תל־אביבים, תושבי השכונות הדרומיות, שיתפו בזה אחר זה את המפגש שלהם עם הכנופיה. לזה גנבו קורקינט, לזה אייפון, זה סתם חטף מכות רצח. תיעוד נוסף ממצלמות האבטחה של מסעדה הראה כיצד חבורה חביבה של נערים נאלצה לקטוע את סעודת הפסטה שלה כדי להישדד באסרטיביות על ידי עברייני ה־SSQ.
התופעה הזאת אינה חדשה כלל. לפני יותר משנה פרסמה המשטרה על התקשרות בין הכנופיה ובין ארגון הפשע ג'רושי, למטרת הזמנת עבודות חיסול וגבייה. המשטרה גם דאגה לעשות כתבת יח"צ נחמדה לאחרונה עם תאגיד השידור הציבורי, שבה היא מתעדת בלייב מעצר של חברי הכנופיה. אבל בסוף הכנופיה חיה, נושמת, בועטת ודוקרת, והרשויות לא מספקות מענה. ודווקא בגלל שמדובר בילדי מהגרים בלתי חוקיים, שעצם נוכחותם כאן אינה חוקית גם בלי שיטילו אימה ברחובות ויעסקו בפלילים, מהדהדת השאלה בציבור כולו, מקצה הימין ועד אמצע השמאל: למה לכל הרוחות לא מעיפים אותם מפה?
אולי יעניין אתכם
עוד מאת יוני רוטנברג
מחקר ישראלי: חיסוני הקורונה פגעו באוכלוסיות בריאות
עוד מאת יוני רוטנברג
כולם נשא הרוח: לאן נעלם "גוש האחדות" הפוליטי?
עוד באקטואליה
האיסור על הגעת אוהדי הפועל ב"ש לאלקמאר: נדבך נוסף במאבק המדיני נגד ישראל
עוד באקטואליה
חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות
עוד מאת יוני רוטנברג
בקואליציה מתווכחים, ועשיית הצדק במחבלי הנוחבה מתעכבת
עוד באקטואליה
בג"ץ הודיע לממשלה: אי אפשר למנות את יהודה אליהו לראש רמ"י בתקופת בחירות
ובכן, לשאלה הזאת יש תשובה מסובכת מאוד, וזו בתמצית הטרגדיה של מדינת ישראל. כי אם נקפוץ לסוף – זה אמור להיות פשוט מאוד. בדיוק כפי שזה פשוט לכל אזרח ישראלי: הם פולשים, הם מזיקים, הבה נעיף אותם. אבל מדינת ישראל לא מצליחה לתרגם את ההיגיון המתבקש הזה לשפה המשפטית המגה־סבוכה שכפתה על עצמה במשך שנים של שלטון מנגנוני פקידות ושיפוט פרוגרסיביים. בזמן שצחקנו על אירופה וההתאבדות הפומבית והמודעת שלה, הנחנו למתאבדים משלנו לקדוח חור ענק ברצפת הספינה ולהביא את כולנו למצב העגום של לינץ' בילדה בלב העיר העברית הראשונה. נסביר איך זה קרה לנו, ואם יש סיכוי לתיקון.
לא גירוש, לא משמורת
אם רוצים תיקון – ואנחנו חייבים לדרוש זאת באופן מיידי – אין מנוס מלצלול אל מעבה הפרוצדורה כדי לדעת מה לדרוש. וכשמדברים על סוגיית המסתננים מאפריקה, אם כל חטאת היא תמיד פסיקות בג"ץ שביטלו את החוקים למניעת הסתננות. נזכיר: בתחילת העשור הקודם, ממשלת נתניהו בהובלת שר הפנים דאז, גדעון סער, ניסתה שלוש פעמים לחוקק חוק שיעצור את זרם ההסתננות מאפריקה לישראל. על קצה המזלג, החוק ביקש להחיל הגדרה של מסיגי גבול על כל המסתננים, ומי שיצליח להוכיח באופן פרטי שהוא זכאי למקלט מטעמי רדיפה בארץ המוצא – יוחרג. בנוסף לכך, החוק קבע שכל המסתננים מועמדים לגירוש, ולפיכך ניתן לכלוא אותם ללא הגבלת זמן במתקנים ייעודיים בדרום, וכך לשלול מהם את התמריץ להגיע לכאן ולגרום להם לקחת טיסה בחזרה לארצם.
בג"ץ פסל את החוק פעם אחר פעם, גם אחרי עידונים והמתקות, ובעצם כפה על מדינת ישראל להישאר עם עשרות אלפי מסתננים מסודן ואריתריאה בלי שום יכולת אפקטיבית להיפטר מהם. והפסילה הזאת קריטית גם לנושא שלנו – גירוש פושעים שמטילים אימה על הציבור מקרב המסתננים. בעוד החוק למניעת הסתננות היה בתוקף, באותם חודשים ספורים של חסד, נוסח בייעוץ המשפטי לממשלה נוהל מיוחד שנקרא "גירוש במתווה הפלילי".
