מגירה ריקה: המחדל שהוביל למלחמה הארוכה ונשכח

בתחילת השבוע נשלח אליי סרטון, שהיה מפתיע מאוד ומעודד במבט ראשון. המשטח העצום של מעבר כרם שלום, זה שמעביר מדי יום עשרות טונות סחורה לתוך רצועת עזה, עמד שומם לחלוטין. בלי לבדוק לעומק, רק הערכה, זה מחזה שלא נחזה מאז החודשים הראשונים של המלחמה. האם ממשלת ישראל קיבלה סוף סוף שכל, והחליטה לעצור את האספקה לאויב עד שייקח את מיטלטליו וילך לכל הרוחות?

אתם בוודאי מנחשים שהתשובה היא לא. לא רק שממשלת ישראל לא החליטה על צעדים ממשיים לקידום ההכרעה ברצועת עזה, אלא ההפך הוא הנכון. המשטח הריק הוא לא סמל לניצחון על עזה, אלא סמל לעסק הביש שנקלענו אליו. מסתבר שאת מה שמדינת ישראל לא השכילה לעשות בשלוש שנות מלחמה, הסוחרים בעזה עושים בלי למצמץ. כאיש אחד בלב אחד הם החליטו לעצור את ייבוא הסחורות לרצועה, כמחאה על משטר המיסים והפרוטקשן הדרקוני שמטיל עליהם חמאס.

ועכשיו שימו לב למספרים, כפי שמציין אותם ראש המתפ"ש האלוף יורם הלוי במכתב התראה שהפיץ לראשי הקהילייה הבין־לאומית וקברניטי "מועצת השלום של עזה": חמאס גובה מהסוחרים 10,000 שקלים במזומן על כל משאית שנכנסת לרצועה. בנוסף לכך, הוא מחייב אותם למכור 30 אחוזים מהסחורה במזומן, כדי שיוכל לגבות מהם את הנתח הזה כמיסים. החיוב לתשלום במזומן מסייע לחמאס להניע את השיקום וגיוס הפעילים באופן דיסקרטי, בלי עקבות שיעוררו את תשומת הלב של מועצת השלום.

בואו ננסה לעשות חשבון בהערכה גסה. מדינת ישראל התחייבה לקהילייה הבין־לאומית לאפשר כניסה של 600 משאיות סחורה מדי יום לעזה. לפי נתוני המתפ"ש, כ־50 אחוזים מהמשאיות הללו הן של סוחרים והיתר של ארגוני סיוע ואחרים. החשבון הגס אומר שחמאס גובה בכל יום כשלושה מיליון שקלים רק על כניסת המשאיות, בלי לחשב את גביית המיסים על המכירות עצמן והשתלטות על סיוע של ארגונים בין־לאומיים. תיקחו את זה קצת למעלה, קצת למטה, זה לא ממש משנה: המשטח הריק בכרם שלום הוא עדות למשטר הגבייה המטורף של חמאס ברצועה, שמניב לו עשרות מיליוני שקלים בחודש. או במילים אחרות, חמאס שולט ביד רמה ברצועה, ונמצא במצב כלכלי די טוב. ברגע שימצא את הדרך, אם עדיין לא מצא, הוא יוכל לרכוש שוב כלי נשק ולבנות ארסנל כמו ערב המלחמה ויותר.

אולי יעניין אתכם

בנושא 1217b חשיפה: מפלגת 'הציבור החרדי' ממומנת על ידי נדבנים מהשמאל העמוק

בנושא 1217b הבחירות שלפני הבחירות: המפתח אצל הערבים, ליברמן וגולדקנופף

בצפון נערכנו, בדרום ממש לא

איני רוצה להימנות על רואי השחורות ומנבאי הרעה. המלחמה ברצועת עזה הניבה לנו תוצאות יפות, והציבה אותנו בתומה בעמדה אסטרטגית לא רעה. ועם זאת, ככל שאנחנו מתרחקים מנקודת הזמן של תחילת המלחמה ורוכשים פרספקטיבה מחכימה יותר, עומק המחדל מתחדד לי.

רגילים לדבר על המחדל של 7 באוקטובר בשני אספקטים: המדיניות מול עזה, והכישלון המודיעיני־הגנתי. המחדל המדיני, שמכונה גם "הקונספציה", הוא המחשבה שמול עזה נוכל לנהל מערכת של גזרים ומקלות, בעיקר גזרים, והנטייה לפרש את חמאס על פי משאלות הלב שלנו. המחדל השני, הטקטי, הוא ההיערכות הדלילה להגנה על הגבול והפירוש השגוי והפושע לרצף הסימנים המקדימים שצצו בשעות שלפני הטבח.

