רומן רוסי: איראן מייצרת, רוסיה משביחה, בסוף ישראל חוטפת

יום אחד בקיץ 2022, שניים או שלושה חודשים לאחר שהתחילה המלחמה באוקראינה, התחילו לנחות בבסיסי חיל האוויר הרוסי משלוחים של כלי טיס קטנים, דמויי משולשים, עם זנב בצורת V. הם נבנו באיראן, נשאו ראש נפץ של 30 עד 50 קילוגרם, וטסו בזמזום חרישי שבתוך שבועות הפך מוכר לתושבי קייב, חרקוב ואודסה. שמם היה 'שאהד 136'.

זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שרוסיה, מעצמה צבאית גדולה ויצואנית נשק מרכזית, קנתה מאיראן כלי נשק. עד אז, המצב ההפוך היה הנורמלי. במשך עשרות שנים מכרו הרוסים לאיראנים מטוסי סוחוי 24, טילי 300-S וטכנולוגיה גרעינית. זו הייתה תפנית קטנה שסימנה מפנה גדול. הסיפור שנפתח אז, בקיץ הראשון של הפלישה לאוקראינה, חולל בתוך שלוש שנים שינויים גדולים בתעשיית הנשק העולמית, והפך לאחד האיומים העיקריים על ישראל היום. כי השאהד 136, שהתחיל כצעצוע זול של איראן, חזר אליה ב־2025 ככלי אחר לגמרי – משודרג, מדויק וקטלני פי כמה, וישראל כבר הרגישה את השינוי על בשרה.

כדי להבין למה השאהד שינה את חוקי המשחק, צריך להבין קודם מה הוא, ומה הוא איננו. הוא איננו רחפן במובן המודרני של המילה. אין לו מצלמה חיה, אין טייס שמכוון אותו בזמן אמת מבסיס בקרה על הקרקע, כמו במטוסי הפרדטור והריפר האמריקניים. השאהד הוא בעצם טיל שיוט נחות. כלי טיס חד־פעמי, מנוע בנזין פשוט כמו של מכסחת דשא, כמה עשרות קילוגרם של חומר נפץ בחרטום, קואורדינטות שהוכנסו אליו מראש, והוא טס לקואורדינטה הזאת ומתרסק עליה. מחירו, לפי הערכות אמריקניות וישראליות, עומד על 20 עד 50 אלף דולר ליחידה. לשם השוואה, טיל שיוט אמריקאי מסוג טומהוק עולה כ־2 מיליון דולר.

זה בדיוק מה שהפך את השאהד למושלם במלחמה של רוסיה באוקראינה. הרוסים נכנסו למלחמה בהנחה שהיא תסתיים בתוך שבועות. כשהיא לא הסתיימה בתוך שבועות וגם לא בתוך חודשים, התברר שמלאי התחמושת המדויקת שלהם – הטילים היקרים מסוג קליבר ואיסקנדר – פשוט נגמר, וייצור מחדש אורך שנים וכרוך בטכנולוגיה מערבית שכעת נחסמה בפני רוסיה. השאהד פתר את הבעיה. הוא חד־פעמי, עלותו כשליש מעלות טיל יירוט מערבי שנדרש כדי להפילו. זו משוואה שרוסיה זיהתה מהר מאוד.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת לאוניד ברץ קמפיין הסתה דיגיטלי: תעשיית כזב רוסית נגד היהודים באומן

עוד מאת לאוניד ברץ תמלוגים גרעיניים: הידע הרוסי שזולג לאיראן

עד סוף שנת 2023, לפי הערכות המודיעין האמריקני, רוסיה קיבלה מאיראן יותר מ־6,000 רחפני שאהד, בעלות כוללת של כ־1.7 מיליארד דולר, שחלקם אמורים להיות משולמים במטילי זהב. בהמשך פתחה איראן לרוסיה גם רכש של טילים בליסטיים קצרי טווח, פאתח 360 ופאתח 110, שרוסיה השתמשה בהם נגד יעדים אוקראיניים. אבל איראן לא ביקשה בתמורה רק כסף. היא ביקשה משהו חשוב יותר: גישה לטכנולוגיה צבאית רוסית מתקדמת, ולידע המעשי שמוסקבה צוברת על פעילות הרחפנים מול הגנה אווירית מערבית. ההסכמה על חילופי הידע הזה קיבלה ביטוי חתום ב־17 בינואר 2025, עם אמנת השותפות האסטרטגית של רוסיה עם איראן לעשרים שנה, שנחתמה בקרמלין בין פוטין לנשיא האיראני מסעוד פזשכּיאן.