הרעיון היה פשוט: גם כך, כל 40 אלף המסתננים ששוהים בארץ דינם החזקה במתקני שהייה, רק שלא היה מספיק מקום לכולם. בא הנוהל, המבוסס על החוק הזה, וקובע שמבחינת סדרי העדיפויות מסתננים שמתנהל נגדם הליך פלילי – או שכבר הסתיים בעילה של חוסר ראיות – יקודמו לראש התור ויועברו למתקן שהייה באופן מיידי. זו פרוצדורה מאוד מסודרת, שבה המשטרה ורשות האוכלוסין יודעות בדיוק מי עושה מה והפולש המטריד עף בתוך זמן קצר על טיל. הקריטריונים לגירוש נדמה כאילו נכתבו ממש בשביל חבורת SSQ: "עבירות רכוש במדרג הנמוך (דוגמת גניבת מכשירי טלפון ניידים וגניבת אופניים), עבירות זיוף (לרבות – ובפרט – זיוף אשרות ורישיונות), וכן עבירות אלימות (איומים במדרג הנמוך ועבירות תקיפה סתם)".
אך, כאמור, בג"ץ החליט פעם אחר פעם לבטל את החוק שהצביעה עליו הכנסת ברוב קולות, וממילא גם את הנוהל שבא בעקבותיו. רשות האוכלוסין איבדה את היכולת להרחיק מגבולות ישראל ביעילות כנופיות רחוב אלימות ונעדרות מורא מלכות, והנה כעבור עשור הגענו לאן שהגענו. חשוב שנשנן לעצמנו: הילדה בת ה־12 עם השיניים השבורות, הנערה בת ה־16 שמסתנן פרץ לביתה ואנס אותה באכזריות, זקנות שהוכו עד אובדן הכרה ואפילו עד מוות – כל אלה היו יכולים להימנע לו בג"ץ לא היה מבטל את מתווה הגירוש הפלילי.
אבל בג"ץ ביטל, והמצב החוקי השתנה. כעת מדינת ישראל אינה יכולה להחזיק מסיגי גבול במשמורת באחד ממתקני הדרום מעבר לתקופה קצובה. ונסביר מדוע זה כל כך קריטי: בהכללה, אין דרך מעשית לגרש מסתננים בכפייה במספרים גדולים. זה בעייתי מצד המדינה הקולטת, מצד עיני העולם שתמיד בוחנות אותנו, וגם תמיד כרוך בנזק תדמיתי. לכן, הכלי האפקטיבי ביותר לגירוש הוא החזקה במשמורת, עד שמאזן האינטרסים של המסתנן מתהפך והוא אינו מוצא כל תועלת כלכלית בשהותו בישראל – וזו הרי הייתה המטרה שלו לכתחילה. כדי שזה יעבוד, המסתנן צריך להיות משוכנע שמדינת ישראל תשאיר אותו במשמורת כמה שיידרש. אם הוא יודע שכחלוף שבועיים או חודשיים הוא יחזור לעבודתו ולחבריו בדרום תל אביב, כמעט תמיד הוא יעדיף לסבול את התקופה הזאת במשמורת.
המוני אריתראים מחכים לבג"ץ
נדלג על כל המהמורות והתלאות שעברה מדיניות ההגירה הישראלית מאז ועד היום – על רבות מהן כתבנו כאן בטור במהלך השנים – ונקפוץ לנושא שלשמו התכנסנו. איך גורמים לכך שהיום, עם כל מה שהשתנה ביחסי בג"ץ-כנסת מאז 2013, ועם המפלצת הקרימינלית שצמחה בדרום תל אביב, מסתנן שמאיים על שלום הציבור יגורש בזריזות במסלול המינהלי.
אז הכנסת ניסתה, ייאמר לזכותה. בשנה שעברה, כשהמלחמות בין האריתראים תומכי המשטר ומתנגדיו הפכו את תל אביב לשדה קרב, הגיעו ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה להסכמה על תיקון לחוק הכניסה לארץ. לפי התיקון, שכבר עבר שלוש קריאות ונכנס לספר החוקים, מסתנן שמזדהה עם המשטר במדינת המוצא שלו, וכן מסתנן שהורשע בעבירה שדינה שלוש שנות מאסר, יגורש לאלתר מישראל. על פניו, פתרון ראוי. אבל רק על פניו – כי קל להתרשם שהמציאות בפועל על הפנים.