בשיח הציבורי, ב־7 באוקטובר מתפוצצים שני הכשלים אל יום אחד שחור משחור, ומשם מתחילה תקופה חדשה. יש שמציינים אותה לשבח, ומסבירים איך נתניהו "החליף דיסקט". יש שמבקרים החלטות שהתקבלו בדרג המדיני והצבאי. יש גם את הביקורת הבסיסית על התוצאה, וגם שבחים לגביה. אבל תובנה אחת, שהתחדדה לי לאחרונה, כמו נעדרת מהשיח הזה: המחדל האסטרטגי הצבאי לא התפוגג ביום הטבח. אפילו אם כל קציני המטכ"ל החליפו דיסקט בשמיני עצרת ב־6:29 בבוקר, למדיניות שנוהלה במשך עשור וחצי ישנן השלכות הכרחיות שאי אפשר לעקור בטווח הזמן המיידי, ושילמנו עליהן מחיר כבד. ואנחנו עדיין משלמים, ממש עד רחבת מסוף כרם שלום הריקה.

יש משהו שחלף מתחת לרדאר. הוא כן דובר, אבל אני לא בטוח שהופנם מספיק. לפיקוד הדרום, ומתוך כך לצה"ל כולו, לא הייתה תוכנית לכיבוש רצועת עזה. לא במגירה, לא בבוידעם, אפילו לא במקלט הגרעיני. נאדה. הקונספציה הייתה כל כך חזקה, שאף אחד לא העלה על דעתו שיש צורך, אפילו תאורטי רחוק, לבנות תוכנית כזאת. כיבוש עזה לא היה קיים במטריקס אפילו כרעיון היולי. פשוט אין מוחלט.

אז תגידו: שוין, לא הייתה תוכנית. אז גיבשו תוכנית. חיכו שלושה שבועות, ישבו בחדרי הדיונים בפיקוד הדרום, והנה הייתה תוכנית. עובדה שצה"ל נכנס ללחימה ברצועה ועשה חיל נגד חמאס. ובכן, טעות היא בידכם. שלא לומר, יש מי שרצה להטעות אתכם, כדי לחפות על המחדל שלו. קחו לדוגמה חזית שבה כן נבנתה תוכנית – לבנון. פיקוד הצפון נערך שנים ארוכות למערכה מול חיזבאללה. תוכנית 'חיצי צפון' הייתה לא רק במגירות אלא במצגות, בכנסי מפקדים, בהשתלמויות ובתרגילים. ידעו איך תיראה מכת הפתיחה המהממת, בביפרים ובעריפת ההנהגה באבחה אחת. תכננו סדרה ארוכה של מבצעי קומנדו טרם התמרון שינטרלו את מרכזי הפיקוד והשליטה של חיזבאללה בקדמת החזית. הכינו לחיל האוויר בנק מטרות מדויק שינטרל את היכולת הרקטית שמאיימת על העורף. נערכו בהגנה האווירית. וכמובן, הכינו את הכוחות המתמרנים להתקפה שתכבוש את השטח ולהחזקה בו.

כל תוכנית כזאת, שיש בה סדר פעולות מדויק שיודע איך הוא מביא להכרעת אויב, גוזרת הכנות בהתאם. אלה הכנות שעשויות להימשך שנים. על הביפרים אני לא צריך להסביר. אבל כשמדברים על תמרון במתווה מסוים, יש כמות של חימושים שצריך להכין בשבילו. כשמדברים על בנק מטרות לחיל האוויר, צריך לתכנן את ההספקים של חיל האוויר ולגזור את מספר המטוסים, הדגם הנדרש לכל סוג פעולה והחימושים הספציפיים שישרתו את המטרה. יש סיבה שצה"ל מחזיק כל כך הרבה קצינים ולוחמים במפקדות השונות (טוב, לחלק גם אין סיבה. מודה).

שלושת השבועות שבהם "תוכננה" ההתקפה על עזה הם בלוף שנולד בצוק העיתים. נדרשה תגובה עוצמתית נגד חמאס. זה היה עניין של ביטחון לאומי – להיות או לחדול. אז עשינו את זה, וטוב שעשינו את זה, אבל גם אכלנו את פירות הבאושים. התוכניות שאולתרו היו מעין הרחבה של התוכניות שהוכנו במסגרת "מדיניות הסבבים". הן התבססו על יכולות הרק"ם של צה"ל, שהוא אכן ברמה גבוהה מאוד וכולל הגנה אקטיבית מפני ירי נ"ט, אבל לא היה בתוכנית שום דבר שעשוי להוביל להכרעת חמאס.

גם אם, תאורטית, היה מגיע קצין מבריק ולא שבוי בקונספציה, ומצליח בשלושה שבועות להגות תוכנית מהפכנית שתכריע את חמאס – זה לא היה מועיל. כמו שהדגמנו בלבנון, תוכנית הכרעה דורשת אימונים מתאימים, הטמעה וחידוד בתוך המערכת, ובעיקר בניין כוח מתאים. בניין כוח זה רכש וכוח אדם, זה ניסוי ופיתוח בתעשיות הצבאיות, ועוד הרבה מאוד תהליכים שלוקחים שנים. לצבא שהאמין במשך עשור וחצי שאין אופק לכיבוש עזה, שלושה שבועות לא יועילו בכלום.

נוספו על כך שני אלמנטים מגבילים: הפחד והחטופים. יותר מדי עדויות, מתוך הצבא ומהדרג המדיני, משקפות פחד של ממש שאחז בצמרת הצבאית ערב התמרון. וזה טבעי לצבא שלא התחכך באויב באמת במשך שנים ארוכות. זה הרי מה שהטיף לו האלוף במילואים רומן גופמן בנאום המפורסם מול איזנקוט המגחך. כשמתכננים מתוך פחד, אז מדלגים על טיהור מנהרות, ומעדיפים תנועה זריזה על פני חריש עמוק, ומפעילים יותר מדי אש עד למשבר חימושים. את האלמנט השני, החשש לחטופים, אנחנו מכירים היטב. ומפאת שאינו תוצאה ישירה של הקונספציה לא נדון בו כאן.

אותה רשלנות פושעת

האפקט על המלחמה בחמאס היה דרמטי. עד חודש יולי 2024, פחות או יותר, צה"ל נלחם בניוטרל. הייתה אומנם פגיעה במחבלים, בתשתיות ובבכירים, אבל היא לא הייתה מכרעת. העובדות מדברות בעד עצמן – עד אותו זמן חמאס לא הראה סימני מצוקה או שבירה ולא זז מילימטר מעמדתו. רק בקיץ 2024, עמוק לתוך הפעולה ברפיח, צה"ל התחיל לאמץ תוכנית לחימה אפקטיבית. גם היא צמחה מתוך יוזמה ורעיונות מדרגי הפיקוד בשטח – ברמת האוגדה ומטה – ולא מקברניטי צה"ל שנותרו חסרי אונים.

רק ברפיח, ותחת משטר חימושים מחניק וסד"כ מצומצם, הצליח צה"ל לראשונה לסמן תא שטח רחב כנקי מחמאס. תורת הלחימה התחדדה: פינוי אוכלוסייה לצורך הגנתה, כיבוש והרס מוחלט. פתאום התוצאות בשטח הפכו מובהקות. צה"ל התבסס עם קו מוצבים ושטחים שהוא שולט בהם באופן מוחלט. ההצלחה הועתקה לצפון הרצועה, ומהר מאוד בית חאנון וג'באליה לבשו בגדי רפיח. זה הביא מתווה להשבת חטופים, ומיד כשהוכרז על העתקת הרעיון לעיר עזה עצמה – הגיעה העסקה שאיש לא האמין שתבוא להשבת כל החטופים החיים והמתים.

עכשיו נחשב את הנזקים. אילו תוכנית פשוטה ואפקטיבית כמו זו שהתהוותה ברפיח הייתה יושבת במגירות של פיקוד הדרום עשור וחצי לפני הטבח, הדברים היו נראים אחרת לחלוטין. מספר הכלים ההנדסיים ולוחמי הצמ"ה המוכשרים לנהוג בהם היה פי ארבעה ממה שהיה בפועל ערב הטבח. צה"ל היה מנצל את חצי השנה הראשונה שלאחר הטבח, הזמן שבו העולם כולו תמך בזכות של ישראל לעשות לחמאס מה שהוא רוצה, לשיטוח אפקטיבי של הרצועה בקצב מהיר פי ארבעה ממה שבוצע בפועל במלחמה. בסבירות לא מבוטלת, החרדה שחמאס נקלע אליה עם פתיחת מבצע מרכבות גדעון ב' הייתה מגיעה שנה וחצי מוקדם יותר, ושחרור החטופים והכרעת המלחמה היו מסתיימים במהירות.

כך היו נחסכים לנו גם חיי חיילים רבים, גם מיליארדים של הוצאות ביטחון וימי עבודה למשק, גם קמפיינים אנטי־ישראליים כמו קמפיין ההרעבה ודומיו, וממילא גם סנקציות במדינות אירופה וצווי מעצר בהאג. אני לא רוצה להפליג במשחק השערות דמיוני מה היו תוצאות המלחמה בדיוק במתאר כזה של הכנה של הצבא מראש, וגם מספר המשתנים בעניינים כאלה הוא אין־סופי, אבל בוודאות מצבנו היה טוב בהרבה בסיטואציה כזאת.

בסופו של דבר, שלוש שנים לאחר הטבח חמאס חי ומתפרנס יפה ברצועת עזה. אלה פירות הקונספציה המורעלים, שלא סיימנו לאכול אותם בטבח הנורא של שמיני עצרת. המחדל המחפיר של צה"ל ושל הדרג המדיני, שפשעו לחשוב שעם עזה נוכל לקיים תן וקח נצחי, הכה בנו חודשים ארוכים לתוך המלחמה, ובעצם גוזר עלינו קשיים וצרות עד היום הזה. המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה הוא לא רק 7 באוקטובר, אלא גם תחילת המלחמה הכוזבת שבאה בעקבותיו. למעשה, הטבח ותחילת המלחמה הכושלת הם תולדה של אותה רשלנות פושעת.

לתגובות:

[email protected]