השאהד 136 האיראני וה'גראן' הרוסי אינם המצאה מקורית, אלא גלגול אכזרי של כטב"ם ה'הארפי' הישראלי מ־1989. הקונספט הישראלי, כנף דלתא עם מנוע דוחף ש"מתאבד" על מטרות – נדד לסין בעסקת נשק בשנות ה־90, שם שוכפל ללא עכבות. במקביל, המפנה הטכנולוגי של רוסיה בתחום הגיע בעקבות מלחמת גאורגיה ב־2008: לאחר שספגה אבדות ממל"טים ישראליים, רכשה מוסקבה מישראל את דגמי סירצ'ר ו'בירד איי' יחד עם תיעוד הנדסי מלא, בתמורה להקפאת מכירת טילי S-300 לאיראן.

הידע הזה זלג לטהרן והפך לבסיס של תעשיית הכטב"מים המודרנית שלה. היום, האירוניה ההיסטורית בשיאה: רוסיה משדרגת את התכנון האיראני בטכנולוגיות חמקנות וחומרים מורכבים, ומייצרת בייצור המוני אלפי יחידות של "נשק לעניים" המבוסס על פיתוחים ישראליים מקוריים, כלי נשק שמופנים כעת נגד המדינה שהמציאה אותם.

לקחים מהמעבדה האוקראינית

כאן התחיל השלב המעניין באמת של הסיפור. אחרי שקיבלה לידיה אלפי רחפני שאהד, רוסיה לא השאירה אותם במצבם המקורי אלא התחילה לשפר אותם. שדה הקרב האוקראיני הפך למעבדה חיה. בכל פעם שרחפן שאהד הופל על ידי מערכת הגנה אווירית אוקראינית, בדרך כלל סטינגר אמריקני או פטריוט מתקדם יותר, המהנדסים במפעלי הייצור באלבוגה שבטטרסטן ובאיז'בסק קיבלו דיווח מפורט על נסיבות הפלת הכלי. הם למדו אילו תדרים של שיבוש אלקטרוני בולמים אותו, באילו גבהים הוא חשוף יותר, ואילו פרופילי טיסה מבלבלים את הרדאר של מערכות היירוט המערביות. כל חבילת מידע כזאת הובילה לשיפור של הדגם הבא, מעגל סגור של לחימה ולמידה שבוצע בדיוק תעשייתי.

עד סוף 2024 ייצרה רוסיה בשטחה עותקים משודרגים של השאהד, חלקם תחת השם הרוסי גרן 2, וחלקם עדיין תחת השם האיראני. זאת ועוד, בפברואר 2026 פורסם ב'פייננשל טיימס' ממצא שהפתיע רבים. רוסיה החלה לשלוח את הגרסאות המשודרגות בחזרה לאיראן. כלומר, המעגל נסגר. איראן מכרה לרוסיה את הגרסה הראשונית הזולה ב־2022. רוסיה בחנה אותה בקרב, שיפרה אותה במשך שלוש שנים מול הטכנולוגיה המערבית, וב־2026-2025 החזירה לאיראן כלי אחר לגמרי. לא עוד שאהד 136 של 2022 אלא משהו חדש. לפי גורמי מודיעין מערביים, הגרסה שחוותה אוקראינה על בשרה עברה לטהרן, ועימה נעה אחריה חבילת הלקחים כולה.

כדי להבין מדוע זה משנה, בואו נראה כיצד שופרו הכלים בארבעה פרמטרים עיקריים. ראשית, הניווט. השאהד המקורי של 2022 הסתמך על מערכת GPS אמריקאית פשוטה, שמערכות אלקטרוניות מערביות יודעות לחסום יחסית בקלות. הגרסה המשודרגת משלבת GPS עם ניווט אינרציאלי פנימי, כלומר הכלי "זוכר" את המסלול שלו וממשיך לטוס בדיוק סביר גם אם אות הלוויין שלו נחסם לגמרי. זה הופך את השיבוש האלקטרוני, שהיה עד כה כלי המפתח של אוקראינה וגם של ישראל נגד רחפנים, ליעיל הרבה פחות.

הפרמטר השני הוא בינה מלאכותית. הדגמים החדשים נושאים אלגוריתם זיהוי תמונה שאומן באוקראינה. הוא מסוגל לזהות מבנים קבועים כמו גשר, תחנת כוח, מבנה צבאי, גם כשאין לו שום אות ניווט חיצוני. הוא פשוט רואה את המטרה במצלמה שעל האף שלו, משווה לזיכרון שהוטען בו – ומתרסק. אי אפשר לשבש זיהוי חזותי כזה באמצעים אלקטרוניים. צריך להפיל את הכלי פיזית.

הפרמטר השלישי הוא עבודה בלהקות. בעוד השאהד המקורי טס לבד, הגרסאות החדשות מסוגלות לפעול בקבוצות מתואמות. נחיל של 10, 20, לפעמים 50 רחפנים שטסים יחד, מחלקים ביניהם את המטרות ומוצאים יחד את הפרצות במערכת ההגנה האווירית של היעד. מערכות כמו כיפת ברזל ושרביט קסמים עוצבו במקור להתמודד עם מספר מצומצם של טילים בגובה רב. נחיל של 30 רחפנים שטס נמוך הוא משהו שכיפת ברזל יכולה לטפל בו, אבל במחיר של מיירטים רבים, ותמיד עם סיכון שאחד או שניים יחמקו.

הפרמטר הרביעי הוא טווח ומשקל. הדגם המקורי של שאהד טס לטווח של כ־2,000 קילומטרים עם ראש נפץ של 50 קילוגרם. הגרסאות החדשות מרחיבות את הטווח ל־2,500 קילומטר, ומגדילות את ראש הנפץ ליותר מ־90 קילוגרם. מבחינת ישראל, המשמעות היא שרחפן שיוצא מחוראסאן שבמזרח איראן, המרחק הגדול ביותר שניתן לשגר ממנו, מגיע לא רק לתל אביב. הוא מגיע לחיפה, לאילת, למעבר כרם שלום בדרום, ולכל המרחב התעשייתי הצבאי בנגב.

השיגור הופך לעדכון תוכנה

בתקופה הראשונה של מבצע 'שאגת הארי', בין 28 בפברואר ל־8 באפריל 2026, ספג חיל האוויר הישראלי סדרה ארוכה של מתקפות שאהד. חלקן יורטו וחלקן פגעו. חלקן, ככל הנראה, גרמו לפגיעות מדויקות יותר ממה שהיה צפוי.

הגורם המטריד אינו מספר הרחפנים שנשלחו, זה היה ידוע. הגורם המטריד הוא איכות הפגיעות. בשנת 2025 רחפנים איראניים החטיאו את מטרותיהם במאות מטרים. ב־2026 רחפנים איראניים, במקרים מסוימים, פגעו ישירות במבנה הספציפי שאליו שוגרו. במהלך ששת השבועות של המלחמה, דפוס הפגיעות של הרחפנים האיראניים היה שונה משמעותית מזה של 2024. במתקפת איראן על ישראל באפריל 2024, מתוך מאות הרחפנים ששוגרו אלינו הרוב מעולם לא הגיעו ליעדם, או שהגיעו לסביבתם הכללית בלבד. ב־2026, ברבים מן המקרים שדווחו הפגיעות היו מדויקות הרבה יותר, גם כשהרחפן כבר נכנס למרחב האווירי שמוגן על ידי כיפת ברזל ושרביט קסמים. זה מעיד על שני שינויים מקבילים. האחד בכלי עצמו, כפי שתיארנו. השני, קריטי לא פחות, במודיעין היעדים שהגיע לטהרן: מישהו סיפק לאיראנים מפת מטרות מפורטת הרבה יותר ממה שהיה ברשותם קודם, דיוק ששאהד 136 המקורי של 2022 לא היה מסוגל להשיג.

את הדפוס הזה כבר הכרנו מקרוב באוקטובר 2024. בסתיו ההוא, כחודשיים לאחר פתיחת המערכה של חיל האוויר בלבנון, שיגר חיזבאללה את רחפן 'מסתור 1', הגרסה הלבנונית של ה'אבאביל' האיראני. הרחפן טס נמוך מעל המים, מתחת לרדאר של חיל האוויר, ופגע בחדר האוכל של בסיס ההכשרה של חטיבת גולני ליד בנימינה. ארבעה חיילים צעירים נהרגו, יותר מ־60 נפצעו. תחקיר חיל האוויר שנערך בעקבות האירוע גילה שהרחפן אומנם הופיע לרגע על הרדאר, אבל אחר כך נעלם. מסלולו היה נמוך מעל הים, עטוף במטח של רקטות רגילות ששיגר חיזבאללה במקביל, כדי להסיח את המיירטים. הפרופיל המבצעי של המתקפה הזאת – טיסה מעל הים כדי לעקוף את מערכות ההגנה, בשילוב מסך עשן של רקטות זולות – הוא בדיוק מה שהתפתח בשדה הקרב האוקראיני מאז 2022. לא במקרה. אלה אותם לקחים.

וכדי להבין עד כמה החיבור בין שתי הזירות הדוק, די לחזור לסתיו 2022. באוקטובר של אותה שנה פרסמו הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס, על סמך תדריכי מודיעין אמריקניים, שקצינים איראניים של משמרות המהפכה נמצאים פיזית בחצי האי קרים. הם שם כדי לאמן את החיילים הרוסים בהפעלת השאהד, מהסיבה הפשוטה שהרחפן שכבר שוגר מרוסיה סבל מתקלות. איראן שלחה מדריכים לתקן את הבעיות בשטח. עשרה מהם נהרגו בתקיפות אוקראיניות באזור. אוקראינה הצהירה בפומבי שתמשיך להכות בכל נוכחות איראנית שתזוהה. זו הייתה עדות ראשונה שהידע אכן זורם, ושמי שמלמד מסתכן גם הוא.

מאז התהפכו היוצרות. מה שלימדו אותם מדריכים איראנים על שאהד ב־2022 ברוסיה, חזר אליהם ב־2025 בתוספת שכבה רוסית של שיפורים שנבחנו בזירת הקרב באוקראינה. זהו מעגל סגור, ולא בהכרח לטובת מי שלימד ראשון. רוסיה יודעת עכשיו טוב יותר מאיראן איך השאהד פועל מול הגנה אווירית מערבית, פשוט כי היא התנסתה בזה במאות מפגשי קרב לאורך שלוש שנים. חלק מן הידע הזה חזר. חלק ממנו, סביר להניח, נשאר במוסקבה כנכס אסטרטגי פרטי.

מאיפה זה בא? התשובה איננה מצויה במהנדסים איראניים לבדם – היא נמצאת בשיתוף הפעולה עם רוסיה. הדגמים המשודרגים שחוזרים לאיראן נושאים עימם את מכלול הלקחים שרוסיה הפיקה משלוש שנים של תקיפות על אוקראינה, כולל לקחים לגבי עקיפת מערכות ההגנה המדויקות ביותר, אותן מערכות שאוקראינה קיבלה מן המערב, וחלקן זהות או דומות למה שעומד לרשות ישראל. במילים אחרות: כל יירוט שביצע טיל פטריוט בשירות אוקראינה ב־2024, לימד את רוסיה משהו שמסייע עכשיו לאיראן להתחמק מכיפת ברזל. כל כשל של טיל IRIS-T גרמני באוקראינה ב־2023, הופך ב־2026 לעדכון תוכנה במסלול הטיסה של שאהד איראני מעל הנגב.

רוסיה רוצה מלחמה במפרץ

המידע אינו עובר רק מרוסיה לאיראן, אלא גם מאיראן לרוסיה, והחלק הזה חשוב כדי להבין מדוע מוסקבה מחוברת לטהרן ברמה אסטרטגית עמוקה כל כך.

איראן, למרות מגבלותיה הכלכליות, צברה משנות ה־90 ניסיון מבצעי עצום בלוחמת פרוקסי. חיזבאללה, חות'ים, המיליציות השיעיות בעיראק, כולם לקוחות איראניים. כולם השתמשו ברחפנים איראניים ובטקטיקות איראניות של לוחמה בלתי סימטרית. רוסיה, לפני 2022, לא ידעה לנהל מלחמה כזאת. היא הכירה מלחמה קלאסית – שריון, תותחנות, חיל אוויר מסיבי של מאות מטוסים. מלחמה של רחפנים זולים שמציפים אויב עד שהוא מתמוטט היא משהו שאיראן כתבה את הספר שלו.

גורם בריטי שתדרך את רשת CBS בתחילת 2026 אמר את הדבר הזה במפורש. איראן העבירה לרוסיה לא רק רחפנים. היא העבירה גם ידע בייצור, הדרכה כיצד להקים מפעלי שאהד בתוך רוסיה. מפעל אחד כזה, באלבוגה שבחבל טטרסטן, מייצר כיום עד 300 רחפנים בחודש. מפעל נוסף באיז'בסק עובד 24 שעות ביממה. בשני המפעלים האלה מועסקים אלפי עובדים. חלקם רוסים, חלקם עובדים שהובאו במיוחד ממדינות אפריקניות תחת חוזי עבודה מפוקפקים, וכל אלה פועלים תחת פיקוח הנדסי איראני של ממש. זהו שיתוף פעולה תעשייתי שאיננו עניין שולי. שתי המדינות מלמדות זו את זו, בונות יחד, מייצרות יחד. וכל יום של מלחמה באוקראינה, כל יום של מתיחות מול ישראל, מחזק את המעגל הזה ומשפר את היכולות של שני הצדדים.

חייבים לומר: המבנה שתיארנו כאן לא ייעצר בסיומה של המלחמה באוקראינה, וגם לא  בסיומה של המלחמה הנוכחית במפרץ – כי הוא נבנה על שני אינטרסים קשוחים שאינם תלויים בהסכמי שלום.

האינטרס הראשון כלכלי. רוסיה צריכה את ההכנסות. כל רחפן שמצליח לפגוע במתקן אנרגיה במפרץ מעלה את מחיר הנפט, ומחיר גבוה של נפט הוא חמצן כלכלי למוסקבה תחת משטר סנקציות. כל חודש של מתיחות בים האדום ובמפרץ מוסיף לאוצר הרוסי מיליארדי דולרים. בלעדיהם, המלחמה באוקראינה לא הייתה יכולה להימשך בקצב הנוכחי. ולכן רוסיה, בפשטות, רוצה שהרחפנים האיראניים ימשיכו לטוס, לא רק מעל אוקראינה – גם מעל ישראל, גם מעל סעודיה, גם מעל האמירויות.

האינטרס השני הוא אינטרס טכנולוגי. אחרי 2022, רוסיה איבדה את הגישה שלה לשבבים מתקדמים מהמערב. בלי שבבים אלה, התעשייה הצבאית הרוסית נחנקת. איראן, שגם היא מצויה תחת סנקציות, הקימה לאורך השנים רשת לא רשמית של רכש דרך סין ודובאי, שמצליחה לעקוף את מרבית הגבלות הייצוא. השבבים שנמצאים היום בלב רחפני השאהד המשודרגים הגיעו במקור מטקסס, מיפן ומהולנד, ועברו שלוש או ארבע חברות קש לפני שהגיעו ליעדם. בלי איראן, הרחפנים הרוסיים היו נעצרים. לכן מוסקבה, בפשטות, חייבת את איראן. לא רק כשוק, גם כערוץ אספקה.

כל דיפלומטיה שמנסה להפריד בין המערכת הרוסית למערכת האיראנית נועדה מראש לכישלון. אי אפשר לפתור את איום הרחפנים על ישראל בלי לטפל ברוסיה. אי אפשר לסיים את מלחמת רוסיה באוקראינה בלי לטפל באיראן.

המשמעויות המעשיות לצבא הישראלי רחבות. כיפת ברזל, שרביט קסמים, חץ, כל אלה מערכות מצוינות, אבל כולן פותחו כדי להתמודד עם איומים שהוגדרו בשנים 2005 עד 2020. האיום של 2026 שונה: נחיל של רחפנים זולים ומדויקים, שפותחו על פי לקחי מעבדת הלחימה האוקראינית והופעלו מחוראסאן על תל אביב. מערכות ההגנה הישראליות עומדות במשימה, לעת עתה. השאלה היא עד מתי, ובאיזה מחיר.

כבר כעת מתנהלים בצה"ל ובאוצר דיונים על הגדלת תקציב המיירטים לתקופה של מלחמה ממושכת. עלות כל יירוט עומדת על עשרות אלפי דולרים לפחות. מול רחפן של 20 אלף דולר, זו משוואה שהאויב מנצח בה מבחינה מתמטית. לכן ישראל מנסה לפתח מיירטים זולים בהרבה, בהם לייזרים ורחפני יירוט. אבל כל פתרון כזה דורש שנים של פיתוח, וכל שנה של עיכוב היא שנה שבה השאהד הבא שמגיע מעלינו קצת יותר חכם, קצת יותר מדויק וקצת יותר קטלני.