כמה סיבות הפכו את החוק הזה לחסר תועלת במקרה של תופעות כמו SSQ. ראשית, נדרשת הרשעה בדין, כולל כל הסטנדרטים הנדרשים בדיני הראיות ומשך הזמן שאורך משפט פלילי בארצנו הקדושה. ויותר מזה, החיבור המוטעה שעשו חברי הכנסת בין המישור הפלילי למישור המינהלי פתח לדייני ההגירה ולמועמדים לגירוש פתח לטענות. אומרים הדיינים לרשות האוכלוסין: אם יש לך דרך מעשית לגרש, "אופק לגירוש" כפי שזה מכונה בשפה המקצועית, אז עשה זאת מיד. ואם לא, אז אין הצדקה להחזקתו במשמורת. יתכבד בית המשפט ויגזור עליו עונש (בדרך כלל הרבה פחות ממאסר של שלוש שנים, ואפילו לא מאסר בפועל), ולאחר שירצה אותו אין הצדקה מוסרית שוב לגירושו.
לפי עורך הדין יונתן יעקובוביץ, מנהל המרכז למדיניות הגירה ישראלית, זו לא תאוריה משפטית אלא המציאות בשטח. זה קורה פעם אחר פעם בפסקי דין של בית הדין למשמורת. כך לדוגמה המקרה של אפין ביהינאם, מסתנן מאריתריאה שהורשע כמה פעמים בעבירות רכוש וסחר בסמים, ונציג רשות האוכלוסין ביקש להשתמש בחוק החדש על מנת להשאירו במשמורת עד לגירוש. בפסק דין שניתן לפני פחות מחצי שנה קובעת הדיינת נעה וינשטוק־עסיס שהיות שאין אופק לגירוש, ונציגת שירות המבחן השתכנעה מרצונו לשוב למוטב ולמלא את השירות למען הציבור שהוטל עליו, על רשות האוכלוסין לשחררו ממשמורת באופן מיידי בעבור ערבות מצחיקה של כמה אלפי שקלים. ומה עם התיקון לחוק שקובע כי דינו גירוש? כנראה יהיו כמה חברי כנסת שישלפו אותו בתשדירי הבחירות בעוד כמה חודשים וינופפו בו כהישג היסטורי.
אבל גם הממשלה אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה בסיפור הזה. עם כל הכבוד לטיפול במסתננים שהורשעו, התפיסה הבסיסית של מדינת ישראל תחת שלטון הימין היא שהן המסתננים מאריתריאה והן אלה מסודן חוסים תחת הגנה קבוצתית שאינה מאפשרת להרחיקם. איש אינו יודע להצביע היכן ומדוע נולדה ההגדרה הזאת, אבל בפועל ברירת המחדל כלפי המסתננים מאפריקה – גם נכון להיום – היא אי־גירוש. עורך הדין יעקובוביץ אפילו הגיש בשם המרכז למדיניות הגירה ישראלית עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, עתירה שעדיין מתנהלת, בבקשה לבטל את ההגנה הקבוצתית. כתוצאה מכך, המצב כיום הוא שהמדינה מגיעה לבית הדין ולבתי המשפט בעמדה נחותה כשעליה נטל ההוכחה שהמסתנן הוא אכן פושע הראוי לגירוש, וזה רק בשל ההגדרות שהיא כפתה על עצמה.
וזה רק הולך ומסתבך. בעבר כתבנו כאן על תיק שמתנהל בבג"ץ, וטרם הוכרע עד היום, בעניינו של נתין אריתראי. אותו מסתנן עתר לבית הדין ודרש שיכירו בו כפליט רק בגלל שהוא דרוש לגיוס באריתריאה מכורתו. התיק התגלגל בערעורים עד בית המשפט העליון, אבל צריך להבין שאם העליון יקבל את עמדתו – נגמר הסיפור. כל האריתראים יגישו בקשות בעילה דומה, ויקבלו מעמד קבע. בית המשפט העליון כמובן אינו זקוק לעזרת הממשלה כדי לחבל במפעל הציוני, אבל העובדה שהממשלה עצמה סוללת את הדרך לשם בעמדתה הקבועה היא אבסורדית. לכל הפחות, עשו את שלכם והגדירו שכולם מועמדים לגירוש עד שיוכיחו אחרת. ויהא הקולר תלוי בצוואר העליון.
הלכנו דרך קצת ארוכה, אבל השורה התחתונה ברורה. מאז שבוטלו חוקי המסתננים לפני יותר מעשור, איבדה מדינת ישראל את הכלי האפקטיבי ביותר שלה לגירוש המסתננים – משמורת ארוכת טווח. משם היה זה רק עניין של זמן עד שיקרה לנו מה שקרה לכל המדינות שהניחו לטרלול הפרוגרסיבי לשלוט בהן: כנופיות מהגרים משולחות רסן מורדות במלכות, מטילות אימה ברחובות ושואפות לכאוס. החקיקה הספציפית נגד מורשעים פליליים אינה אפקטיבית מול בתי הדין הפוסט־ציוניים, והחדשות המבהילות הן שייתכן שהרע ביותר עוד לפנינו. אם בג"ץ יחשיב את עילת הגיוס כמצדיקה מעמד פליטות, משפחות ה־SSQ בהווה ובפוטנציה ייהפכו למסמר בלי ראש. למרבה הצער, תחזית אופטימית בחזית הזאת איני יכול לספק כרגע.
לתגובות:
